הסכם פונטנבלו (1762)
הסכם פונטנבלו (בצרפתית: Traité de Fontainebleau; בספרדית: Tratado de Fontainebleau) היה הסכם חשאי שנחתם בפונטנבלו ב-3 בנובמבר 1762 בין צרפת לספרד וכלל את מסירת שטחי לואיזיאנה הצרפתית שממערב למיסיסיפי לידי ספרד. צרפת ביקשה למנוע השתלטות מוחלטת של בריטניה על צפון אמריקה, לאחר שהובסה במלחמה נגדה, וההסכם תאם את שאיפותיה לשוב להיות עוצמה קולוניאלית באזור בעתיד. בקרב בכירי הממשל הספרדי נתגלעו חילוקי דעות בנוגע להסכם, אך לבסוף החליט קרלוס השלישי, מלך ספרד לחתום עליו, בעיקר מסיבות אסטרטגיות.
שטחי לואיזיאנה הספרדית הושבו לצרפת במסגרת חוזה סן אילדפונסו השלישי בשנת 1800, לאחר ניצחונה במלחמה על הפירנאים (אחת מחזיתות מלחמת הקואליציה הראשונה) כנגד ספרד ופורטוגל.
רקע
ערך מורחב – מלחמת הצרפתים והאינדיאנים
בין השנים 1754–1763 התחוללה מלחמה בצפון אמריקה, במקביל למלחמת שבע השנים באירופה, בין צרפת לבריטניה. הקולוניאלים הצרפתים, שמנו כ-75,000 איש, ישבו בעיקר לאורך עמק נהר סנט לורנס וחלקם באקדיה (כיום ניו ברונסוויק וחלקים מנובה סקוטיה). מעטים חיו בניו אורלינס, בבילוקסי שבמיסיסיפי, במוביל שבאלבמה ובמדינת אילינוי (כיום אילינוי וחלקים קטנים ממדינות מיזורי ואינדיאנה). הבריטים לעומתם מנו כ-1.5 מיליון איש והשטח שבשליטתם השתרע לאורך החוף המזרחי של היבשת, מנובה סקוטיה וניופאונדלנד בצפון ועד ג'ורג'יה בדרום. באותו הזמן שלטה ספרד אך ורק על פלורידה.
בשנים הראשונות של המלחמה זכו הצרפתים ברצף של ניצחונות צבאיים, אך מ-1758 החלה הכף לנטות לטובת בריטניה ובזה אחר זה נכבשו שטחים באקדיה ובקנדה הצרפתית, עד לכניעתה של מונטריאול ב-8 בספטמבר 1760. לאחר מכן התחוללו מספר קרבות קטנים נוספים, האחרון שבהם הוא קרב סיגנל היל (ספטמבר 1762) שביסס באופן סופי את שליטת בריטניה על אקדיה ועל קנדה הצרפתית.
כשהוכרזה המלחמה בין בריטניה לצרפת ב-1756, נותרה ספרד נייטרלית. ריקרדו וול (Wall), מזכיר המדינה תחת פרננדו השישי, מלך ספרד, התנגד נמרצות לגורמים פרו-צרפתיים שרצו לראות את ספרד מצטרפת למלחמה לצידה של צרפת. הבריטים עצמם ניסו לשכנע את ספרד להצטרף למלחמה לצידם, והציעו להעניק להם את השליטה בגיברלטר תמורת סיועם בכיבוש מנורקה, וגם לזאת סירבה מדריד. אך לאחר מותו של פרננדו השישי ב-1759 ועלייתו לשלטון של אחיו הצעיר קרלוס השלישי החלו הדברים להשתנות. קרלוס השלישי היה הרבה יותר שאפתן מאשר אחיו המלנכולי, וביסוד מדיניותו עמדה השאיפה לראות את ספרד שורדת כמעצמה קולוניאלית, וכפועל יוצא מכך, ככוח שיש לקחת אותו בחשבון באירופה.
