השנים הטובות של הנאציזם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Crystal Clear app help index.svg
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי, וכן המקורות הנמצאים בערך הם לפרטים מסוימים אבל ההגדרות בערך כמו היחס לכך כתקופה בפני עצמה בהיסטוריה של גרמניה נראה כמו מחקר מקורי.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי, וכן המקורות הנמצאים בערך הם לפרטים מסוימים אבל ההגדרות בערך כמו היחס לכך כתקופה בפני עצמה בהיסטוריה של גרמניה נראה כמו מחקר מקורי.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

השנים הטובות - הוא הכינוי להיסטוריה של גרמניה הנאצית בין השנים 1934-1940. השנים בהם היטלר שלט בגרמניה והוביל אותה להצלחות כלכליות וגאו פוליטיות חסרות תקדים, אם כי הוביל אותה לעבר המלחמה בצעדי ענק.

רקע היסטורי

בשנת 1933 עלה אדולף היטלר לראש ממשלת גרמניה והוא החל לעצב את גרמניה הנאצית. בשנת 1934 בסדרת תהליכים שהגיעו לשיאן בליל הסכינים הארוכות סיים היטלר להשתלט על גרמניה כולה והפך אותה לנאצית לחלוטין ללא אפשרות לעירעור.

השנים הטובות

הקבינט הראשון של היטלר, 1933: היטלר, גרינג, פון פאפן, פון קרוסיגק, וילהלם פריק, פון בלומברג, הוגנברג

השנים שלאחר "ליל הסכינים הארוכות" (19341937) נחשבות ל"שנים הטובות" של הנאציזם, משום שהתחוללו בהן הצלחות אדירות בתחומי מדיניות החוץ והפנים. אזרחי גרמניה כקולקטיב השתבחו בהם והתעלמו מצדדיו האפלים של המשטר של רדיפות היהודים וההכנות הקדחתניות למלחמה. ההיסטוריון יואכים פסט אף התבטא כי אם היה היטלר נרצח בידי מתנקש בשנת 1937, היו מרגישים הגרמנים כי אבד להם אחד מגדולי האומה[1]. סבסטיאן הפנר טען לעומתו שמיד לאחר מותו היו שמים לב הגרמנים לכאוס שנוצר מחמת שבזמן שלטונו של היטלר כיון שבזמן שלטונו נשט כל בסיס חוקתי לקיומה של גרמניה. דבר המוטל בספק.

המשבר הכלכלי ופתרונו

היטלר קיבל לידיו בראשית שנת 1933 כלכלה במשבר. כמו דנמרק, הולנד, נורווגיה ואוסטריה סביבה, סבלה גם גרמניה מאבטלה בשיעור של כ-30 אחוז—למעלה משישה מיליון מובטלים[2] ובנוסף, סבלה גם מהיפר-אינפלציה ומתלות גדולה בחומרי גלם. כעבור ארבע שנים, היו פחות ממיליון מובטלים בגרמניה[3] והתוצר הלאומי הגולמי עלה בין 1932 ו-1937 ב-107 אחוז[4]. היטלר גם החל בפרויקטים לאומיים שאפתניים, ובמיוחד סלילת הכבישים המהירים, האוטובאהן, ומפעלי המכונית העממית, הפולקסווגן של פרדיננד פורשה (אף כי ייצורה בפועל החל רק אחרי המלחמה).

להיטלר עצמו הייתה הבנה מוגבלת למדי ועניין דל בכלכלה והוא הותיר בשנים הראשונות יד חופשית למדי להיילמאר שאכט, שר הכלכלה, לחולל תעלולים פיננסיים, והפעיל שורה של צעדים חריפים להגדלת התעסוקה:

  • מאסר מנהיגי איגודי העובדים והפיכת "חזית העבודה" (DAF) בראשות נאמנו רוברט ליי לאיגוד הפועלים החוקי היחיד בגרמניה. ליי לא איחר ליישם הקפאה מוחלטת של השכר, הפחתות מוגדלות לצרכי מס הכנסה ואכיפת "פנקס עבודה" שרק הוא אפשר תעסוקה.
  • מתן העדפה לתעסוקות עתירות כוח אדם: נאסרה הכנסה לשימוש של מכונות החוסכות בכוח אדם;[דרוש מקור] חוזים ממשלתיים ניתנו רק לחברות שהסתמכו על כוח אדם ולא על מכונות (עובדה זו הייתה נכונה במיוחד ביחס לתוכנית האוטובאהן); נדרש אישור ממשלתי לפיטורי עובדים.
  • תעסוקה צבאית וקדם-צבאית: הונהג גיוס חובה וצעירים הופנו ל"שירות עבודה בהתנדבות" ו"שירות צעירים בהתנדבות" שביצעו "עבודות יזומות" כמו נטיעת יערות או סיקול קרקעות. כמו כן הונהג בשנת 1935 שירות עבודה (RAD) שכפה על כל גבר צעיר (ומאוחר יותר נשים צעירות), חצי שנת עבודה עבור הממשלה.
  • פיטורי נשים: נשים במקצועות שירות ציבורי או רופאות פוטרו ואילו נשים נשואות קיבלו כסף כדי לא לעבוד.
  • מעבר לכלכלת מלחמה: מרגע עלייתו לשלטון וביתר שאת משנת 1936 ואילך, העביר היטלר את גרמניה למבנה כלכלי המכוון לחימוש ומלחמה, כשמספרים גדלים והולכים של גברים מועסקים במכונת המלחמה המתפתחת.

