הרב יהודה מנחם אלפונסו פצ'יפיצ'י
 | |
| יהודה מנחם אלפונסו פצ'יפיצ'י |
יהודה מנחם אלפונסו פצ'יפיצ'י (1889 – 1981) היה מנהיג דתי וציוני של יהדות איטליה בין שתי מלחמות העולם. ד"ר פצ'יפיצ'י היה עורך דין ושופט שלום לפרנסתו, אך את עיקר כוחו הקדיש לקירוב יהודי איטליה ליהדות ולציונות באמצעות בית הוצאה לאור שהקים, כתבי העת שערך, ובאמצעות מגע אישי עם הנוער היהודי. על שומעי לקחו נמנו אנצו סירני פרופ' גד בן-עמי צרפתי והרב מאיר פדואה[1]. פצ'יפיצ'י יצג את יהודי איטליה במספר קונגרסים ציוניים ובוועד הפועל הציוני אך נמנע מחברות במפלגה ציונית. פצ'ייפיצ'י עלה לארץ ישראל בשנת 1934, התגורר בירושלים, כפר הרא"ה ובני ברק, אשר בה נפטר ונקבר בשנת 1981.
ביוגרפיה
פצ'יפיצ'י נולד בפירנצה בירת מחוז טוסקנה באיטליה בב' סיון תרמ"ט, 1 יוני 1889 למשפחה יהודית בורגנית שהתגוררה בעיר מאות בשנים. הוא למד בבית ספר יסודי פרטי, ובגימנסיה ציבורית. הוא גדל במשפחה יהודית מסורתית, אך לא זכה לחינוך יהודי. לאחר סיום לימודיו בגימנסיה החל ללמוד משפטים באוניברסיטת פיזה, עד סיום לימודיו ב-1911. בתקופה זו הושפע מהרב והעיתונאי דנטה לאטס, העורך של עיתון יהודי איטליה "קוריירה איזראליטיקו". בעקבות השפעה זו נהפכו היהדות והציונות למרכז חייו.[2]
מורי הדרך של שנות נעוריו היה הרב ד"ר שמואל צבי מרגליות, רבה של פירנצה בין 1890 ו-1922[2], אשר העביר אליה מרומא את בית המדרש האיטלקי לרבנים, והרב פרופ' צבי פרץ חיות, אחד ממורי בית המדרש.
במסגרת לימודי המשפטים נדרש פצ'יפיצ'י לכתוב עבודת דוקטור והוא הקדיש את העבודה לשאלת קיום העם היהודי למרות גלותו לנוכח היעלמם של עמים רבים.[3]
עם סיום לימודיו הזדמן למשפחת כהן בורונה וב-1915 נשא לאשה את בת המשפחה אמה תקווה, אשר ילדה ב-1917 את בתו הבכורה שרה. אמה תקווה נפטרה ב-1918 וב-1919 נשא לאשה את חברתה מרצ'לה מלכה אסתר לבית דבנידטי ונולדו להם ארבעה ילדים. מלכה אסתר חיתה אתו עד זקנה ושיבה ונפטרה ב-1983.[2] [4]
לקראת סוף 1911 השתתף פצ'יפיצ'י בוועידה הראשונה של הנוער היהודי באיטליה והטיף בה לקיום מצוות הדת. לנוכח תגובת הקהל שהדברים היו זרים לו, החליט לקדם את רעיונותיו על ידי כתיבה עיתונאית כמפורט להלן. עם זאת, הוא נוכח לדעת שהשיחה האישית היא הכלי היעיל ביותר לקדם את רעיונותיו.[2] [5]בנוסף, הקים ב-1911 קרן ללימודי עברית, הראשונה מסוגה באירופה המערבית.[2]
עם כניסת איטליה ב-1915 לצד צרפת ובריטניה למלחמת העולם הראשונה, גויס פצ'יפיצ'י לצבא האיטלקי והפך להיות רב צבאי כמסופר בהמשך. עם פרסום הצהרת בלפור נרתם פצ'יפיצ'י לפעילות ציונית מגוונת כמפורט להלן.
בשנת תרצ"ד(1934) עלה פצ'יפיצ'י ארצה עם משפחתו הגרעינית, בטרם תבוא הרעה על יהודי איטליה ורבים באיטליה ובצרפת עלו בעקבותיו ארצה.[3]
לאחר עלייתו ארצה התגורר פצ'יפיצ'י בירושלים וקיים קשרים ענפים עם ש"י עגנון[6][7], הראשון לציון בן ציון מאיר חי עוזיאל, וד"ר בן עמי צרפתי.[8] עם זאת, התרחק מפוליטיקה וענייני ציבור ושקע בלימוד תורה.[9][10]
מאוחר יותר עבר פצ'יפיצ'י להתגורר בכפר הרא"ה סמוך לבנותיו מרגלית בק ובונה אוירבך ומשפחותיהן. בסוף ימיו התגורר פצ'יפיצ'י בבני ברק סמוך לבית בנו הרב יוסף פצ'יפיצ'י, ושם נפטר בג' אדר א' תשמ"א, 7 פברואר 1981.
