הפלת מטוס המודיעין האמריקאי בים יפן
 | |
| מטוס מדגם EC-121 | |
| תאריך | 15 באפריל 1969 |
|---|---|
| מיקום | שמי ים יפן |
| גורם | הפלה מכוונת על ידי מטוסי קרב של קוריאה הצפונית |
| הרוגים | 31 |
| ניצולים | 0 |
| המעורבים באסון | |
| כלי טיס | |
| כלי טיס | מטוס לוקהיד EC-121D |
| שייכות | צי ארצות הברית |
| מוצא | אצוגי, יפן |
| יעד | אוסן, קוריאה הדרומית |
| אנשי צוות | 31 |
| הרוגים | 31 |
| ניצולים | 0 |
הפלת מטוס המודיעין האמריקאי בים יפן התרחשה ב-15 באפריל 1969. מטוס מדגם EC-121 של צי ארצות הברית, שהיה במשימת איסוף מודיעין אותות מעל ים יפן, הופל על ידי מטוס מיג-21 של חיל האוויר של קוריאה הצפונית וכל יושביו, 31 במספר, ניספו. הייתה זו התקרית מרובת הנספים ביותר של כלי טיס אמריקאי במהלך המלחמה הקרה.
ארצות הברית הגיבה על ההפלה בקיום תמרון צבאי ימי גדול בים יפן.
התקרית
מטוס המודיעין שהיה מעורב בתקרית היה גרסה צבאית של מטוס נוסעים מתוצרת חברת לוקהיד, שנשא מערכת מכ"ם מוטסת. הוא נועד לשמש כמטוס סיור, שליטה ובקרה וביון. הוא השתייך לטייסת VQ-1 של הצי האמריקאי ואות הקריאה שלו היה Deep Sea 129. בעת האירוע היו במטוס שמונה קצינים ו-23 חוגרים. הוא לא נשא כלי נשק ולא היה לו ליווי של מטוסי קרב.
המטוס המריא מבסיס הצי באצוגי (אנ') שביפן ב-15 באפריל בשעה 07:00 לפי השעון המקומי. בין אנשי צוותו היו מספר מומחי מודיעין דוברי רוסית וקוריאנית. משימתו הייתה איסוף מודיעין תוך טיסה במרחב אווירי בינלאומי מעל ים יפן, שבסיומה נועד לנחות בבסיס חיל האוויר אוסן (אנ') שבקוריאה הדרומית. פקודת המבצע אסרה על המטוס להתקרב למרחק של פחות מ-90 קילומטר מחוף קוריאה הצפונית. היה זה נתיב סיור שגרתי ותכוף עבור משימות ביון אמריקאיות והסיכון שבו נחשב למינימלי. המשימה נוהלה על ידי הצי בהנחיית הסוכנות לביטחון לאומי. יחידות מכ"ם ומודיעין אמריקאיות עקבו במהלך המשימה אחרי תנועת כלי טיס ופעילות מכ"ם ורדיו של קוריאה הצפונית וכן פעילות מכ"ם של ברית המועצות.
בשעה 12:34 זוהתה המראה של שני מטוסי מיג-21 צפון קוריאניים מבסיס הסמוך לעיר החוף וונסן. בשעה 13:00 העביר המטוס האמריקאי דיווח שגרתי אחרון על מצבו. ב-13:22 איבד המכ"ם הקרקעי האמריקאי מגע עם מטוסי המיג, וכאשר הוא חודש בשעה 13:37 נראו שני המיגים מצמצמים את המרחק בינם לבין המטוס האמריקאי במה שנראה כנתיב יירוט. בשעה 13:44 הזהירה טייסת VQ-1 את המטוס כי אפשר שהוא תחת התקפה. מפקדו אישר את קבלת ההודעה וסטה מנתיבו המתוכנן על מנת לשוב לבסיסו, אך מהירות מטוסי המיג הייתה עדיפה והם סגרו עליו והפילו אותו, ככל הנראה באמצעות ירי טיל אוויר-אוויר. בשעה 13:49 נעלם המטוס מתמונת המכ"ם האמריקאית. הוא התרסק בים כ-170 קילומטר מחוף קוריאה הצפונית וכל יושביו ניספו.
