הסכם 1818

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסכם 1818
Treaty of 1818
מפת התפשטותה של ארצות הברית. השטח הצבוע בכחול שמדרום לגבול ארצות הברית-קנדה הוא השטח שבריטניה ויתרה עליו במסגרת הסכם 1818. השטח הירוק שממערב לו ומצפון לקו הגבול הוא השטח שארצות הברית ויתרה לטובת בריטניה. השטח הצהוב שבחלקה הצפון-מערבי של ארצות הברית הוא ארץ אורגון, שמעמדו הוסדר באמנת אורגון שנחתמה ב-1846.
מפת התפשטותה של ארצות הברית. השטח הצבוע בכחול שמדרום לגבול ארצות הברית-קנדה הוא השטח שבריטניה ויתרה עליו במסגרת הסכם 1818. השטח הירוק שממערב לו ומצפון לקו הגבול הוא השטח שארצות הברית ויתרה לטובת בריטניה. השטח הצהוב שבחלקה הצפון-מערבי של ארצות הברית הוא ארץ אורגון, שמעמדו הוסדר באמנת אורגון שנחתמה ב-1846.
מטרה הסדרת הגבול בין ארצות הברית לבין צפון אמריקה הבריטית, הסדרת זכויות דיג והשבת העבדים הנמלטים או פיצוי תמורתם.
מקום חתימה לונדון, הממלכה המאוחדת
תאריך יצירה 20 באוקטובר 1818
תאריך אשרור 30 בינואר 1819
תאריך כניסה לתוקף 30 בינואר 1819
שפות אנגלית

האמנה בעניין הדיג, הגבול והשבת העבדיםאנגלית: Convention respecting fisheries, boundary and the restoration of slaves; ידועה גם בשם אמנת לונדון, באנגלית: London Convention; האמנה האנגלו-אמריקאית של 1818, באנגלית: Anglo-American Convention of 1818; אמנת 1818, באנגלית: Convention of 1818; או פשוט הסכם 1818, באנגלית: Treaty of 1818) הוא הסכם בינלאומי שנחתם ב-1818 בין ארצות הברית לבין הממלכה המאוחדת. הסכם זה פתר את סוגיות הגבול בין שתי הארצות. ההסכם אפשר החזקה והתיישבות משותפת בארץ אורגון (אנ'), שנודעה בהיסטוריה של קנדה כמחוז קולומביה של חברת מפרץ הדסון, וכללה את החלק הדרומי של המחוז השכן קלדוניה החדשה (אנ').

שני הצדדים הסכימו שהגבול ביניהן יעבור לאורך קו הרוחב 49 צפון, בין השאר בשל העובדה שקו גבול ישר יהיה קל יותר לסימון בהשוואה לגבול המבוסס על קו פרשת מים. ההסכם היווה את אובדן השטח הקבוע העיקרי האחרון של הממלכה המאוחדת במה שכיום הוא החלק היבשתי של ארצות הברית, ואת הוויתור הקבוע המשמעותי האחרון של ארצות הברית של טריטוריה ביבשת אמריקה הצפונית לטובתה של מעצמה זרה. הבריטים ויתרו על כל השטחים של ארץ רופרט שמדרום לקו הרוחב 49 צפון וממזרח לקו פרשת המים של אמריקה, כולל כל שטחה של מושבת הנהר האדום (אנ'), בעוד שארצות הברית ויתרה על הקצה הצפוני ביותר של טריטוריית מיזורי שמצפון לקו הרוחב 49 צפון.

המשא ומתן

במשלחת האמריקאית למשא ומתן על החוזה היו חברים שגריר ארצות הברית בצרפת אלברט גלטין, ושגריר ארצות הברית בבריטניה ריצ'רד ראש. במשלחת הבריטית היו חברים גזבר הצי המלכותי הבריטי וחבר המועצה המלכותית פרדריק רובינסון ותת-מזכיר המדינה הנרי גולברן.[1] ההסכם נחתם ב-20 באוקטובר 1818. כתבי האשרור הוחלפו ב-30 בינואר 1819.[2] הסכם 1818, יחד עם הסכם ראש-באגוט מ-1817, סימן את התחלת היחסים המשופרים בין האימפריה הבריטית לבין מושבותיה לשעבר, וסלל את הדרך ליחסים חיוביים יותר בין ארצות הברית לבין קנדה.

