העלבת עובד ציבור
העלבת עובד ציבור היא עבירה המופיעה בסעיף 288 לחוק העונשין, שזו לשונו: "המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו – מאסר ששה חדשים".
סעיף זה משקף את גישתו של המחוקק, לפיה עובד הציבור, המשרת את הציבור, חשוף יותר מאחרים לביקורת על מעשיו, ולכן זקוק להגנה מיוחדת מפני גלישתה של הביקורת להעלבה, ולא די לו בהגנה הניתנת לכלל התושבים, למשל באמצעות דיני לשון הרע.
שאלת ההצדקה להגנה מיוחדת זו, ובפרט שאלת התנגשותה עם חופש הביטוי, עולה מפעם לפעם לדיון ציבורי, בפרט כאשר נוצר הרושם להפעלה בלתי מידתית של הגנה זו. חברת הכנסת זהבה גלאון הגישה הצעת חוק פרטית[1] לביטול סעיף זה בחוק העונשין.
בשנים 2012–2014 הוגשו בכל שנה 1,255–1,620 כתבי אישום שכללו אישום על העלבת עובד ציבור[2]. בין האנשים שהורשעו בהעלבת עובד ציבור נכללים צ'רלי ביטון ואבי כהן[3].
מיהו עובד ציבור?
החוק, כפי שנקבע עוד בימי המנדט הבריטי, כלל בעובדי הציבור שופטים, דיינים, חברי ועדות חקירה, בוררים וכל עובדי המדינה ורשויות מקומיות. השופטת דפנה ברק ארז הציגה את העמדה שגם מתנדב של המשמר האזרחי נחשב ל"עובד ציבור"[4].
דרך העברת העלבון
ברוב המקרים, הורשעו אנשים בהעלבת עובד ציבור על דברים שהטיחו בעובד פנים מול פנים. כתבי אישום על העלבת עובד ציבור הוגשו גם על פרסום מאמר באינטרנט בגנות הרב הצבאי הראשי והעלבת שוטר בעמוד פייסבוק שלו.
אלו עלבונות
בית המשפט העליון דן בשאלה איזה עלבון נדרש כדי להרשיע אדם בעבירה זו וקבע בהרכב מורחב ש"השאלה המרכזית העומדת על הפרק היא שאלת האיזון בין חופש הביטוי מחד לבין ההגנה על תפקודו התקין של המנהל הציבורי מאידך". השופט סלים ג'ובראן הבחין בין עלבונות כלליים שהם פחות חמורים מגידופים אישיים, הנוגעים לתכונותיו הפרטיות של עובד ציבור זה או אחר, ונוגעים לליבת כבודו. כן הוא הבחין בין עלבונות שנאמרו בלהט הרגע לבין עלבונות שנאמרו בתכנון מראש, הנחשבים לחמורים יותר[4].
פסיקות בית המשפט העליון
בבית המשפט העליון גם הובעה העמדה שככל שהעובד יותר בכיר, הוא זכאי פחות להגנה של סעיף העלבת עובד ציבור.[דרוש מקור]
לאחר ההתנתקות הגישה פרקליטות המדינה כתב אישום נגד אליצור סגל על מאמר שכתב באתר אינטרנט, נגד הרב הצבאי הראשי. סגל הורשע בבית משפט השלום, וההרשעה אושרה במחוזי. בבית המשפט העליון המליצו השופטים לפרקליטות לחזור בה מהאישום[5] ולאחר שהפרקליטות סירבה[6], זוכה סגל פה אחד על ידי הרכב מורחב של תשעה שופטים, שקבעו כי חופש הדיבור במקרה של אמירה פוליטית גובר כמעט תמיד על חוק העלבת עובד ציבור.[7]
קישורים חיצוניים
- הגשת כתבי אישום בעבירות של העלבת עובד ציבור וזילות בית המשפט, הנחיה 4.1103 של היועץ המשפטי לממשלה, 3 ביולי 2002, עדכון פברואר 2006.
- דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל
- שגב ראם, העלבת עובד ציבור - הערות על פסק דין אונגרפלד, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
רויטל חובל, המדינה אינה מוחלת על עלבונם של עובדי הציבור, באתר הארץ, 6 במרץ 2015- יהושע בריינר, מתי מותר להעליב שוטר והיכן עובר הגבול של חופש הביטוי?, באתר וואלה!, 4 בדצמבר 2015
- חן מענית, העלבת עובד ציבור: עו"ד ברק כהן לבד, באתר גלובס, 31 בינואר 2018
הערות שוליים
- ^ הצעת חוק העונשין (תיקון - ביטול העבירה של העלבת עובד ציבור), התשס"ו-2006, באתר הכנסת
- ^ שרון פולבר, עלייה במספר כתבי האישום על העלבת עובד ציבור - 1,620 בשנה, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2015
- ^ קנס 100 אלף שקל וחודש מאסר על תנאי, מעריב, 12 ביוני 1985
- ^ 4.0 4.1 רע"פ 229/12 צבי כהן נ' מדינת ישראל, ניתן ב-16 באוקטובר 2012
- ^ רויטל חובל, העליון המליץ לפרקליטות לחזור בה מאישום נגד רב שהורשע בהעלבת עובד ציבור, באתר הארץ, 27 בינואר 2015
- ^ רויטל חובל, בפעם השנייה בעשור: העליון ידון בהרכב מורחב של 9 שופטים בגבולות עבירת העלבת עובד ציבור, באתר הארץ, 22 בפברואר 2015
- ^ רע"פ 5991/13 אליצור סגל נ' מדינת ישראל, ניתן ב-2 בנובמבר 2017;
חן מענית, "ביטויים פוליטיים יהיו מוגנים כמעט תמיד מהעלבת עובד ציבור", באתר גלובס, 2 בנובמבר 2017
