הנסיך ויליאם, דוכס קמברלנד
 | |||||||
| לידה |
15 באפריל 1721 בית ליסטר, לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
31 באוקטובר 1765 (בגיל 44) מייפייר, לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה | ||||||
| מקום קבורה | מנזר וסטמינסטר, לונדון | ||||||
| שושלת בית הנובר | |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
הנסיך ויליאם אוגוסטוס, דוכס קמברלנד (באנגלית: Prince William, Duke of Cumberland; 15 באפריל 1721 – 31 באוקטובר 1765) היה בנו השלישי והצעיר של ג'ורג' השני, מלך בריטניה ורעייתו קרולין, מרקיזת ברנדנבורג-אנסבך.
ויליאם היה מדינאי ואיש צבא, הוא שירת בתור המפקד העליון של הכוחות המזוינים של בריטניה בין השנים 1745–1757, במהלך שירותו הוא הוכר במיוחד עבור פיקודו של הכוחות הבריטים במהלך מרד היעקוביטי בסקוטלנד והניצחון בקרב קלודן שהביא לו תהילה רבה באותה העת. ויליאם זכה לכינוי הקצב קמברלנד משום היחס הבלתי מתפשר והאכזריות שלו כלפי היעקוביטים הסקוטים.
קריירה צבאית
ויליאם נחשב בילדותו לבעל תעוזה וכושר גופני, הוא יועד על ידי משפחתו לשרת בצי המלכותי ולשמש אדמירל הצי. בגיל 19 בשנת 1740 הצטרף להפלגה של הצי אך לא התעניין בהמשך שירות בים, במקום הוא חזר לבריטניה כמה חודשים לאחר מכן קיבל משרה פיקודית ברגימנט המשמר הרגלי הראשון בדרגת קולונל. בדצמבר 1742 קודם לדרגת מייג'ור גנרל ולקח חלק בקרבות מלחמת הירושה האוסטרית בגרמניה, שם נפצע מקליע בקרב דטינגן והועלה לאחר מכן לדרגת לוטננט גנרל. ב-1745 קיבל את הפיקוד על כוחות היבשה הבריטים ולמרות חוסר הניסיון שלו, במהלך המערכה בארצות השפלה באותה שנה, קיבל את הפיקוד על כל הצבא הבריטי ובעלות בריתה (המפקד העליון של הכוחות). הוא ספג ביקורת רבה על פיקוד הכוחות במהלך המערכה ולא הצליח להגיע להשגים טקטיים משמעותיים.
המרד היעקוביטי של 1745
באותה שנה פרץ המרד היעקוביטי וויליאם נבחר שוב להנהיג את הכוחות הבריטים במערכה כנגד הכוחות הסקוטיים של צ'ארלס אדוארד סטיוארט. הבחירה בוויליאם הייתה פופולרית והעלתה את מורל החיילים ודעת הקהל בקרב נאמני המלך הבריטי. ויליאם הצטרף למאמץ לדחוף את צבא היעקוביטים הנסוג צפונה חזרה לסקוטלנד, לאחר הניסיון הכושל שלהם להגיע להשגים באנגליה, בינואר 1746 הכוח הבריטי הגיע לאדינבורו ומשם עבר לאברדין כדי לחנות במהלך החורף ולהתאמן לקראת המשך המערכה. ב-8 באפריל הבריטים יצאו מאברדין לכיוון כוח המורדים באינוורנס ושני הכוחות נפגשו בשדה הקרב בקולודן (מספר קילומטרים מזרחית לאינוורנס).
היעקוביטים ניסו להפתיע את הכוח הבריטי ובליל 15 באפריל יצאו לצעדה לילית קשה במטרה לאגף את הבריטים, המהלך לא הצליח להפתיע את הבריטים וגרם לכוח היעקוביטי להתייצב בשדה הקרב כשהוא מותש ועם רק 5,000 - שכן מספר רב של לוחמים פספסו את שדה הקרב במהלך הלילה. מולם ניצב הכוח הבריטי של כ-8,000 חיילים בפיקודו של ויליאם, אלה נהנו מנקודת פתיחה עדיפה בהרבה לאחר שהחיילים ישנו טוב בלילה וזכו לאספקה סדירה בשבועות שקדמו לקרב, שלא כמו היעקוביטים שסבלו ממחסור בציוד ומזון מאז הגעתם לצפון סקוטלנד. החיילים הבריטים היו מאומנים היטב ופיתחו שיטות לחימה כנגד סגנון הלחימה של ההילנדרים הסקוטים ובמיוחד 'הסתערות ההיילנדים', שדה הקרב הבוצי מנע מהיעקוביטים את היתרון שבהסתערות זו והביא את כל הכוח לתקוף באגף הימני בין הביצות. בקרב שערך פחות משעה, הביס הכוח הבריטי את היעקוביטים במחיר של 50 הרוגים ו-259 פצועים, אל מול בין 1,500 ל-2,000 יעקוביטים שנהרגו בקרב ובמרדף הבריטי אחר הכוח הסקוטי הנסוג. קרב קולודן נחשב לקרב היבשתי האחרון על אדמת בריטניה, הוא הביא לסיום המרד ודיכא את השאיפות השלטוניות של היעקוביטים.
