השיח העדתי בישראל
השיח העדתי בישראל, (הנקרא לפעמים גם: הנושא העדתי, או העניין העדתי, ולפעמים גם הבעיה הבינעדתית), עוסק בהבדלים בין שתי קבוצות עיקריות המרכיבות את החברה היהודית במדינת ישראל - ישראלים שמוצאם מקהילות יהודיות ביהדות ארצות האסלאם ("מזרחים" או "עדות המזרח"), וישראלים שמוצאם מקהילות יהודיות בעיקר במרכז, במזרח ובצפון אירופה ("אשכנזים"). הבדלים אלה מתקיימים על רקע היותה של ישראל מדינה אשר קולטת עולים, ושמרבית אוכלוסייתה עלתה אליה מתפוצות שונות (גלויות) בכל רחבי העולם.
השיח העדתי, שעוסק גם בשסע העדתי בישראל, מעסיק את הציבור בישראל משנותיה הראשונות של המדינה.
מאז הקמתה מתקיימים בה שני תהליכים מנוגדים – של מיזוג גלויות, מחד, ושל שמירה על צביון עדתי ואף חזרה אל השורשים, מאידך. תהליכים אלה יוצרים מאבק תרבותי מתמשך על עיצוב פניה של החברה הישראלית, ומבליטים את השווה והשונה בין אשכנזים לבין מזרחים.
השיח העדתי מתקיים לעיתים תחת מתח תמידי הכבוש בין קבוצות שונות בחברה, והוא מתפרץ מדי פעם במסגרת מאבקים חברתיים, מערכות בחירות, ואפילו בין חברים ובני משפחות. העניין העדתי מופיע גם בפרסומים רשמיים (כמו למשל: פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) או מחקרים המתפרסמים מעת לעת, ובהם נתונים הקשורים לשיוך עדתי ו/או ארץ מוצא.
שבעים שנה אחרי הקמת המדינה, עדיין מתקיים שיוך עדתי של אזרחים החיים בה - בגלוי ובסתר, באופן רשמי ומתחת לפני השטח. יש הרואים בכך מקור לפילוג וליצירת מחלוקות ויש הרואים בכך תהליך חיובי התורם להשבחת איכות החברה על ידי ריבוי פניה ומגוון התרבויות המרכיבות אותה.
בשנות ה-2000, ובמיוחד בעשור השני של המאה ה-21, עם התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות, היה השיח העדתי מרכיב בולט במיוחד בתרבות ובפוליטיקה.
רקע היסטורי
החברה הישראלית במתכונתה הנוכחית, התגבשה בתהליך שנמשך כמאה וחמישים שנה, והושפע מגלי עלייה של יהודים מגלויות שונות ברחבי העולם.
בגרעיני ההתיישבות הראשונים של היהודים בארץ, עד שלהי התקופה העות'מאנית, נשמר יחס מספרי מאוזן בין ארצות המוצא מהם הגיעו המתיישבים, ובמקומות מסוימים, כמו ירושלים, עכו וטבריה אף היה מספרם של יהודי ארצות האסלם גבוה ממספרם של האשכנזים.[1][2]
כשהחלו העליות הגדולות, בתחילת המאה ה-20, הופר האיזון. גלי העליות, מהראשונה ועד החמישית, הביאו לארץ בעיקר עולים מארצות המערב – אירופה ואמריקה. הם קבעו את צביונה של החברה המתהווה ביישוב העברי, הם תפסו את עמדות הכוח בכלכלה ובמנגנוני הממסד המאורגנים, ומתוכם צמחה הנהגת היישוב לאורך כל המחצית הראשונה של המאה ה-20. יהודים מארצות האסלאם המשיכו להגיע במספרים קטנים מאוד, ונטמעו בחברה או התקבצו בשכונות ובקהילות בריכוזי אוכלוסייה שבערים הגדולות, ירושלים ותל אביב.[3]
ערב הקמת המדינה, ב-1948, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ-650,000 נפש – כ-80% מהם היו אשכנזים וכ-20% ספרדים.[4]המונח "ספרדים" הגדיר את כל היהודים העולים מארצות האסלאם, ובהכללה נרחבת יותר – נמנו בה גם משפחות יהודיות אשר שורשיהן ביהדות ספרד בארצות הבלקן, ספרד, פורטוגל, טורקיה. לאחרונים הוסיפו את הכינו "ס"ט" או סמך טית – ספרדי טהור. הסמך טתים נחשבו קבוצת מיעוט שלכאורה אינה משתייכת לאחת משתי הקבוצות הגדולות, ובכל זאת הם לא תויגו כ"אשכנזים".
