הפה שאסר הוא הפה שהתיר

הפה שאסר הוא הפה שהתיר היא טענה משפטית בהלכה האומרת שאדם נאמן לבטל דין שנוצר על ידי טענתו.

חלק מהראשונים סוברים שזהו סוג מיוחד של טענת המיגו שמאמינים ומקבלים את טענתו של אדם, משום שיכול היה לשתוק.

מקור

המקור לדין זה הוא מסברא:

”א"ר אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה? שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה לאשה (ספר דברים, פרק כ"ב) לאיש אסרה הזה התירה. ל"ל קרא? סברא היא: הוא אסרה והוא שרי לה! אלא, כי איצטריך קרא, לכדרב הונא אמר רב, דא"ר הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש” (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ב עמוד א')

בגדרו של הפה שאסר נחלקו ראשונים האם הוא בגדר מיגו או שהוא עניין אחר:

• יש סוברים שהפה שאסר הוא מדין מיגו שנאמן בטענתו כיוון שיכול לשתוק או לטעון טענה טובה יותר שהיה נאמן בה, והרי זה מוכיח שאמר אמת בטענתו.
• יש סוברים שהפה שאסר אינו בגדר מיגו כלל אלא זהו דין חדש שמכיוון שאילולי טענתו לא היה נודע הדבר, נאמן להתיר מה שאסר.

ביאור גדר הדין:

בביאור שהפה שאסר אינו בגדר מיגו נאמרו כמה נוסחאות, האחת: כי היות וכל הידיעה שלנו שהדבר אסור זה על פיו, אזי בכוחו גם להתיר את הדבר, כי לולי הוא גם את האיסור לא היינו יודעים. ביאור נוסף שמיוחס לרבי עקיבא איגר הוא שאין הכוונה שיש לו איזה כח מיוחד אלא שאנו מקבלים את כל דבריו כמשפט אחד. ודוגמא לדבר אישה שאומרת אשת איש הייתי ונתגרשתי, אין צורך לומר שהיות ואסרה בכוחה להתיר, אלא כל דיבורה הוא אחד שהיא היתה אשת איש לזמן, ואם כן על הזמן שטוענת שנתגרשה אין לנו ידיעה שהיא אשת איש ומכח מה נאסור אותה. פרשנות נוספת של רבי שמואל רוזובסקי שגדר הפה שאסר אינו דין נאמנות משום מיגו דאי בעי שתיק, או משום שאין נאמנות לחצאין, אלא שיש דין בהלכה שאדם בעלים לחייב ולכוף עצמו לחיבוים, וכן יש לו כוח לפטור עצמו. ויסוד זה נאמר על עוד כמה חיובים משפטיים כגון הודאת בעל דין או דין דשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא.

תוך כדי דיבור

ישנה מחלוקת בראשונים אם 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' זהו דווקא בתוך כדי דיבור לזמן האיסור, או אפילו לאחר זמן:

שיטת הרשב"א, שנאמן להתיר משום 'הפה שאסר' זהו דווקא אם ההיתר בתוך כדי דיבור ממה שאסר. שיטת הר"ן, שאפילו אם אין זמן ההיתר בתוך כדי דיבור מזמן האיסור נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר זהו אפילו לאחר תוך כדי דיבור.

רבי אלחנן וסרמן, כתב לתלות זאת במחלוקת הראשונים האם הפה שאסר זהו משום מיגו דאי בעי שתיק, או משום שכיוון שכל הידיעה שלנו שהדבר אסור זהו על פיו ולולי זה אין הדבר היה אסור על כן נאמן אף להתיר, או משום שאין מקבלים את דבריו לחצאין אלא אם מאמינים לו, אז גם נאמן שהדבר הותר. שמי שסובר שצריך דווקא בתוך כדי דיבור מזמן האיסור, סבר שגדר פשא"ס הוא משום מיגו אם כן זהו דווקא בתוך כדי דיבור מזמן האיסור, שאם לא כן אזי זהו "מיגו למפרע" שלא מועיל. אולם מי שסובר שזהו דין נאמנות מיוחד סבר שפשא"ס זהו אפילו לא בתוך כדי דיבור משום שהנאמנות נישארת תמיד אף לאחר כדי דיבור.

בשני אנשים

ישנה מחלוקת בין בעלי התוספות, האם מועיל מיגו בשני אנשים לדוגמה שטר חוב עם חתימות לא מזוהות, והגיעו עדים וטענו שזהו באמת כתב ידם אלא שחתמו מתוך אונס ששם כתוב בתלמוד שהם נאמנים, אולם בתלמוד שם אמרו שהם נאמנים רק אם טוענים שנאנסו מחמת נפשות ולא מחמת ממון. והקשו התוספות למה לא יהיו נאמנים אף בטוענים לאונס מחמת ממון במיגו שהיו יכולים לטעון לאונס מחמת נפשות. וכתבו התוספות שלא מועיל מיגו בשני אנשים שאין האחד יודע מה בדעת חבירו לטעון. אולם הובא שם דעת רבי יעקב מקוצי שתירץ תירוץ אחר, ומפשטות הלשון משמע שחולק על דברי התוספות.