סעיפי ההסכם

להסכם שמות שונים, כמו "אמנה בעניין הדייג, הגבולות והשבת העבדים",[2] "אמנה למסחר (דיג, גבולות והשבת עבדים)",[3] ו"אמנה למסחר בין הוד מלכותו וארצות הברית של אמריקה".[4][1]

  • סעיף 1 - הבטיח את זכויות הדיג של ארצות הברית לאורך חופי ניופאונדלנד ולברדור.
  • סעיף 2 - קבע את תוואי הגבול בין צפון אמריקה הבריטית לבין ארצות הברית לאורך "קו שיוצא מהנקודה הצפון-מערבית של אגם היערות [משם דרומה, ואז] לאורך קו הרוחב 49 צפון... "ועד ל"הרים הסלעיים" (כיום ידועים כהרי הרוקי).[4] בריטניה ויתרה על כל השטח שמדרום לקו הרוחב 49 צפון, כולל חלקים של מושבת הנהר האדום וארץ רופרט (כיום חלקים ממינסוטה, דקוטה הצפונית ודקוטה הדרומית). ארצות הברית ויתרה על חלקים מרכישת לואיזיאנה שמצפון לקו הרוחב 49 צפון (החלק הצפוני ביותר של אגן הניקוז של נהר המיסיסיפי, כולל חלקים של אגני הניקוז של נהר מילק (אנ') (כיום החלק הדרומי של אלברטה והחלק הדרום-מערבי של ססקצ'ואן), של נהר פופלר (אנ') (ססקצ'ואן) ושל ביג מדי קריק (אנ') (ססקצ'ואן). סעיף זה יישב את סכסוך הגבול שנגרם בשל אי ידיעה של המבנה הגאוגרפי של השטח שהייתה בסיס לחוזה פריז מ-1783, שסיים את מלחמת העצמאות של ארצות הברית. הסכם מוקדם זה קבע את קו הגבול בין ארצות הברית לבין צפון אמריקה הבריטית לאורך קו שיצא מערב מאגם היערות ועד לנהר המיסיסיפי. הצדדים שחתמו על חוזה זה לא היו מודעים לכך שהנהר לא הגיע לנקודה כל כך צפונית, כך שקו ישר זה לא היה יכול בשום אופן להיפגש עם הנהר. בעקבות תיקון בעיה זו, יצר הסכם 1818 מובלעת של ארצות הברית, "הפינה הצפון-מערבית" (Northwest Angle), שהוא חלק קטן של שטחה הנוכחי של מינסוטה, והחלק היחידי של ארצות הברית, למעט אלסקה, ששוכן מצפון לקו הרוחב 49 צפון.
  • סעיף 3 - קבע שליטה משותפת על ארץ אורגון למשך עשר שנים. נקבע שבתום עשר שנים יוכלו שני הצדדים לתבוע בעלות על שטח זה ובמשך תקופה זו תהיה לכל אחד מהצדדים זכות שיט חופשי.
  • סעיף 4 - האריך את תוקפו של הסכם גנט, שהסדיר את הסחר בין שני הצדדים, לעשר שנים נוספות.
  • סעיף 5 - היה הסכמה להעביר חילוקי דעות על תביעותיה של ארצות הברית שעלו מהסכם גנט, "לריבון או מדינה ידידותיים שייקבעו למטרה זו". תביעתה של ארצות הברית להשבתם, או מתן פיצויים עבורם, של עבדים שנמלטו אל טריטוריה בריטית או לכלי שיט בריטים כאשר נחתם ההסכם. הסעיף הרלוונטי בהסכם גנט נגע לשאלת החזרת רכוש, וארצות הברית טענה שעבדים אלו היו רכושם של אזרחי ארצות הברית.[4]
  • סעיף 6 - קבע שאשרור ההסכם יתבצע תוך שישה חודשים ממועד חתימתו.

השלכות ההסכם

על אף טבעו הידידותי של ההסכם, הוא בכל אופן התגלגל למאבק עז על השליטה בארץ אורגון בשני העשורים הבאים. חברת מפרץ הדסון בעלת הזיכיון הבריטי, שקודם לכן פרשה רשת סחר שמרכזה היה בפורט ונקובר שבמורד נהר קולומביה, בנוסף לתחנות סחר נוספות בשטח שכיום הוא החלק המזרחי של מדינת וושינגטון, איידהו, החוף של אורגון ומפרץ פיוג'יט, ניהלה מערכה קשוחה להגבלת הסגת הגבול של סוחרי הפרוות האמריקאים באזור. בשנות ה-30 של המאה ה-19, על רקע הלחץ בארצות הברית לספח את האזור, נקטה החברה במדיניות מכוונת להשמדת כל בעלי החיים בעלי הפרווה בארץ אורגון, כדי להגדיל את רווחיה באזורים אחרים וכדי להאט את קצב הגעתם לאזור של מתיישבים אמריקאים. מדיניות בלימת ההתיישבות נבלמה במידת מה על ידי פעולותיו של ג'ון מק'לאקלין, הסוכן הראשי של חברת מפרץ הדסון בפורט ונקובר, שכדבר שבשגרה העניק סיוע למתיישבים אמריקאים, שהגיעו לתחנת הסחר שבניהולו דרך שביל אורגון, וקידם אותם בברכה.

באמצע שנות ה-40 של המאה ה-19, שטף תנועת ההגירה האמריקאית, לצד התנועה הפוליטית האמריקאית שהובילה את התביעה על כל השטח, הובילו לניהול משא ומתן מחדש על ההסכם. אמנת אורגון שנחתמה ב-1846 קבעה באופן סופי את קו הרוחב 49 צפון כגבול בין ארצות הברית לבין צפון אמריקה הבריטית עד לחוף האוקיינוס השקט.

קישורים חיצוניים

  • נוסח ההסכם (באנגלית)

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0