המתח הבינעדתי לא ניכר באופן בולט ביישוב העברי. הספרדים נטמעו בחברה המתהווה אך המשיכו לקיים מסגרות קהילתיות, ולעיתים אף התגוררו בשכונות נפרדות (כרם התימנים בתל אביב או שכונת הבוכרים בירושלים. הם התפללו בבתי כנסת עדתיים, נפרדים מבתי הכנסת האשכנזים, ושימרו מסורות שעברו במשפחותיהם מדורי דורות.
לספרדים היו מסגרות קהילתיות וארגוניות, כמו "התאחדות עולי תימן", "התאחדות עולי חאלב", "התאחדות עולי המגרב" (צפון אפריקה) ועוד, הם התפללו בבתי כנסת משל עצמם ושמרו על אורחות חיים ומנהגים ומסורות שהשתמרו מחיי אבותיהם בארצות מוצאם.
הספרדים מכל העדות היו שותפים להנהגת היישוב, היו להם מפלגות פוליטיות ונציגיהם נבחרו לאספת הנבחרים ולוועד הלאומי. ביניהם: זכריה גלוסקא, אברהם צארום, בן-ציון מאיר חי עוזיאל, מאיר לניאדו, ואחרים. בין קבוצות המיעוט הספרדיות נמנו משפחות שהשתייכו לאליטה של היישוב, כמו: משפחת אבולעפיה, ולירו, רקנטי, צורי, ועוד.
ההגמוניה האשכנזית שהייתה דומיננטית בכל תחומי החיים, הטביעה את חותמה על התרבות וקבעה במידה רבה את אופייה למשך עשרות שנים, גם אחרי שהוקמה מדינת ישראל.
השיח העדתי מאז קום המדינה
בשנים שלאחר הקמת המדינה המשיכו גלי העליות להביא עולים מכל קהילות היהודים ברחבי העולם. בעלייה ההמונית, ובעיקר במבצע על כנפי נשרים ובמבצע עזרא ונחמיה היה חלקם של המזרחים גדול מאוד בקרב כלל העולים. כבר בתום העשור הראשון למדינה השתנה הרכב האוכלוסייה והיו בה 58% יוצאי אירופה ואמריקה מול 42% יוצאי אסיה ואפריקה.
היטמעותם של המזרחים בכל מקומות היישוב ברחבי הארץ הציפה את המבדיל בינם לבין האשכנזים ושאר הוותיקים בארץ – לבוש ומראה חיצוני, שפה והגייה לשונית, דת ומסורת, מנהגים ואורחות חיים, ומושגים חברתיים ומשפחתיים של כל אחת מהקבוצות. ההצפה הניעה מאבקים, לעיתים כוחניים ואלימים, אשר חשפו את ה"קיפוח עדתי" – מושג שהתקשר לייחס מתנשא כלפי העולים המזרחים, קיפוחם ואפלייתם בחינוך ובתרבות, בשלטון ובמקורות ההכנסה. עדויות שהתפרסמו ומחקרים שפורסמו העידו על יחס מפלה של הממסד, ברובו אשכנזי, כלפי העולים המזרחים. מאז שנחשף הקיפוח העדתי בגלוי, נעשה בו שימוש נרחב על ידי פוליטיקאים ואנשי ציבור, חוקרים ואנשי אקדמיה, אנשי רוח וגיבורי תרבות. כל אלה הביאו להכרה של הממסד בעצם קיומו של חוסר השוויון ולסגירת הפערים באמצעים שונים המכוונים מלמעלה. בהקשר זה ראוי לציין את הרפורמה בחינוך (1969), שהביאה את האינטגרציה מתוך שאיפה לשוויון בין כל הזרמים באוכלוסייה, וכן את התהליך של שילוב מזרחים במפלגות הפוליטיות שיזמו מפלגות פוליטיות כמו הליכוד.
