הפרעה טורדנית-כפייתית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפרעה טורדנית-כפייתית
חזרתיות על פעולת שטיפת הידיים, תסמין נפוץ לטורדנות כפייתית
שם בלועזית Obsessive–compulsive disorder
קישורים ומאגרי מידע
DiseasesDB 33766
MedlinePlus 000929

טורדנות כפייתית, או הפרעה טורדנית-כפייתית (בלעז: הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית או OCD, מכונה לעיתים גם "מחלת האנשים החכמים"[1]), היא הפרעה נפשית המתאפיינת במחשבות פולשניות וטורדניות, וכן בביצוע פעולות טקסיות שוב ושוב במטרה לגרש את המחשבות הבלתי-רציונליות. הסובלים מההפרעה מדווחים כי המחשבות הטורדניות גורמות להם חרדה, והם מסוגלים רק בקושי להסיח את הדעת מהן. הפעולות הטקסיות מפחיתות את החרדה, אולם לזמן קצר, והן גורמות סבל וטרחה כשלעצמן. הימנעות מהפעולות הטקסיות מעצימה מאד את תחושת החרדה ויוצרת תחושת דיכאון.

במדריכי האבחנות הפסיכיאטריים הרשמיים סווגה ההפרעה בעבר כהפרעת חרדה, אך במהדורות החדשות של מדריכים אלו שונה הסיווג. במדריך DSM-5 של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, הופרדה קבוצת ההפרעה הטורדנית הכפייתית וההפרעות המקורבות לה לקבוצה נפרדת, הכוללת גם את הפרעת האגירה, את הדיסמורפופוביה, טריכוטילומניה, פציעת העור העצמית הטורדנית, וההפרעות הטורדניות-כפייתיות הנגרמות על ידי מחלות "גופניות", תרופות או סמים וכו'.[2] במדריך ICD-10 סווגה ההפרעה בתוך הקטגוריה "הפרעות נוירוטיות, תלויות-דחק וסומטופורמיות".

הפרעה טורדנית כפייתית של גיל ההתבגרות היא הפרעה המתבטאת בדימויים או דחפים החוזרים ונשנים או נמשכים בעקביות וגורמים לחרדה. החרדה גוררת בעקבותיה התנהגויות או פעולות החוזרות על עצמן, מכוונות למטרה, המבוצעות לפי כללים או על פי נוהל טקסי בתגובה לטורדנות. הפעולות חמורות דיין כדי לגזול זמן, כלומר, הן מעסיקות את האדם יותר משעה ביום, או גורמות ללחץ ניכר או נזק משמעותי. בנוסף, בנקודת זמן מסוימת במהלך ההפרעה, האדם מזהה שהאובססיות או ההתנהגויות הכפייתיות הן מוגזמות ובלתי הגיוניות.[3]

השם בשפה האנגלית של הפרעה זו Obsessive Compulsive Disorder, ידוע גם בראשי התיבות OCD. שם זה מתורגם לעברית באופן רשמי כ"הפרעה טֵירדונית כפייתית" ("טירדון" הוא התרגום הרשמי ל"אובססיה"), אולם בציבור מקובל הרבה יותר השם "טורדנות כפייתית".


מאפייני התופעה

המרכיב האובססיבי בטורדנות הכפייתית הוא המחשבות המציקות, והמרכיב הקומפולסיבי הוא המעשים שבאים בעקבותיהן. לדוגמה, אדם אשר שוב ושוב מציק לו החשש שלא סגר את כל דלתות הבית – סובל מאובססיה. כאשר פעם אחר פעם ישוב ויסובב את המפתח, תהיה פעולתו קומפולסיה, הבאה לשכך את החרדה שעורר החשש. בדרך כלל, אם כי לא תמיד, מלווה האובססיה בקומפולסיה. לעיתים הקשר בין החרדה לבין המעשה שבעקבותיה הוא קשר שנראה כמו אמונה טפלה. למשל, אדם עלול לחשוב שהוא יצליח בראיון עבודה רק אם לאורך כל הדרך אליו יקפיד שלא לפסוע על המרווח שבין המרצפות. אם בטעות תיגע רגלו במקום האסור, ישוב על אחוריו ויעשה את אותם צעדים שוב. האדם הסובל מההפרעה ברוב המקרים מודע לחלוטין לאי-הרציונליות של המחשבות או המעשים הללו, ואינו מאמין באמת באותן "אמונות תפלות". אך למרות ההבנה שאין בהן ממש, הוא אינו מסוגל להיפטר מהמחשבות האובססיביות, והן יוסיפו להציק לו עד אשר יבצע את המעשה הקומפולסיבי. הבושה הנובעת מההבנה שמעשיהם אינם הגיוניים, יחד עם הקושי להסביר את התנהגותם ה"מוזרה" לכאורה לסביבה - וברוב המקרים אף לעצמם - מביאים לכך שרבים מהסובלים מהפרעה זו מסתירים את בעייתם. עקב כך רבים מהם אינם מודעים כלל לעובדה שהיא נובעת מהפרעה נפשית מוכרת, ואינם מגיעים לטיפול. לעיתים קרובות הם גם מצליחים לשמור על תפקוד יומיומי תקין.[4] כתוצאה מכך נחשבה ההפרעה בעבר כנדירה, אולם עם התקדמות המחקר התגלה כי היא דווקא נפוצה מאד (אם כי לא בהכרח בעוצמה המפריעה לתפקוד תקין). אחד הראשונים שתיארו את ההפרעה, ועמדו על הפער שבין תפוצתה הרבה לבין מיעוט המודים בקיומה, היה זיגמונד פרויד.