ההסכם המשפחתי
קרלוס השלישי, כמו גם אחיו פרננדו השישי, היו קרובי משפחה של לואי החמישה עשר, מלך צרפת; גם הם וגם לואי החמישה עשר היו ניניו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, ולמעשה קרלוס השלישי ולואי החמישה עשר היו דודנים מדרגה שנייה. ב-15 באוגוסט 1761 נחתם "הסכם משפחתי" (Pacte de Famille), הידוע גם כהסכם פריז של 1761, בין קרלוס השלישי ללואי החמישה עשר. בעיקרו היה זה הסכם הגנה הדדית, דהיינו שבמקרה בו אחד מהצדדים מותקף - על הצד השני לסייע לו, אך הוא כפה סיוע צבאי מינימלי בלבד. בנוסף, מנע ההסכם חתימת חוזי שלום נפרדים.[1] ספרד הסכימה לבקשתה של צרפת לתקוף את פורטוגל שאמנם הייתה נייטרלית, אך הייתה בעלת ברית כלכלית חשובה של בריטניה. צרפת קיוותה שהדבר יוביל להפחתת הלחץ מעליה, שכן עתה הבריטים יידרשו למלחמה בחזית נוספת. ב-9 במאי פלשה ספרד לפורטוגל וכבשה את העיר אלמידה, ובריטניה הגיבה במשלוח כוח בן 8,000 חיילים לליסבון לסיוע בהדיפת הפולשים.
עתה, לאחר שהוכרז מצב מלחמה בין בריטניה לספרד, יכלה בריטניה לתקוף את הקולוניות הספרדיות. באוגוסט 1762 כבש כוח בריטי מידי ספרד את הוואנה, בירת קובה, וכן את מערב קובה. חודש וחצי לאחר מכן כבשו הבריטים את מנילה. הבריטים כבשו למעשה שתי ערי בירה, הן של איי הודו המערבית הספרדיים והן של איי הודו המזרחית הספרדיים, ומשמעות הדבר הייתה מכה חזקה לספרד ואובדן היוקרה.
חתימת ההסכם
ב-9 באוקטובר 1762 שלח לואי ה-15, מלך צרפת, איגרת לקרלוס השלישי, מלך ספרד, ובה הציע לו את מסירתם של שטחי לואיזיאנה הצרפתית שממערב למיסיסיפי יחד עם ניו אורלינס[2] לידי ספרד במטרה ל"המתיק את הגלולה המרה של התבוסה הספרדית ובכדי לשכנע אותם שלא להמשיך להיאבק" נגד הבריטים.[3]
שבועיים לאחר מכן הורה ריקארדו וול, ראש השרים של ספרד, לחרונימו גרימלדי (Grimaldi), מי שעתיד להחליף אותו בשנה שלאחר מכן, לקבל את ההצעה הצרפתית. ב-3 בנובמבר 1762[2] חתמו שני הצדדים על ההסכם בקומונה הצרפתית פונטנבלו; במקום זה, המרוחק 55.5 ק"מ ממרכזה של פריז, עתיד להיערך בשנה שלאחר מכן המשא ומתן המקדים לחוזה פריז שסיים באופן רשמי את המלחמה בין צרפת לבריטניה.
האינטרס הצרפתי
כשהייתה על סף אובדן המושבות שלה בצפון אמריקה, מצאה צרפת דרך להמתיק את מרירות ההסכם שידעה כי יכפה עליה בצורה כזו או אחרת. צרפת הבינה כי כאשר היא תיאלץ להעביר את השליטה על שטחי צרפת החדשה לבריטניה, תיוותר ספרד, אשר שלטה על מקסיקו ועל טריטוריה רחבה אך דלילה באוכלוסייה בדרום-מערב אמריקה (פלורידה), כמעצמה האירופאית היחידה שתוכל למנוע הגמוניה קולוניאלית בריטית בצפון אמריקה.