צעדים אלו של היטלר מבהירים במידת מה כי הנס הכלכלי היה במידה רבה תוצר של עבודות יזומות בכפייה מסוגים שונים ובהדרגה, הכפפת שוק העבודה לצרכי בניין מכונת המלחמה הגרמנית. אבל גם כך, יש הכופרים בעצם הטענה כי התחולל בגרמניה שיפור כלכלי ממשי בשנות שלטונו הראשונות של היטלר, בעיקר מהסיבות הבאות:

  • האוטרקיה שכשלה: אחד מלקחי השפל הגדול היה הניסיון להפחית את תלותה של גרמניה ביבוא חומרי גלם מבחוץ והפיכתה לאוטרקית ככל שאפשר, מבחינת אספקת מזון ואנרגיה (דלק סינתטי). זה היה ניסיון נואל, שנכשל לחלוטין. בשנת 1939, אחרי האיחוד עם אוסטריה וכיבוש צ'כוסלובקיה עתירות המשאבים הטבעיים, עדיין ייבאה גרמניה חומרי גלם רבים ונותרה תלויה כשהייתה בחומרים מבחוץ[5].
  • החוב המתעצם: בעוד שהכנסותיה של הממשלה הגרמנית עלו מ-10 מיליארד רייכסמארק בשנת 1928 ל-15 מיליארד רייכסמארק בשנת 1939, הוצאות הממשלה גדלו מ-12 ל-30 מיליארד רייכסמארק, והחוב הממשלתי עמד על 38 מיליארד רייכסמארק[6]. במלים אחרות, התעסוקה היזומה והחימוש מומנו באמצעות הגדלת חוב שמשמעותה הייתה שגרמניה ניצבה על פי פחת כלכלית.
  • האנשים הפכו עניים יותר: אם בוחנים את צריכת המזון של אזרחי גרמניה כמדד לעושרם, הרי שניתן לאתר עלייה ניכרת במחירי רוב סוגי המזון הבסיסיים בהשוואה בין נתוני 1927 ו-1937, והשכר הממשי (בניכוי אינפלציה) לא השתפר בצורה דראסטית[7].

הנס הכלכלי של היטלר היה למעשה כישלון חרוץ מנקודת מבט כלכלית ואנושית. מנקודת מבטו של היטלר, עם זאת, הייתה המדיניות הכלכלית שנקט הצלחה כבירה. כבר בשנים הראשונות לקיום המשטר דחף היטלר להגברת החימוש, כשהוא בולם את הקצאת הכספים לצבא ולבניינו רק בנקודות בהן נדמה היה שמוצרי יסוד חיוניים כמו חמאה עומדים לאזול בחנויות.

ההכנות למלחמה

משנת 1936 ואילך, דומה, נפלה אצל היטלר ההכרעה לוותר לחלוטין על הניסיון לבנות את גרמניה ככוח כלכלי המבוסס על סחר בינלאומי, יבוא ויצוא. גרמניה, מבחינתו, הייתה אמורה להפוך לאי-בודד מבחינה כלכלית. הקשר היחידי בינה לבין "הגזעים הנחותים" (לתפישתו) שישבו סביבה היה אמור להיות כיבושם. המדינה שעטה קדימה לעבר מלחמה בלתי נמנעת. שאכט, ששאף לכונן כלכלה "אזרחית" נדחק הצידה לטובת גרינג שמונה ל"פיהרר" של "התוכנית הארבע שנתית" שהתמקדה כל כולה בבניין מכונת המלחמה.

החל משלב זה היטלר החל בונה את גרמניה יותר ויותר ככוח צבאי והתעלם באופן כמעט מוצהר מחוזה ורסאי.

הערות שוליים

  1. ^ יואכים פסט, היטלר: דיוקנו של לא-איש, הוצאת כתר ספרים, 1986
  2. ^ כתבה באתר history learning site
  3. ^ מאמר באתר "ספרטקוס"
  4. ^ על פי משרד הסטטיסטיקה הלאומי של גרמניה Rezessionen in historischer Betrachtung
  5. ^ Carr, William Arms, Autarky and Aggression Edward Arnold: London, United Kingdom, 1972
  6. ^ מאמר באתר הגרמני "valdernhistoria" (בגרמנית)
  7. ^ מאמר באתר "notes and commentaries"