מיזוג גלויות

מיזוג גלויות היא מדיניות שהוביל ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון בימי העלייה ההמונית שלאחר הקמת מדינת ישראל במטרה לקיים את קיבוץ הגלויות, היעד הלאומי החשוב ביותר שמשמעותו קליטתם המלאה של העולים מבחינה חברתית, כלכלית ותרבותית ומיזוגם המלא עם האוכלוסייה היהודית הוותיקה לעם אחד ומלוכד. תפיסה זו קשורה לתפיסה משיחית של גאולה ומהפכה, ריבונות וחירות, אחדות והרמוניה, לעומת התפיסה הקוטבית של הגלות המנוכרת והשסועה. לפיכך, מיזוג הגלויות ושיבת ציון הם הצלה משפל חומרי ורוחני בו נמצא עם ישראל בגלות.

דוקטרינת כור ההיתוך הייתה מאמץ קליטת המוני תלמידים מגלויות רבות ולעצבם על פי דפוסי חיים וחברה חדשים, ישראלים. מטרתה הייתה מיזוג העולים עם הישראלים הוותיקים על מנת וליצור תרבות ישראלית עברית חדשה לעם ישראל ששב לארצו. השלכות מגמה זו דרשה מן העולים להתנתק ממסורתם ולאמץ את התרבות הישראלית החדשה, דבר אשר פגע בעולים רבים אשר חשו כפייה וזלזול בערכיהם ובתרבותם.

תפיסתו של דוד בן-גוריון

קיבוץ גלויות על פי בן-גוריון היא אחת משתי המשימות הדחופות של ראשית המדינה יחד עם יישוב השממה, זהו טעם קיומה של מדינת ישראל ופשר הזיקה העמוקה של המדינה לעם ישראל כולו שכן כל מדינה עומדת על שלושה דברים: עם, ארץ וריבונות, אך בתקופה זו, טען, ישנה רק ריבונות. את החברה החדשה של העם היהודי במולדתו תיאר כבנויה על אחווה ושותפות אנושית שבהגשמתה "נהיה אור לגויים". קיבוץ גלויות הוא ייעודה וטעם קיומה של מדינת ישראל, אך גם החוליה בה תלויה כל השרשרת ההיסטורית של עם ישראל שכן זו גם ערובה להמשך קיומה של מדינת ישראל.

הדרך למיזוג גלויות

שני הכלים המרכזיים שיועדו למטרה זו היו צה"ל ומערכת החינוך.

• צה"ל - באמצעות הפיכתו ל"צבא העם", שיהווה מכנה משותף בין כל אזרחי המדינה באשר הם. מבחינה דתית, הגדיר הרב הצבאי הראשי שלמה גורן סידור אחיד על מנת שישמש את כלל החיילים. הסידור נקרא נוסח צה"ל האחיד כאשר בפועל בחר גורן את נוסח ספרד אשר משלב בין נוסח אשכנז לנוסח הספרדים ונפוץ בקרב יהודים חסידים.
• מערכת החינוך - תחילה בדרך של החינוך האחיד, ובהמשך באמצעות הניסיון לביטול שיטת הזרמים בחינוך ואיחוד מערכת החינוך תחת חוק חינוך ממלכתי, על מנת שילמדו יחדיו בבתי הספר ילדים מעדות וממגזרים שונים. בסופו של דבר רק זרם חינוך העובדים וזרם החינוך הכללי אוחד למערכת החינוך הממלכתית, והזרם הדתי של המזרחי הפך למערכת החינוך הממלכתי-דתי.

בתהליך הדרגתי אימצה מערכת החינוך עמדה פלורליסטית ורב תרבותית אשר מכירה בייחודיות של כל קהילות וקבוצות מגוונות בחברה הישראלית.

ביקורת על כור ההיתוך

יש הרואים ב"כור ההיתוך" כאמצעי שהיה הכרחי בשנותיה הראשונות של המדינה על מנת שניתן יהיה לבנות חברה משותפת. כיום הם טוענים כי אין צורך בזה יותר ויש לאפשר לחברה הישראלית לבטא את השוני ואת הייחודיות של כל פלג ומגזר. השקפה אחרת רואה את הצורך לשלב את הפלורליזם החברתי, בו כל עדה משלבת את תרבותה הייחודית, עם אלמנטים של "כור היתוך"', בעיקר בתחום החינוך, כדי שהחברה הישראלית תהיה מאוחדת ולא תתפורר לגמרי.

