וולבי זנב-מסמר סהרוני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןוולבי זנב-מסמר סהרוני
איור של וולבי זנב-מסמר סהרוני
איור של וולבי זנב-מסמר סהרוני
מיון מדעי
תחום תפוצה
תפוצה

וולבי זנב-מסמר סהרוני (שם מדעי: Onychogalea lunata; מכונה גם וורונג) הוא מין נכחד של כיסאי אוסטרלי קטן בסוג וולבי זנב-מסמר. הוא תואר מדעית בשנת 1841 על ידי הזואולוג הבריטי ג'ון גולד והיה אחד מתוך 3 המינים בסוגו והקטן שבהם. הוא תואר כיונק זהיר וחששן, אשר דומה בהרגלים מסוימים לכיסאים מהסוג בטונג. התפוצה ההיסטורית שלו השתרעה על פני כל מרכז, דרום ומערב אוסטרליה לפני שנעלם משם עד תחילת המאה ה-20, והוא שרד עד אמצע המאה ה-20 במדבריות במרכז היבשת. הוולבי הסהרוני, הוא הכיסאי הנכחד השלישי בגודלו באוסטרליה לאחר וולבי גריי והזאב הטסמני.

טקסונומיה

התיאור והדגימות הראשונות של המין, הוצגו על ידי הזואולוג הבריטי ג'ון גולד בפני האגודה הזואולוגית של לונדון בשנת 1840, והתיאור המדעי שלו פורסם בשנת 1841 בתור מין של קנגורו; שמו המדעי שנבחר היה "לונאטה" (lunata) שמשמעותו ירח, בגלל סימני הסהר הבולטים שהיו לו בצדדי הגוף. כאשר גולד השלים את כתיבת הכרך השני של "יונקי אוסטרליה" (1849), הוא צרף ליתוגרפיה המתארת זכר ונקבה של וולבי סהרוני שנוצרה על ידי הנרי סי ריכטר (מתנוססת בראש הערך), וסיווג אותו בתור מין בסוג וולבי זנב-מסמר (Onychogalea) שהוקם על ידי ג'ורג' ווטרהאוס. במהלך עדכונים טקסונומים עבור היונקים האוסטרלים שנעשו על ידי הזואולוג אולדפילד תומאס בשנת 1888, תומאס הכיר בתיאורו של גולד ככזה המייצג מין בפני עצמו, והוא בחן דגימות נוספות של וולבים סהרונים ממערב ודרום אוסטרליה שהוחזקו במוזיאון בריטי.

ג'ון גולד העניק למין את שמו הנפוץ "וולבי סהרוני", וצטט את דיווחי האספן ג'ון גילברט שהמין מכונה ווארונג בשפת הניונגאר של הילידים האבוריג'ינים במערב היבשת. גילברט מצא שמות מקומיים נוספים עבור המין ברחבי טווח התפוצה הרחב שלו, כמו "טוואלה", "אונקאלדה", "ורלפרטו" ו"ת'אוואלפה". במערב אוסטרליה, המתיישבים הלבנים כינו אותו "ארנב הקנגורו" בגלל הדמיון לארנב בפרווה הרכה, באוזניים הארוכות ובטעם בשרו.

תיאור

הוולבי הסהרוני היה כיסאי קטן דמוי ארנב, אשר הזכיר במובנים רבים את קרובו הוולבי המרוסן. היה לו מבנה גוף קומפקטי וגוצי, ראש בינוני, ואוזניים גדולות וארוכות. פניו הצרות הסתיימו בחוטם קטן, ועיניו היו גדולות במיוחד. למין זה היו גפיים קצרות וקטנות, וגופו נתמך על זוג רגליים דקיקות וארוכות. זנבו הגלילי הסתיים בקצהו במסמר כהה קטן שייחודי למינים בסוג זה. משקלו של הוולבי הסהרוני היה כ-3.5 קילוגרם לכל היותר, ובכך הוא היה הנציג הקטן ביותר של הסוג. אורך ראשו וגופו היה 37–51 סנטימטרים, וזנבו היה קצר יחסית עם אורך של 15–33 סנטימטרים.

