הרצועה הקורונית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרצועה הקורונית

Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
מדינה רוסיהרוסיה רוסיה, ליטאליטא ליטא
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2000, לפי קריטריונים 5
Curonian Spit and Lagoon-He.png
המעבורת בין קלייפדה וסמילטינה
ספינות במוזיאון הימי של ליטא בקופגליס (חלק מקלייפדה) בקצה הצפוני של הרצועה הקורונית
דיונת חול אופיינית ברצועה הקורונית
מטבע ליטאי המנציח את הכרזת אונסק"ו על הרצועה הקורונית כאתר מורשת עולמית

הרצועה הקורוניתרוסית: Куршская коса; בליטאית: Kuršių nerija; בגרמנית: Kurische Nehrung) היא חצי אי צר, ארוך וחולי (לשון חול) באורך של 98 ק"מ, החוצץ בין הים הבלטי והלגונה הקורונית (אנ').

גאוגרפיה

הרצועה הקורונית נמשכת משולי העיר זלנוגרדסק בחצי האי סמבייה (רוסית Земландский полуостров; גרמנית Samland) במחוז קלינינגרד שברוסיה בדרום, ועד למצר צר מול העיר קלייפדה בליטא בצפון. 46 הק"מ הדרומיים של הרצועה שייכים לרוסיה בעוד ש-52 הק"מ הנותרים שייכים לליטא. רוחבה של הרצועה נע בין כ-400 מטר (ביישוב לסנוי) ל-3,800 מטר (מצפון לנידה).

ברצועה הקורונית נמצאות חוליות הסחף הגבוהות באירופה. גובהן הממוצע הוא 35 מטר אך במקומות מסוימים הן מגיעות לגובה של 60 מטר. הרצועה מוכרזת כפארק לאומי לכל אורכה - הפארק הלאומי קורשיו נרייה (Kuršių Nerijos Nacionalinis parkas) שוכן בחלקה הליטאי והפארק הלאומי הרצועה הקורונית (Национальный парк Куршская коса) בחלקה הרוסי.

אקלים

האקלים ברצועה הקורונית הוא ימי ומתון יחסית, והים הבלטי ממתן את הטמפרטורות בכ-3 °C ביחס לטמפרטורה השוררת בפנים היבשת. הים גורם גם ללחות יחסית גבוהה המגיעה עד 82% בחורף ולשכיחותו של ערפל השורר בכ-66 ימים בשנה בממוצע. כמות המשקעים הממוצעת מגיעה ל-643 מ"מ בכ-175 ימי גשם בשנה.

הרצועה חשופה לסיכונים מצד גלי הים הבלטי מחד ומצד הרוחות הנושבות באופן קבע במהירות ממוצעת של 5.5 מטר לשנייה מנגד. לנתונים אלה השפעה גדולה במיוחד על חולות הסחף מהם עשויה הרצועה, ורוחבה הקטן מעצים את רגישותה. במאתיים השנים האחרונות השתמרה הרצועה הקורונית בשל פעולת ייעור מתמדת שמנעה את היעלמותה ופיצתה על עצים שאבדו בשריפות.

התיישבות וכלכלה

לאורך הרצועה תשעה יישובים - סמילטינה (Smiltynė), אלקסנינה (Alksnynė), יואודקראנטה (Juodkrantė), פרוואלקה (Pervalka), פראילה (Preila) ונידה (Nida) בליטא; ומורסקוייה (Морское), ריבאצ'י (Рыбачий) ו-לסנוי (Лесной) ברוסיה.

כביש בודד עובר לאורך הרצועה, והעיירה סמילטינה בקצהה הצפוני מקושרת בשני קווי מעבורת אל העיר קלייפדה השוכנת על היבשה למולה. משך הנסיעה במעבורת הוא 15 עד 20 דקות.

עיקר פרנסת תושביה של הרצועה הוא על הדיג והתיירות, והפיכתו של חבל ארץ זה ליעד תיירותי פופולרי העלה חשש לפגיעה במרקם הטבעי והרגיש המתקיים בו.

היסטוריה

בשנת 1253 הקימו אבירי המסדר הליווני את מצודת ממלבורג (Memelburg) במקום בו שוכנת כיום קלייפדה, וחלקה הצפוני של הרצועה בא תחת שליטתו. קלייפדה וצפון הרצועה עברו בשנת 1328 לשליטת המסדר הטבטוני וקו הגבול בין הדיוקסיה של קלייפדה בצפון וזו של סמבייה בדרום חצה את הרצועה לרוחבה. קו גבול זה השתנה אך מעט לאורך מאות השנים שלאחר מכן וקבע במידה רבה את מיקומו של הגבול הנוכחי בין רוסיה וליטא. ב-1372 קמה העיר ריבאצ'י (אז רוסיטן - Rossiten) בדרומה של הרצועה גופה. מ-1525 ועד 1918 השתייכה הרצועה לפרוסיה ולאחריה לגרמניה, אם כי היא נכבשה לתקופות קצרות על ידי שוודיה ורוסיה.

במהלך המאה ה-16 התפשטו החולות ברצועה בשל כריתה מסיבית של עצים ומרעה יתר. החולות כיסו תחתם כפרים שלמים, דבר שהוביל לכך שממשלת פרוסיה החלה בשנת 1825 בתהליך של נטיעת עצים המכסים חלקים גדולים מהרצועה עד היום. במהלך המאה ה-19 הורכב רוב אוכלוסיית הרצועה מקורונים, עם מיעוט גרמני בדרום וליטאי בצפון, אולם הקורונים הלכו והתבוללו, ובתחילת המאה ה-20 הייתה רוב האוכלוסייה במקום גרמנית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה הרצועה נתונה תחת ניהול צרפתי, וב-1923 חולקה בין ליטא לגרמניה (פרוסיה המזרחית) לאורך קו הגבול הנוכחי. לאחר השחרור מהכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה גורשה האוכלוסייה הגרמנית שישבה ברצועה והאזור היה לחלק מברית המועצות. מאז עצמאות ליטא ב-1990 מחלקות רוסיה וליטא את השליטה באזור.

בשנת 2000 הכריז ארגון אונסק"ו על הרצועה הקורונית כאתר מורשת עולמית.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרצועה הקורונית בוויקישיתוף
העיירה פרבלקה בליטא
Magnify-clip.png
העיירה פרבלקה בליטא



Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0