הסכם פונטנבלו היה צעד דיפלומטי מבריק מצידה של צרפת; היא חילקה את הטריטוריה שלה בלואיזיאנה לשני חלקים: השטח שממזרח למיסיסיפי והשטח שממערב אליו. בנוסף הגדירה צרפת את השטח שכונה "האי של ניו אורלינס" כיחידה נפרדת שלא השתייכה לאף אחת משתי הטריטוריות, על אף שמבחינה גאוגרפית היא הייתה המשך רציף של הטריטוריה שממערב למיסיסיפי. מאחר שהבריטים גילו עניין רב בעמק נהר האוהיו האמינה צרפת שהיא תיאלץ למסור את השטחים שממזרח למיסיסיפי לידי בריטניה בהסכם העתידי. את השטחים שממערב למיסיסיפי וכן את ניו אורלינס, לעומת זאת, לגביהן לא גילתה בריטניה עניין מיוחד, שיערו הצרפתים כי יוכלו להעביר לקרובי המשפחה הבורבונים מספרד.[4]
ההסכם הכיל תנאים ששירתו את היעדים ארוכי הטווח של צרפת בדבר ייסוד מחדש של העוצמה הקולוניאלית שלה בצפון אמריקה; על הספרדים נאסר להפקיע או למסור את שטחי לואיזיאנה, ובמשתמע מההסכם היה שאם צרפת תבקש את החזרת השטח, תחויב ספרד להשיב לידיה את הטריטוריות של לואיזיאנה ושל ניו אורלינס. מבחינתה של צרפת היה הסכם פונטנבלו אמצעי אסטרטגי שימנע מבריטניה להשתלט על הטריטוריה, אך גם יאפשר לה זכות גישה לשם לכשתרצה בכך בעתיד.[4]
חילוקי דעות בצד הספרדי
בקרב בכירי הממשל ספרדי התעוררו חילוקי דעות לגבי שאלת לואיזיאנה. ריקרדו וול, ראש השרים (מזכיר המדינה) בעל המוצא האירי, התנגד לחתימה על הסכם פונטנבלו וטען כי לואיזיאנה תהווה מעמסה פיננסית כבידה. למעשה, גם בשנים בהן הייתה קולוניה צרפתית, הייתה לואיזיאנה מעמסה כלכלית ולאו דווקא מקור רווח; על כך יש להוסיף את העובדה שבלואיזיאנה לא היו אוצרות טבע ידועים שימשכו את ספרד, שהתעשרותה באה לה כתוצאה מניצול אוצרות טבע ובייחוד זהב וכסף ברחבי הקולוניות שלה.[4]
מנגד, שני פוליטיקאים בכירים צידדו בחתימה על ההסכם והאמינו שבסופו של דבר תהיה לואיזיאנה מועילה לספרד; הראשון הוא חרונימו גרימלדי, מי שהיה שגריר ספרד בצרפת בשנים 1761 - 1763 והממונה על המשא ומתן בין המדינות על חתימת "ההסכם המשפחתי". שגריר בריטניה בספרד באותה העת, ויליאם רוצ'פורד (Rochford), כתב עליו שהוא היה "כלי בידיו של שואזל, שר החוץ הצרפתי, יותר מאשר בידיו של הוד מלכותו הקתולי" [קרלוס השלישי].[5] השני הוא פאבלו פדרו אברקה דה בוליאה (de Bolea), מי שפיקד על הפלישה לפורטוגל ושעתיד לכהן גם הוא כמזכיר המדינה כשני עשורים לאחר מכן.
קרלוס השלישי החליט לבסוף לחתום על ההסכם ממספר סיבות: ראשית, לואיזיאנה תהיה הפיצוי על אובדן פלורידה. שנית, עדיף שספרד תשלוט על השטח מאשר שבריטניה תשתלט עליו. שלישית, לואיזיאנה תחצוץ בין העוצמה הקולוניאלית ההולכת וגדילה של בריטניה לאורך החוף האטלנטי לבין מושבותיה בספרד החדשה. ולבסוף, כעת תוכל ספרד לחסל את תופעת ההברחות בין לואיזיאנה למושבות הספרדיות.[6]
אישור בריטי
בריטניה, שניצחונה במלחמת הצרפתים והאינדיאנים היה ללא עוררין, יכלה להתנגד להסכם פונטנבלו. אך במקום זאת היא הסכימה לו במהלך חוזה פריז.