אחת הדגימות הראשונות של המין שעליהן התבסס התיאור המדעי.

הזואולוג אולדפילד תומאס שבחן את שלושת המינים בסוג, ערך טבלת השוואה צמודה בין המראה החיצוני ומדידות הגולגולת של השלושה. הוולבי הסהרוני נחשב כקשור יותר לוולבי המרוסן מאשר לוולבי הצפוני, הן בגודל הגוף והן במורפולוגיה של הגולגולת. שיער הפרווה של הוולבי הסהרוני היה ארוך במעט, כהה בבסיסו וחיוור בקצותיו. הגולגולת הקלה שלו התאפיינה במצח רחב, ובחרטום צר שהגיע לשיאו בלוע מחודד. שיניו היו קטנות ודקיקות, וניביו הזעירים היו ככל הנראה חסרי תכלית.

הפרווה של הוולבי הסהרוני הייתה רכה וצמרירית, וצבעה הכללי היה אפור-צפחה או אפור-שזוף. כפי שמתארים איורים בני אותה תקופה, צווארו וזרועותיו של הוולבי הסהרוני ובמידה מסוימת גם פניו, נטו לצבע חום בהיר או אדמדם, ואילו בטנו, גרונו, כפות ידיו וחזהו היו לבנים. סימן ההיכר הבולט של הוולבי, היה כתם גדול ולבן בצורת חצי סהר באזור שהקיף את אזור השכם בכל צד והעניק לו את שמו. בנוסף, היו לו זוג פסים לבנים לאורך הירכיים. על פניו החומות-אפרוריות של הוולבי, בלטו לאורך הלוע פסים שחורים דהויים ועבים שהשתרעו מהעין עד לאף, ומתחת להם היו פסים לבנים דקיקים. הסנטר והצד הפנימי של האוזניים היו אף הם לבנים. קצה זנבו של הוולבי הסהרוני היה בצבע שחרחר.

תפוצה ואקולוגיה

נוף אופייני לבית הגידול של הוולבי הסהרוני במרכז אוסטרליה.

לפני הגעת האירופאים ליבשת, הוולבי הסהרוני היה בעל טווח תפוצה רחב ביותר שהשתרע על מערב, מרכז ודרום אוסטרליה. עם תחילת הקולוניזציה של היבשת, האוכלוסייה החלה להיעלם מאזורי החוף, נדחקה במהירות לאזורים המדבריים, עד שנעלמה גם מהם. הוא היה מצוי בשטחם של אוסטרליה המערבית, אוסטרליה הדרומית, הטריטוריה הצפונית וכנראה גם בניו סאות' ויילס שבה הוא חפף עם הוולבי המרוסן.

הוולבי הסהרוני אכלס מגוון רחב של בתי גידול, החל ממדבריות האאוטבק האוסטרלי (מדבר טאנאמי, מדבר החול הגדול, מדבר ויקטוריה הגדול, ועוד), עד לאזורים צחיחים למחצה ולחורשים ים-תיכונים שהורכבו מפסיפס של שיחים, שטחי מרעה ועצים ממינים שונים. אף על פי שחי בסוגים רבים של בתי גידול ואף גבעות סלעיות, לוולבי הסהרוני הייתה העדפה ניכרת לכיסי סבך צפופים, והוא היה נפוץ במיוחד סביב עצי שיטת המולגה, אלאקזוארינה, וג'קסוניה פורצרטה. סביבת המחיה שלו דמתה לזו המאוכלסת כיום על ידי הארנבון המצוי או וולבי טמר, אך הוא גם נטה לשהות בסבכים כה צפופים, עד שציידים יכלו לחלוף לידו מבלי להבחין בו כלל.

