הנס לברכט
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות תקשורת ריקה. הנס לברכט (8 בנובמבר 1915 - 25 בספטמבר 2014[1][2]) היה עיתונאי וסופר ישראלי, פעיל שלום וחבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
ביוגרפיה
לברכט נולד כבנם השלישי של וילהלם ורוזה לברכט בעיר אולם שבגרמניה. הוא גדל במשפחה של תעשיינים יהודיים, בבעלות אביו היה מפעל עור שהוחרם על ידי הנאצים בשנת 1935, והוא גם נאלץ לוותר על הכשרתו כמנעולן. באמצעות קשרים של אביו, הוא קיבל עבודה במפעל בעיר ניסה, בשלזיה (כיום בפולין), שם בא במגע עם לוחמי המחתרת הקומוניסטית. לאחר שהנאצים השתלטו גם על מפעל זה, הוא פוטר וסיים את הכשרתו בקרלסרוהה.
בשנת 1936 הכיר את טוסקה לואי, בתו של חזן העיר אולם, שהפכה לימים אשתו. בשנת 1937 נסע לארץ ישראל בעקבות חברתו טוסקה, שהגיעה שנה קודם לכן. בשנת 1938 חזר לגרמניה עם דרכון מנדטורי, שם ביצע שליחויות עבור ה-KPD (המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. הוא עזר לאנשים ששוחררו ממחנות הריכוז ופעילים אנטי-פשיסטים להשתתף במאבק של הבריגדות הבינלאומיות נגד משטר פרנקו בספרד. מכיוון שהיה מבוקש בידי הגסטאפו, הוא חזר לארץ ישראל פגש שוב את טוסקה, והם הקימו את ביתם בקריית חיים. נולדו להם שתי בנות. בשנת 1944 הצטרף למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, ונכלא על ידי הבריטים בכלא עכו מאחר שממשלת המנדט הוציא את המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק.
בשנת 1955 החל לעבוד כעיתונאי ביומון המפלגה הקומוניסטית "קול העם", ועיתונאות הפך ייעודו במשך יובל שנים. לברכט פרסם כתבות ומאמרים פובליציסטים בעיתונות הקומוניסטית בישראל ובעיתוני שמאל בעולם. בעקבות הפילוג במק"י פוטר מעבודתו ב"קול העם"[3]. אחר כך היה מזכיר סיעת רק"ח בכנסת (בשנים 1965–1968) וכתב "זו הדרך" ו"אל אתיחאד" במוסקבה (בשנים 1968–1971). נבחר לוועדת הביקורת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (1972-1965) ולוועד המרכזי (1985-1972). לברכט כתב גם עבור העיתון-Neues Deutschland, שהיה העיתון הרשמי של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה במזרח גרמניה. בנוסף כתב עבור השבועון "די ולטבינה" (Die Weltbühne) שיצא לאור במזרח ברלין והוקם במקור על ידי העיתונאי והסופר זיגפריד יעקבזון.
בשנת 1978, נעצר יחד עם עיתונאי מקפריסין, פנאיוטיס פסקאליס, בחשד לריגול. פסקאליס הואשם שאת הצילומים שצילם בישראל בעת ביקורו הוא מתכנן להעביר לנציג אש"ף בקפריסין. לברכט הואשם שסייע לו בעת ביקורו בישראל[4]. השופט הוציא צו איסור פרסום, והורה על דיון ללא נוכחות העיתונות. העיתונאי משה רונן ונשיא מועצת העיתונות בישראל יהושע רוטנשטרייך עתרו נגד הצו, והוא בוטל[5]. עורכי הדין אמנון זכרוני ואביגדור פלדמן ייצגו את לברכט ופסקאליס. לברכט זוכה מכל אשמה[6]. לברכט היה אחראי לקשר עם המפלגה הפרוגרסיבית של העם העובד (AKEL) בקפריסין[7].
בשנות ה-90 היה פעיל בתנועת גוש שלום, היה ידיד של הפוליטיקאי הפלסטיני פייסל חוסייני. לברכט שימש כיו"ר "התאחדות האנטי-פשיסטים ונפגעי הפשיזם בישראל" וסגן נשיא "מועצת הפדרציה הבינלאומית של לוחמי תנועת ההתנגדות האנטי־נאצית" (International Federation of Resistance Fighters – Association of Anti-Fascists)[8].
פרסומים
בשנת 1973, כתב ספרון מידע בשם "שילומים" מגרמניה הדמוקרטית?: לקט עובדות", עבור האיגוד ישראלי של לוחמי החזית האנטי-היטלראית וקורבנות הנאציזם[9].
לברכט פרסם שני ספרים בגרמנית:
- "הפלסטינים עבר והווה", תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת מפעלים אוניברסיטאיים בשנת 1987[10].
- "דרכים עקלקלות – מטרה אחת, זיכרונותיו של קומוניסט ישראלי יליד גרמניה", אוטוביוגרפיה שפורסמה בשנת 2007.
קישורים חיצוניים
- הנס לברכט הלך לעולמו בגיל 99, באתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 27 בספטמבר 2014
הערות שוליים
- ^ הנס לברכט הלך לעולמו בגיל 99, באתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 27 בספטמבר 2014
- ^ פוסט של נכדתו, באתר תפוז אנשים, 25 בספטמבר 2014
- ^ דב שובל, פיטורי כתב "קול העם" ויחסי עבודה במק"י, על המשמר, 21 באוקטובר 1965
מאמר תגובה: ברל בלטי, דב שובל והאתיקה העתונאית, קול העם, 24 באוקטובר 1965 - ^ העתונאי מקפריסין: המפות והצילומים לשימוש אישי, דבר, 9 במאי 1978
- ^ משה רונן, איך נולדה משטרת הצווים, באתר העין השביעית, 25 ביוני 2020
- ^ העיתונאי הקפריסאי פיוטיס פאסקליס ל־5 שנות מאסר; לברכט זוכה, דבר, 9 ביולי 1978
- ^ עוזי בורשטיין, ברכותי למפלגת אק"ל בקפריסין, באתר הגדה השמאלית, 27 במרץ 2008
- ^ דניאל דגן, רק"ח "אפיפיורית" יותר ממוסקווה, מעריב, 3 בינואר 1972
- ^ (דף הספר באתר "גוגל ספרים"
)
בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית http://merhav.nli.org.il/primo-explore/search?query=any,exact,990019626960205171&vid=NLI&lang=iw_IL - ^ (דף הספר באתר "גוגל ספרים" )