בעקבות ההכרה הממסדית וגם בעקבות הריבוי הטבעי, השתנו יחסי הכוחות בין המזרחים לאשכנזים. החל משנות ה-70 יותר ויותר צעירים מזרחים השתלבו בעמדות מפתח בפוליטיקה ובכלכלה, בשנות ה-80 הוקמו מסגרות פוליטיות שנועדו למקסם את שילובם של המזרחים בכל עמדות הכח במדינה. בשנות ה-90 הושלמה כמעט סופית האינטגרציה בחינוך והושלם שילובם של בני הדור השלישי למהגרים, ללא התייחסות למוצא המשפחתי בכל המסגרות הקיימות לצעירים – ממערכת החינוך ועד הצבא. מתחילת שנות ה-2000, עמדות הכוח בפוליטיקה ובצבא, בתרבות ובכלכלה - נחלקות יותר ויותר באופן שוויוני בין צאצאי המהגרים.
בנוסף, נמשכת מגמה גוברת והולכת של נשואי תערובת בין הקבוצות השונות המרכיבות את האוכלוסייה. מגמה זו מסייעת לצמצום השיח העדתי בהקשריו השליליים, ותורמת למיזוג הגלויות וליצירת חברה ישראלית רב תרבותית, משוחררת ממשקעי העבר.
תהליכים אלו היו אמורים לטשטש לגמרי את השיח העדתי, אך הוא לא שכך.
השיח העדתי במאה ה-21
למרות השוויון ביחסי הכוחות, למרות נישואי התערובת, ופעילות "כור ההיתוך", ולמרות הרצון להעלים את משקעי העבר – גם בעשור השני של המאה ה-21, ממשיך להתקיים שיח הקשור לשיוך עדתי ולחלוקה אתנית בין הקבוצות השונות באוכלוסייה. כך למשל, באתרי היכרויות רבים נמצא הסעיף: "מוצא", שיכול לעיד על כך שהשיוך העדתי מהווה קריטריון למציאת בן/בת זוג ולהקמת משפחה. בפרסומים ומחקרים רשמיים הקשורים לבריאות, חינוך, השכלה ותעסוקה נבדקות ומצוינות ארצות המוצא של המשתתפים בהם, וכך גם בסטטיסטיקות של מוסדות אקדמיים ומכוני מחקר (למשל פרסומי מרכז אדווה).
בקרב הציבור הדתי בישראל מתקיימת אבחנה ברורה וגלויה בין אשכנזים לספרדים (בני עדות המזרח), על רקע של פסקי הלכות ושמירת מסורות שהועברו מדורי דורות. ברבנות הראשית, שהיא גוף ממסדי המהווה סמכות בעניינים מהותיים הקשורים לחיי הפרט והכלל – נעשית חלוקה בין רבנים או דיינים אשכנזים ומזרחים, ובתפקיד הרם ביותר, "הרב הראשי לישראל", נושאים שני אנשים שמעמדם שווה: רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי.