והוסיפו התוספות שאפילו לדעה שלא מועיל מיגו בשני אנשים -הפה שאסר מועיל אפילו בשניים, לדוגמא שנאסר דבר מסוים על פיהם, שאז נאמנים יחד להתירו משום הפה שאסר. ולפי הסוברים שפשא"ס זהו דין נאמנות מיוחד מובן מאוד למה מועיל פשא"ס בשני אנשים, אבל לפי הדעה שזהו משום "מיגו דאי בעי שתיק", לכאורה תלוי במחלוקת בעלי התוספות אם מועיל מיגו בשני מאנשים.

נאסר על ידי אחרים

הראשונים כתבו, שגם מתי שלפי דבריו שבא לאסור אין הוא עצמו מחיל את האיסור אלא אחרים מחילים את האיסור, עדין נאמן בחזרה להתיר זאת משום 'הפה שאסר', כגון כגון עדים שמעידים שהזימום בבית דין - נאמנים לומר שהזמה זו היא שקר, אע"פ שלא הם פסלו את עצמם, אלא רק סיפרו שבית דין פסלם.

דוגמאות

המונח הפה שאסר הוא הפה שהתיר מופיע בתחילת הפרק השני במסכת כתובות. סוגיית הגמרא מגדירה ארבעה סוגי מקרים:

1. ”את בתי נתתי לאיש הזה” (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ב עמוד א') - האמירה הראשונה - "את בתי נתתי לאיש" - אוסרת את הבת על כל העולם, אך כאשר האב מוסיף "הזה" הוא מתיר אותה לאדם פלוני. האב נאמן לעשות זאת משום ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר". במקרה זה האמירה השנייה אינה סותרת את האמירה הראשונה אלא רק מפרשת ומפרטת אותה.
2. ”אשת איש הייתי וגרושה אני” (משנה, מסכת כתובות, פרק ב', משנה ה') - אף שבדרך כלל אין אשה נשואה נאמנת לטעון "התגרשתי" ללא הוכחה, אולם אילו הייתה שותקת, לא היינו יודעים כלל כי הייתה נשואה, ורק דיבורה הוא ש"אסר" אותה, נאמנת גם בהמשך דבריה - נתגרשתי. גם במקרה זה אין שום סתירה בין שתי האמירות. מקרה זה שונה מקודמו בכך שהאמירה השנייה מוסיפה פרט שלא היה כלול באמירה הראשונה. במקרה הקודם היה ברור מן ההתחלה שמדובר באדם מסוים שנשא את הבת ובאמירה השנייה האב רק פירט במי מדובר.
3. ”נשביתי וטהורה אני” (שם) - במקרה זה יש סתירה בין שתי האמירות. מהאמירה הראשונה נובע שהאישה טמאה, כלומר נבעלה בשבי לעכו"ם ואסורה לכהנים, ואילו האמירה השנייה עוקרת אפשרות זו. אין כאן סתירה מוחלטת מפני שלגבי שבויה יש רק חשש בעלמא שנטמאה, וייתכן שנשבתה ולא נטמאה.
4. ”אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני” (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ב עמוד א') - במקרה זה יש סתירה מוחלטת בין האמירות. תחילה אמרה האישה שהיא אשת איש ואחר כך אמרה שהיא פנויה.

בכל המקרים הללו נאמן האב או האישה וטענתם להיתר מתקבלת כי לולא טענתם לא היה איסור.

קיום שטרות

ערך מורחב – קיום שטרות

”רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר קא מיפלגי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דר"מ סבר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ורבנן סברי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו” (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קנ"ד עמוד א') שהלוה שהודה בשטר שכתבו, אלא שטוען שפרוע הוא - נחלקו בעניין רבי מאיר וחכמים: האם אומרים סתם שטרות כשרים הם (רבי מאיר- אין משמעות להודאת הלוה ולכן אין המלוה צריך להוכיח את קיום השטר) או הפה שאסר הוא הפה שהתיר (חכמים-הלוה שהודה בשטר נאמן לפוסלו ולכן המלוה צריך להוכיח את קיום השטר על ידי עדים).

חוזק

הטבלה הבאה מביעה את חוזק טענת הפה שאסר הוא הפה שהתיר בהשוואה לחזקות משפטיות אחרות:

החזקה המשפטית	דוגמה	הכרעה
עדים	”ומודה רבי יהושע, באומר לחברו שדה זו של אביך הייתה ולקחתיה הימנו, שהוא נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה הימנו, אינו נאמן.” (משנה, מסכת כתובות, פרק ב', משנה ב')	עדים
עד אחד	”אמרה נשביתי וטהורה אני, ועד אחד מעיד שהיא שבויה - נאמנת” (משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ח, הלכה כ"א)	הפה שאסר הוא הפה שהתיר
הודאת בעל דין	” הודאת בעל דין כמאה עדים. אימתי? בזמן שטענו והודה אבל אם הודה מפי עצמו, יכול לחזור בו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר” (תוספתא, בבא מציעא פרק א, הלכה ו)	הפה שאסר הוא הפה שהתיר

לקריאה נוספת

• הרב דניאל סגרון, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, "חמדת ימים - ארץ חמדה", תשע"ה.

קישורים חיצוניים

• הערך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• הערך "מיגו דאי בעי שתיק", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• הערך הפה שאסר הוא הפה שהתיר במיקרופדיה התלמודית (על פי האנציקלופדיה התלמודית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הפה שאסר הוא הפה שהתיר21519338