אנשים רבים נוהגים לעיתים בצורה אובססיבית-קומפולסיבית, אך אצל הלוקים בטורדנות הכפייתית, דרך ההתנהגות הזו משתלטת על חייהם בצורה המפריעה לתפקודם התקין. מלבד זאת, הסובלים מהמחלה מדווחים על סבל רב, גופני ונפשי, ועל קושי רב לקיים חיי חברה תקינים. שני הקריטריונים האלה - הפרעה לתפקוד היומיומי ותלונות על סבל רב - הם המבדילים בין המחלה לבין התנהגות אובססיבית-קומפולסיבית בלתי מזיקה.

היקף התופעה

המחלה פוגעת ב-0.5% מהילדים והמתבגרים. תופעות ראשוניות של המחלה יתגלו בדרך כלל בין גיל תשע לשלוש עשרה, ובמיוחד אצל בנים על רקע תורשתי. כשני שלישים מכלל האנשים עם הפרעה זו יתנסו בסימפטומים הראשונים לפני גיל 25. לנשים יש סיכוי כפול לחלות במחלה, אך ההפרעה מתבטאת באופן שונה בין המינים: נשים סובלות יותר מאובססיות המתאפיינות במחשבות מטרידות, ואילו לגברים יש יותר דחפים כפייתיים, המתבטאים בטקסים השונים (מכון CBT).

סוגי ההפרעה

מבחינת התסמינים, ישנן שתי קבוצות של ההפרעה: בקבוצה הראשונה "עם טיקים" המחלה פורצת לפני גיל ההתבגרות, יש בה ייצוג מוגבר של בנים, תורשה משפחתית ושכיחות מוגברת של "טיקים". שכיחותה בין הלוקים ב-OCD היא כ-30%.[5] בקבוצה השנייה המחלה פורצת בדרך כלל בגיל ההתבגרות, בשיעור דומה בשני המינים, ושכיחים פחות תורשה משפחתית ו"טיקים".

90% מהלוקים בהפרעה סובלים גם מאובססיות וגם ממעשים כפייתיים; כשני שלישים מדווחים על יותר מאובססיה אחת ממנה הם סובלים. כ-20%-25% מהלוקים בהפרעה סובלים "מהעלאת גירה אובססיבית", שהיא אובססיה חוזרת ונשנית ללא כפייתיות התנהגותית כלשהי.[3]

הסיווג DSM-5 מתאר כמה סוגים של ההפרעה לפי רמת התובנה לגבי אמיתות האמונות הטורדניות:

א. עם תובנה טובה או טובה למדי
ב. עם תובנה גרועה
ג. ללא תובנה/עם מחשבות שוא

השכיחות של ההפרעה עם תובנה גרועה היא בערך 15-36%[6] או בערך רבע מהמקרים. המקרים עם חוסר תובנה מהווים 4% או פחות.[7]

גורמים וטיפול

פניה לעזרה נדרשת כאשר המחשבות הטורדניות אינן מרפות וחוזרות על עצמן בתדירות גבוהה, עד מספר פעמים ביום. לרוב המחשבות מלוות בחרדה, בדופק לב מהיר, בזיעה, בהתכנסות האדם בעצמו, בהתנתקות לחלוטין מאנשים ובמיוחד בעשיית טקסים בשביל רגיעה זמנית.[8]

עד לשנות ה-70 היו אפשרויות הטיפול במחלה מועטות, ודבר זה תרם למודעות הנמוכה בקרב אנשי המקצוע, ובקרב הציבור בכלל. בשנים האחרונות המודעות לעניין גוברת, בפרט לאור פיתוח תרופות חדשות לטיפול בחרדה (בעיקר תרופות ממשפחת SSRI) ושיטות טיפול פסיכולוגי חדשות.