האבחנה הבינעדתית בולטת במיוחד בקרב הציבור החרדי, המקיים מוסדות חינוך ובתי כנסת נפרדים לחלוטין לאשכנזים ומזרחים.[5][6]
השיח העדתי יכול להתקיים בנושאים שאינם מעוררי מחלוקת אלא מקרבים ומגשרים על פערים בין הקבוצות האתניות, חושפים את הפולקלור והתרבות של האחר ויוצרים הרמוניה רב-תרבותית.[7] בהקשר זה ניתן לציין את העיסוק בשימור מורשת של ארצות מוצא, והחיפוש המוגבר אחרי שורשים, הן באמצעות כתיבה והן באמצעות טיולים ומסעות.
מנגד, בתחומים רבים השיח העדתי נחשב כנושא נפיץ שהעיסוק בו מעורר מחלוקות.
בדרך כלל ניתן לומר כי הציבור בישראל נוטה להימנע משיוך עדתי מפלג באופן גלוי, והשימוש בו יכול לעורר הסתייגויות המפרשות אמירות ומעשים שונים כגזענות. אף על פי כן קיים מתח סמוי וגלוי החושף פערים בין מזרחים לאשכנזים ומתפרץ לעיתים קרובות.
עם התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות, ניתן ביטוי ליחידים וקבוצות שלא יכלו להשתתף בשיח העדתי מאז קום המדינה. המגוון הרחב של ערוצי התקשורת מעצים את השיח מעורר המחלוקת וחושף אותו כחלק ממאבק כולל על עיצוב פניה של החברה הישראלית בתהליך המתמשך של מיזוג הגלויות. משתתפים בו גם ילידי הארץ בני דור שני ושלישי למהגרים אשכנזים ומזרחים כאחד.
השימוש ההיסטורי במונח "עדה", ממשיך להיות ייחודי להגדרת הישראלים המזרחים, ולעדות השונות המרכיבות אותה ( "עדות המזרח") בעוד שהאשכנזים אינם נכללים תחת חלוקה קטגורית לעדות, למרות מאפיינים ייחודיים שהיו ליוצאי ארצות שונות באירופה ובאמריקה.
ציוני דרך בשיח העדתי מאז הקמת המדינה
- 1949 - סדרת המאמרים של אריה גלבלום בעיתון הארץ, וכתיבתו נגד המזרחים, והחשש המרכזי שהביע על כך שהמשך העלייה ממדינות ערב בפרט יביא ל"לבנטיניזציה של המדינה", דבר שיביא לחורבנה.
- 1959 - אירועי ואדי סאליב - סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשכונת ואדי סאליב בחיפה. האירועים היו מרי חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים.
- 1967 - פרשת ילדי תימן - פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, כשני שלישים מהם מיהדות תימן, בין השנים 1948–1954. הפרשה עלתה לכותרות העיתונים, נחקרה במסגרת ועדת חקירה פרלמנטרית לראשונה בשנת 1967, ולאחר מכן בשתי ועדות חקירה נוספות.
- 1969 – החלת האינטגרציה במערכת החינוך – מהלך ממשלתי שנועד לצמצם פערים ברמת ההשכלה בין ילדי ישראל מהשכבות השונות ולהביא לשוויון הסיכויים של כולם להשתלב בחברה ובמשק מתקדם. וכן הפגשת הילדים מכל השכבות, בניהם של יוצאי הורים מכל ארצות המוצא, במסגרות לימודים משותפות.
- 1971 – הקמת תנועת הפנתרים השחורים - תנועה שהוקמה על ידי צעירים משכונת מוסררה שבירושלים במחאה על קיפוח ואפליה של מזרחים מאז קום המדינה.
- 1972 – ביטול מבחן הסקר שהיטיב במיוחד עם תלמידים מארצות מוצא אירופאיות וגרם להפניית ילדי עולים מזרחיים לבתי ספר מקצועיים.