רב צבאי במלחמת העולם הראשונה
במלחמת העולם הראשונה נלחמה איטליה לצד מעצמות המערב צרפת ובריטניה נגד קיסרות גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. פצ'יפיצ'י גויס לצבא האיטלקי ונוכח לדעת כי לשבי האיטלקי נפלו יהודים רבים שנלחמו בצבאו של הקיסר פרנץ-יוזף הראשון. הוא עמד על הצורך לטפל בצרכי הדת של השבויים ויזם את מינויו לרב צבאי למשימה זו. מאוחר יותר עודד את פנחס רוטנברג בפעולתו להקמת גדודים עבריים בשירות מעצמות המערב.[3]
כתיבה והוצאה לאור
בעקבות הוועידה הראשונה של הנוער היהודי באיטליה ב-1911, החל פצ'יפיצ'י לפרסם סדרת מאמרים קבועה בשבועון היהודי "סטימנה איזראליטיקה" יזם יחד עם דנטה לאטס את השבועון "ישראל" והיה עורכו והמוציא לאור.[2] בית ההוצאה שהקים נקרא "בית ההוצאה ישראל" ומלבד השבועון "ישראל" פרסם גם דו-שבועון לילדים "ישראל לילדים- ישראל די רגזי", את הירחון "לה רזגנה מנסיל", ותרגומים לאיטלקית של ספרי יסוד והגות יהודיים רבים ומגוונים.[3] בנוסף, כתב ופרסם פצ'יפיצ'י ספרים באיטלקית, למשל הספר "סגולת ישראל" אשר בשמו העברי זכה להנצחה בשלט הרחוב הירושלמי המופיע בצד שמאל.
פעילות ציונית ודתית
עם קבלת הצהרת בלפור ב-1917 החל פצ'יפיצ'י בפעילות ציונית שבמסגרתה הפך לנציגה הרשמי של יהדות איטליה בוועד הפועל הציוני והשתתף בקונגרסים ציוניים. ביתו בפירנצה היה מרכז של פעילות ציונית ובו ביקרו, בין השאר, חיים ויצמן, נחום סוקולוב, מנחם מאיר אוסישקין, משה בילינסון, אברהם הרצפלד והרב מאיר ברלין (בר-אילן).[3] בנוסף, קירב אליו סטודנטים ארץ-ישראלים שהתרשמו מאוד מהליכותיו ואדיקותו.[9] פצ'יפיצ'י הביא להחלטה בוועידת ציוני איטליה בשנת 1924, אשר נערכה בליבורנו, שכל בעל משרה או עמדה ציבורית-ציונית חייב לשמור שבת וכשרות לפחות בפרהסיה. אולם עמדה זו נתקלה בהתנגדות קשה של זאב ז'בוטינסקי[11], אנצו סירני ואחרים אשר סברו כי הדרישות הללו מופרזות. אכזבתו מעמדות אלו הובילה אותו להתמקדות בפעילות הכתיבה וההוצאה לאור.[3] אישיותו הכריזמטית ומסירותו לשליחות הדתית והציונית הביאו ל"שינויי עמדה בני קיימא. בדרך זו קנה רבנו תלמידים הרבה, הביא לקיום המצוות אנשים שהיו רחוקים מכל כרחוק מזרח ממערב. ואנשים אלו, תלמידים אלו, רבים מהם הגיעו לארץ ישראל, רבים מהם הגיעו לקיום השלם של המצוות, ובניהם ובני בניהם אחריהם", כפי שאמר תלמידו פרופ' גד בן עמי צרפתי.[8]
קישורים חיצוניים
- מידע על הרב יהודה מנחם אלפונסו פצ'יפיצ'י בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ מיכל פדואה, אוסף מאיר פדואה
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 שמואל אוירבך, מזכרונותיו של ר' יהודה מנחם אלפונסו פצ'יפיצ'י זצ"ל, 1984
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 שמואל אוירבך, ביוגרפיה של יהודה מנחם אלפונסו פצ'יפיצ'י, 1984
- ^ יוסף יצחק רוטנברג וחבריו, יהודה מנחם אלפונסו פצ'יפיצ'י, באתר geni.com
- ^ פועה הרשלג, שמיני, שליחות של אהבה סיפורו של אנצו סירני, תל אביב: עם עובד, 1993
- ^ דן לאור, חיי עגנון ביוגרפיה, ירושלים ותל אביב: שוקן, 1998, עמ' 342
- ^ שמואל יוסף עגנון, מכתב לבתו אמונה מתאריך י' טבת תש"ב, 30.12.1941, הארץ תרבות וספרות, 31.3.2007
- ^ 8.0 8.1 ד"ר גד בן עמי צרפתי, דברים לזכרו של יהודה מנחם אלפונסו פצ'יפיצ'י, 1981
- ^ 9.0 9.1 יעקב צור, שחרית של אתמול, תל אביב: משרד הבטחון, 1984, תרמיל, עמ' 125-126
- ^ ד"ר י.מ. פציפיצי, ממפלגה -לאגודה של ישראל כולו, פניה לכנסיה הגדולה הרביעית של אגודת ישראל, ירושלים תשי"ד, 1954
- ^ זאב ז'בוטינסקי אל אלפונסו פאצ'יפיצ'י, באתר ארכיון מכון ז'בוטנסקי בישראל, 8.5.1925 (באיטלקית עם תרגום עברי)