מעריכים שאחוז או שניים מהאוכלוסייה יפתחו טורדנות כפייתית במהלך חייהם, ללא הבדלים בין-תרבותיים משמעותיים. יש סיבה להניח שלהפרעה יש גורמים גנטיים. בסריקות מוח נמצא, כי אזורים האחראים על דחפים "פרימיטיביים" במוח (בעיקר דחפים הקשורים באיתור סכנות, התגוננות בפניהן וכיוצא באלה), פעילים יותר אצל הסובלים מטורדנות כפייתית. משערים כי תופעה זו קשורה בהפרשה מופחתת או בלתי-מאוזנת של סרוטונין, מוליך עצבי (נוירוטרנסמיטור) מרכזי הקשור לוויסות מצב הרוח, וקשור גם להפרעות חרדה אחרות ולדיכאון. הרמות הנמוכות של סרוטונין גורמות לנטייה לחרדה ולדיכאון, ולפיכך מעצימות בעיות נפשיות שאצל רוב בני האדם לא היו מפריעות לתפקוד, ולא היו גורמות להתנהגות חריגה.

כיום סבורים רוב הפסיכיאטרים והפסיכולוגים כי טיפול יעיל במחלה כולל גם שימוש בתרופות שמעכבות את פירוק הסרוטונין במערכת העצבים המרכזית, וגם טיפול פסיכולוגי (בפרט טיפול קוגניטיבי התנהגותי) שמלמד את החולה לשלוט בתסמיני המחלה (למשל איך להימנע מהפעולות הטקסיות תוך צמצום תחושת החרדה). הן הטיפול התרופתי והן ההתנהגותי מצליחים לא רק להקל על חיי החולה, אלא גם לחולל שינויים בתמונה שמפיקה סריקת המוח. בשלב מתקדם יותר בטיפול המשולב ניתן להפחית בהדרגה את הטיפול התרופתי ולהמשיך בטיפול ההתנהגותי.[9] דוגמה לתוכנית טיפולית היא "תוכנית שלושת השבועות המרוכזת";[9] במחקר[דרוש מקור] שנערך באוניברסיטת פנסילבניה נמצא שיפור משמעותי אצל 90% מהמטופלים בה, ולאחר שנה 80% מהם עדיין שימרו את הישגי הטיפול.

על פי התאוריה הפסיכואנליטית, אובססיה נובעת מדחפים מודחקים אשר מופיעים בדרך מוסווית. המרפא טמון בהוצאתם לאור העולם ובפתרון הקונפליקט המתחולל סביבם. פרויד הציע טיפול פסיכואנליטי שיעלה את הסיבות המודחקות לאובססיות למודעות החולה, וכך יעזור לו לפתור את הקונפליקטים שגורמים להן. הסבר זה שנוי במחלוקת, ויישומיותו הטיפולית אינה גבוהה. במהלך החצי השני של המאה העשרים התגלה כי למחלה יש מרכיב פיזיולוגי משמעותי מאוד.[10][11]


הערות שוליים

  1. http://xnet.ynet.co.il/health/articles/0,14713,L-3092759,00.html
  2. DSM-5
  3. 3.0 3.1 לי פיצגיבונס ושרי פדריק, "כיצד לעזור לילדכם להתמודד עם הפרעה אובססיבית כפייתית", 2003, הוצאת אח;
    כריסטין פורדון ודיויד א. קלארק, "להתגבר על מחשבות טורדניות", 2005, הוצאת אח;
    בנימין רוטברג, גיל זלצמן ואברהם ויצמן, 2008, "הפרעה טורדנית-כפייתית בילדים ומתבגרים", בעיתון "הרפואה";
    ריצ'רד גריג ופיליפ זימברדו, "מבוא לפסיכולוגיה", 2010, האוניברסיטה הפתוחה
  4. אביגדור בנש"ק, "כפייתיות וחרדה על רקע דתי", 2001
  5. DSM-5
  6. J.Zohar 2012 עמוד 17
  7. DSM 5
  8. בק, 1985
  9. 9.0 9.1 עדנה פואה ורייד וילסון, "די לאובססיה"
  10. המרכז הישראלי לטיפול קוגניטיבי התנהגותי
  11. מכון טמיר לפסיכותרפיה
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0