אחרים, בעיקר בקרב עדות המזרח ובקרב חלק מניצולי השואה מאירופה, ביקרו קשות את תהליך "כור ההיתוך" שנאלצו לעבור בשנותיה הראשונות של המדינה. לטענתם, הכריחו אותם לוותר או להצניע את המורשת והתרבות שהביאו עמם מארצות מולדתם ולאמץ תרבות חדשה, "צברית", שפעמים רבות התנכרה לתרבותם ולשורשיהם.

היחס למיזוג הגלויות מומחש בדבריו של גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, בקונגרס הציוני ה-23 (ירושלים 1951):

תנאי יסודי למיזוג גלויות הוא שינוי מידות החיים של יוצאי הארצות המפגרות ואחת הדרכים לכך היא: התמיכה בחלשים ובמקופחים שבתא המשפחתי – בילד ובאשה. אין דבר משותף בין הורים הנותנים את הכל לילדיהם ורואים בחינוך ובשמירה על בריאות ילדיהם את תוכן חייהם; שמוסרים את האוכל ואת ההלבשה ואת כספם כדי שלילדיהם יהיה טוב – ובין אלה שגוזלים את המנות המיועדות לילדיהם והמתכסים בשמיכות המיועדות לילדיהם, השולחים את ילדיהם בגיל רך לעבודה ואינם מבינים מה זאת חובת החינוך ואינם יודעים מה זה רופא ותרופה. אין מיזוג גלויות, אם במשפחה אחת שולחים את האשה לעבודה ימים אחדים אחרי הלידה ובמשפחה אחרת מוציאים את הפרוטה האחרונה כדי לדאוג לעזרה ליולדת. מיזוג גלויות לא ייעשה בדיבורים אלא בחינוך ובטיפול, על ידי השרשת מידות-חיים, על ידי שמירה על זכות חיים לחלשים, על ידי ביטול שלטונו של בעל-גוף, על ידי ריסון שלטונו הפראי של הגבר.

המהלך של מיזוג הגלויות עורר חששות ביישובים הוותיקים מפני שינוי באופי בחברה הישראלית ההולכת ונבנית. נוצרה תחושת אפליה וניכור בין העולים הוותיקים, שבאו ברובם מאירופה, לבין עולים חדשים שבאו בעיקר מארצות האסלאם (ראו במסמך "פרשת הידיים הצבועות").

המהלך, שהוביל בשלב מסוים לביטויי מחאה, הביא להבנה כי עלייה מחייבת סובלנות וסבלנות, אך בגלל קשיים בהשתלבותם של עולים חדשים רבים, החליטו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בשנת 1951 על מדיניות סלקטיבית, כך שהזכות לעלייה תיקבע על-פי מצב בריאותי וכספי. המצב הכלכלי הקשה בארץ הפחית גם הוא את מספר העולים, שברובם עלו מצפון אפריקה ואיראן. בעקבות הידרדרות המצב הפוליטי והביטחוני בצפון-אפריקה בשנת 1954, הוחלו הקלות במדיניות העלייה.

ראו גם

• קיבוץ גלויות
• דוד בן-גוריון

לקריאה נוספת

• ש[מואל] נ[ח] אייזנשטדט וא[ברהם] זלוצ'ובר (עורכים), מיזוג גלויות: ימי עיון באוניברסיטה העברית בירושלים, י"א–י"ב במרחשון תשכ"ז (25–26 באוקטובר 1966), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשכ"ט.
• שמעון רשף. בן-גוריון והחינוך העברי והממלכתי. ירושלים: קתדרה - לתולדות ארץ-ישראל ויישובה, 43 (תשמז) 91-114. 
• חיה רגב - ד"ר אביגיל אורן, עלייה וקליטה- קיבוץ גלויות, אתר "מט"ח" -המרכז לטכנולוגיה חינוכית. 

קישורים חיצוניים

• אברהם בלבן, 'דברי סופרים', פרוטוקולים להקמת מועצה עליונה לתרבות, 1949, באתר הארץ, 9 ביוני 2020
  במשתתפים: דוד בן-גוריון, נתן אלתרמן, מרטין בובר, יהודה בורלא, שמואל ברגמן, אשר ברש, לאה גולדברג, חיים גורי, יצחק גרינבוים, אורי צבי גרינברג, בן ציון דינבורג, אביגדור המאירי, נתן זך, מרדכי טביב, ס. יזהר, יצחק למדן, אנדה פינקרפלד, רחל שז"ר, נתן שחם, אליעזר שטיינמן, ש. שלום, אברהם שלונסקי, משה שמיר.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28586013מיזוג גלויות