מלחמת שבע השנים
במהלך 1754 חילוקי דעות טריטוריאליים בין המושבות הבריטיות למושבות הצרפתיות בצפון אמריקה רתחו לכדי מלחמת הצרפתים והאינדיאנים. הממשלה הבריטית בראשות תומאס פלהם-הוליס גיבשה תוכנית לחימה מצומצמת כנגד התוקפנות הצרפתית, אך הנסיך ויליאם שעמד בראש הצבא ונהנה מהשפעה רבה, הצליח להרחיב את התכנית לכדי מערכה צבאית נרחבת ותוקפנית. תחת הנחיתו הוקם כוח של כ-3,500 חיילים בריטים ואינדיאנים מקומיים, בנוסף הוא היה אחראי על מינוי המפקדים בשטח, הכוח חצה את הרי ורג'ייניה ותקף את הצרפתים בפור דוקן (כיום אזור פיטסבורג).
הדוקטרינה של ויליאם במערכה שמה דגש רב על כוחות מקומיים שגויסו מהקולוניות, כאשר החיילים הבריטים הסדירים יועדו לתמוך במאמצים ולא להוביל. הוא שם דגש רב על לחימה שמתבססת על תנאי השטח והיה מהמובילים לפיתוח יחידות חיל רגלים קלות ורובאיים. המערכה כנגד הצרפתים בצפון אמריקה הוכרעה כבר ב-1760 עם ניצחון הבריטים, איבוד הרוב המוחלט של הקולוניות הצרפתיות וסיום למעשה של "צרפת החדשה".
בשנת 1757 הכוחות הצרפתיים ביבשת אירופה החלו לאיים על הסן שהייתה בברית עם הכתר הבריטי. כתגובה לכך, נשלח ויליאם לעמוד בראש כוח צבאי בריטי-גרמני שנועד להרתיע את הצרפתים ממערכה צבאית כנגד שטחי המדינה. ההרתעה לא עבדה והצרפתיים התקדמו לתוך הסן, הכוח של ויליאם התבצר בהסטנבק ולאחר קרב קשה אל מול כוח צרפתי עדיף זו נכבשה וכוחותיו הנותרים של ויליאם נשברו ונסוגו לכיוון צפונה לים במצב בלתי מאורגן. הכוח הגיע לשטאדה לחופי הים הצפוני וויליאם קיבל מנדט להגיע להסכם בשטח עם הצרפתיים, הסכם שביתת הנשק הזמני נחתם כשהכוחות הבריטים מכותרים ולמעשה העביר לצרפתיים את השליטה על רוב שטחי הסן. מספר חודשים לאחר מכן הפרוסים פלשו מחדש להסן ושיחררו אותה מהכוחות הצרפתיים.
הנסיך ויליאם שב ללונדון בבושת פנים לאחר נפילת הסן, הוא זכה ליחס מאוד ביקורתי על ניהול המערכה וחתימת ההסכמם (אף על פי שקיבל לכך מנדט). כאשר אביו המלך ג'ורג' השני נפגש איתו בלונדון הוא ציין בפניו: "הנה הבן שלי אשר הרס אותי ובייש את עצמו." הכישלון במערכה הביא למעשה לסיום הקריירה הצבאית שלו והוא התפטר מכלל תפקידיו הצבאיים.
שנים אחרונות
בשנותיו האחרונות הנסיך ויליאם הפך ליועץ קרוב ומשפיע לאחר שאחיינו ג'ורג' השלישי עלה לכס המלכות הבריטי ב-1760. ויליאם סבל מפציעה שספג בקרב דטינגן (1743) בתחילת הקריירה שלו אשר מעולם לא החלימה במלואה, ובשנותיו האחרונות סבל מבריאות רופפת ומשקל עודף. הוא נפטר ב-31 באוקטובר 1765 בביתו ברחוב אפר גרוונור, מייפייר בלונדון, כשהוא בן 44. הוא מעולם לא נישא ולא היו לו ילדים. הנסיך ויליאם נקבר במנזר וסטמינסטר.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