- 1977 - המהפך הפוליטי – עלייתו של מנחם בגין לשלטון במסגרת מפלגת הליכוד אשר בין חבריה נמנו צעירים מזרחים רבים שהשתלבו בפוליטיקה המקומית והארצית. מנחם בגין היה אהוד על רבים בני עדות המזרח, שראו בו דמות אבהית ומנהיגותית שאינה מתנשאת עליהם ומדברת אל לבם. הוא אף עודד השתלבות מזרחים במפלגת הליכוד, והכריז על "פרויקט שיקום השכונות" שנחשב בעיקר כמיטיב עם השכבות החלשות באוכלוסייה דאז, קרי: עדות המזרח.
- 1981 - נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז, ותגובתו של מנחם בגין לנאום, חידדו את השיח העדתי בבחירות שהתקיימו לכנסת ה-10.
- שנות ה-80 - הקמת מפלגות עדתיות, תמ"י ותנועת ש"ס. אמנם מפלגות עדתיות התקיימו בשנותיה הראשונות של המדינה, אך כולן נבלעו בממסד הפוליטי הקיים. הקמת תמ"י, ב-1981, חידשה את השאיפה של מנהיגים בעדות המזרח למקם אותם במקום בולט יותר בפוליטיקה, ולאפשר להם השפעה על החברה. תנועת ש"ס שהוקמה מעט אחר כך, לאחר מכן הקמת תנועת ש"ס אשר חרתה על דגלה את הסיסמה: "להשיב עטרה ליושנה". ש"ס אמנם נחשבת כמשתייכת לזרם החרדי, אך המסרים שלה נוגעים ישירות לשיח העדתי ונותנים ביטוי לכל בני עדות המזרח, החילוניים ושומרי המסורת אשר מרגישים מקופחים.
- 1997 - בקשת הסליחה של אהוד ברק מבני עדות המזרח. ברק, בהיותו ראש ממשלה, ביקש סליחה מבני עדות המזרח על העוול שנגרם להם על ידי הממסד הפוליטי בישראל, ובעיקר על ידי התנועה שלו, תנועת העבודה[8]
- שנות ה-2000 - המוזיקה המזרחית. החל משנות ה-2000, ובמיוחד בעשור השני של המאה ה-21, תופסת המוזיקה המזרחית מקום מרכזי בתרבות הישראלית. יש הרואים בכך תיקון עוול שנים רבות בהן המוזיקה הישראלית הושפעה בעיקר מארצות המערב, ויש הרואים בכך סמליות בהקשר רחב יותר של השתלבות המאפיינים המזרחיים בחברה הישראלית.
ראו גם
לקריאה נוספת
מגמות בחברה הישראלית, בעריכת אפרים יער וזאב שביט כרכים א'ב', האוניברסיטה הפתוחה
קישורים חיצוניים
- כשהשד העדתי הופך לקומדיה רומנטית שי להב, ynet
- 'הספרדי שבא מבגדד. על תולדות האשכנזים והספרדים', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
- חידה כואבת: למה האשכנזים הצליחו יותר?, ynet, 14/10/2011
- [1] מעורב, המחלקה למעורבות חברתית אוניברסיטת בן-גוריון.
- המצאת האשכנזיות והמזרחיות מאת אביעד קליינברג, 2016
- איזה מוצא אני בדיוק? מאת: פרופ' נורית גרץ
- מהפך: על מסך הטלוויזיה, מזרחים הם האשכנזים החדשים, הארץ 30.11.2016
הערות שוליים
- ^ יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה,
- ^ פרקים בתולדות הלשון העברית, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 156
- ^ מגמות בחברה הישראלית, בעריכת אפרים יער כרך ב' עמ' 1114
- ^ שם
- ^ מה ההבדל בין אשכנזים וספרדים ביהדות, אתר mako
- ^ אתר גלובס, 16.6.2012 החרדים קובעים שיא בגזענות: "לא יותר מ-30% ספרדים בבניין"
- ^ ד"ר רוביק רוזנטל, לא חשוב מאיזה עדה
- ^ ברק לבני עדות המזרח: "אני מבקש סליחה בשם מפלגת העבודה"