הכוחות האמריקאיים לא הבינו מיד כי המטוס הופל, שכן הוא לא השמיע קריאת מצוקה ולפי פקודות הקבע היה עליו במקרה של ניסיון יירוט להנמיך מתחת לגובה קליטת המכ"ם. לאחר עשר דקות מההיעלמות ביקשה טייסת האם שלו להזניק מטוסי F-106 להגנתו. כחצי שעה לאחר ההתקפה התריעה סוכנות הביטחון הלאומי על היעלמות המטוס וכעבור כחצי שעה נוספת הוציאה התראה דחופה יותר, שנשלחה גם אל נשיא ארצות הברית והיועץ לביטחון לאומי.
לאחר התקרית
המוטיבציה של קוריאה הצפונית להפלת המטוס האמריקאי במרחב אווירי בינלאומי לא הובהרה מעולם. הועלתה ההשערה כי ההתקפה נערכה לכבוד יום ההולדת של שליט המדינה קים איל-סונג, שחל ב-15 באפריל, אך אין לכך תימוכין מספיקים. ההשערה שהמטוס הופל עקב טעות איננה מתיישבת עם התגובה התקשורתית המהירה של קוריאה הצפונית להפלה (ראו להלן).
כלי התקשורת של קוריאה הצפונית הגיבו על התקרית כבר לאחר שעתיים מהתרחשותה, הציגו את משימת המטוס כמזימה של האויבת האימפריאליסטית ארצות הברית, טענו שהמטוס חדר לעומק המרחב האווירי של קוריאה הצפונית והיללו את הפלתו כהצלחה מבריקה. ברית המועצות, בת בריתה של קוריאה הצפונית, לא ראתה את ההפלה בחיוב והביעה זאת על ידי משלוח מהיר של שתי משחתות לשם סיוע בפעולות החיפוש וההצלה בזירת ההפלה.
הנשיא האמריקאי החדש ניקסון וממשלו הטרי לא ציפו לתקרית והופתעו הפתעה גמורה מההפלה של המטוס במרחב האווירי הבינלאומי, הגם שהיה בה מן הדמיון לפעולתה של קוריאה הצפונית בפרשת פואבלו שהתרחשה כשנה ורבע קודם לכן. בימים שלאחר התקרית שקלה המועצה לביטחון לאומי דרכי תגובה אפשריות שונות, שכללו גם התקפה של כלי טיס צפון קוריאניים ואף התקפת מטרות יבשתיות בקוריאה הצפונית מהקרקע, מהים או מהאוויר, וכן הטלת מצור עליה או מיקוש מימי החופין שלה. דבר מזה לא נעשה, ויש טענה כי כך היה בשל תקשורת לקויה של ממשל ניקסון עם כוחות ארצות הברית בדרום מזרח אסיה. לימים הודה הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ניקסון, שניהול המשבר של הפלת המטוס על ידי ארצות הברית היה חלש, בלתי החלטי ובלתי מאורגן.
התגובה האמריקאית להפלה לבשה לבסוף צורה של תמרון ימי - הפעלת כוח המשימה 71 של הצי לשם הגנת הטיסות האמריקאיות בשמיים הבינלאומיים בים יפן. כוח המשימה היה רב עוצמה וכלל ארבע נושאות מטוסים ועמן קבוצת קרב שכללה ארבע אוניות מערכה וסיירות ו-16 משחתות. כלי השיט רוכזו מאתרי משימה שונים בדרום מזרח אסיה. הייתה זו הפגנת כוח מהגדולות שנערכו בזירה מאז תום מלחמת קוריאה. טיסות המודיעין האמריקאיות מעל ים יפן חודשו שבוע לאחר התקרית.
קישורים חיצוניים
- Samuel J. Cox, סיפור התקרית, באתר Naval History and Heritage Command, אפריל 2019