הסיבה לכך בראש ובראשונה נעוצה בעובדת סילוקה של צרפת מצפון אמריקה, ובכך שספרד לא היוותה איום ממשי על בריטניה. על כך יש להוסיף את העובדה שגם בריטניה ראתה בלואיזיאנה מעמסה כלכלית, וכן את הקושי שבשליטה על קבוצות אתניות ממוצא אירופי (צרפתים וגרמנים).
בריטניה האמינה שספרד תתייחס לתופעת ההברחות בלואיזיאנה, בייחוד בינה לבין הקולוניות הבריטיות, בחומרה יתירה מאשר צרפת, וקיוותה כי היא תילחם בה ביעילות.[6]
אחרית דבר
על פי חוזה פריז, הועברו שטחי לואיזיאנה הצרפתית שממזרח למיסיסיפי לידי בריטניה. הסכם פונטנבלו נותר בחשאיותו אפילו במהלך המשא ומתן על חוזה פריז. רק באוקטובר 1764 קיבל ז'אן-ז'אק בלז ד'אבדי (d'Abbadie), מושל לואיזיאנה הצרפתית, הודעה רשמית מממשלת צרפת על מסירת השטח לספרד.[7]
ספרד נתקלה בקשיים רבים בייסוד קולוניה בלואיזיאנה, שכן התושבים המקומיים היו בלתי מרוצים מהעברת השטח לידי ספרד ועוינותם כלפיה הלכה וגדלה, וצלחה במשימה זו רק ב-1769.
שטחי לואיזיאנה הספרדית הושבו לצרפת כחלק מחוזה סן אילדפונסו השלישי בשנת 1800, לאחר ניצחונה במלחמה על הפירנאים כנגד ספרד ופורטוגל, אך ספרד המשיכה למשול בפועל על הטריטוריה. ב-1803 החליטה צרפת למכור את לואיזיאנה לארצות הברית תמורת 50 מיליון פרנקים צרפתיים (11,250,000 דולרים) בנוסף למחיקת חוב קודם בסך של 18 מיליון פרנקים צרפתיים (3,750,000 דולרים).
הערות שוליים
- ^ "Troisième Pacte de Famille, 15 août 1761" (בצרפתית), full text on the French Wikisource.
- ^ 2.0 2.1 Murray, Williamson; Lacey, Jim (editors; 2008). "The Making of Peace: Rulers, States, and the Aftermath of War", Cambridge University Press, p. 117. מסת"ב 0521308038
- ^ Hoffman, Paul E. (1813). " A History of Louisiana before 1813", p. 90, quoted in "LOUISIANA: EUROPEAN EXPLORATIONS AND THE LOUISIANA PURCHASE", the Library of Congress site.
- ^ 4.0 4.1 4.2 Rodriguez, Junius P. (2002) "The Louisiana Purchase: A Historical and Geographical Encyclopedia", Publisher: ABC-CLIO, p. XX. מסת"ב 157607188X
- ^ Brown, Vera Lee (1922). "Chapter II. Anglo-Spanish Relations in America, 1763-1770", in The Hispanic American Historical Review, Vol. 5, No. 3, August 1922, Duke University Press, p. 362.
- ^ 6.0 6.1 Fabio, Anthony W., " The Spanish Arrive in Louisiana: Transformation from a French to a Spanish Colony", historicaltextarchive.com
- ^ Cowan, Walter Greaves; McGuire, Jack B. (Authors; 2009). "Louisiana Governors: Rulers, Rascals, and Reformers", University Press of Mississippi, p. 34. מסת"ב 1604735015