המידע אודות האקולוגיה וההתנהגות של הוולבי הסהרוני מוגבל ביותר, והוא מבוסס בעיקר על קומץ תצפיות של חוקרי טבע ודיווחים של ילידים אבוריג'ינים מהאזורים המרכזיים של אוסטרליה. הוולבי הסהרוני היה מין זהיר וחששן, שנהג לחפש מקלט עם הסימן הראשון לנוכחות אנושית. בדו"ח ששלח האספן ג'ון גילברט לזואולוג ג'ון גולד, בשנות ה-40 של המאה ה-20, נכתבו הפרטים הבאים:

הווארונג נמצא ביערות אקליפטוס במערב אוסטרליה, בעיקר בטלאים של כיסי סבך צפוך, ורצועת המנשק בין הסבך לערבות עשב פתוחות. הוא עשוי להשתקע לפרקים קצרים ברצועת המנשק, אך עם הסימן הראשון לסכנה הוא נמלט מיד לתוך הסבך הצפוף ומנסה להסתתר בו. הכלבים מצליחים לעיתים לגרום לו להימלט מהאזור הצפוף לשטח הפתוח, ובמקרים כאלה, בדומה לבטונג זנב-מברשת הוא רץ לעבר העץ החלול הקרוב ואז נלכד בקלות. כאשר הווארונג ישב בשקט וניקה את עצמו, הוא נהג לעוות את זנבו כלפי מעלה בצורה שלא ראיתי מעולם אצל אף קנגורו אחר. לא הצלחתי לבדוק האם יש קשר בין התנועה המעוותת של הזנב לבין המסמר הייחודי שבקצה הזנב, אך בהחלט סביר שהשילוב ביניהם נועד לשמש את הווארונג בצורה כלשהי. הווארונג אינו בונה לעצמו קן, אלא חופר שקע באדמה הרכה בתוך הסבך, ובו הוא מבלה את השעות החמות של היום.

מידע מצומצם נוסף, סופק על ידי ברוס לייק, מתיישב אוסטרלי מאזור קלברין, המתאר אף הוא את התנהגות הבריחה של הוולבי הסהרוני לעבר עצים חלולים גבוהים. הוא ציין, שהילידים האבוריג'ינים נוהגים להדליק אש סביב העצים החלולים, ואז העשן מאלץ את הוולבי לצאת החוצה היישר לידיהם. מידע ממתיישב אחר ממערב אוסטרליה בשנת 1925, מציין שהוולבי הסהרוני מחזיק תמיד את ידיו צמודות זו לזו כך שנראה כאילו הוא מחזיק בהם משהו, ומוסיף שהתנועה שלו זריזה ופתאומית. דיווחים דומים נשמעו מפי ילידים אבוריג'ינים ברחבי טווח התפוצה ההיסטורי של המין. הוולבי הסהרוני נהג לנוח על צידו בשטח הפתוח, לרוב תחת צילו של עץ או שיח.

הכחדה

עד להיכחדותו המהירה, הוולבי הסהרוני נחשב למין שכיח, אך לא כזה המצוי בשפע. בשלהי המאה ה-20, גיי שורטרידג הצליח לאסוף 23 דגימות של וולבי סהרוני מאזורים שונים במערב אוסטרליה. שורטרידג' היה אוצר ואספן דרום-אפריקני שהועסק על ידי המוזיאון הבריטי, והוא ערך באותה תקופה את הסקר הכולל היחיד ברחבי מערב היבשת של היונקים האוסטרלים, ודיווח על יונקים קטנים רבים שנעלמו מאזורי החוף ובכללם הוולבי הסהרוני. הוולבי הסהרוני נותר עדיין נפוץ באזורים חקלאיים בדרום-מערב אוסטרליה, עד שנת 1900. מאותה שנה, החלה ירידה קטסטרופלית באוכלוסיית המין בכל רחבי טווח התפוצה שלו שנמשכה עד1908. הפרט האחרון שנאסף בחיים בדרום היבשת, נתפס במלכודת של דינגו במישור נולרבור הצחיח בשנת 1927 ונשלח לגן החיות בסידני. אוכלוסיית הוולבי הסהרוני נדחקה במהירות לתוך המדבריות במרכז אוסטרליה, שם היא שרדה עד שנות ה-50. ההנחה היא שהוולבי נכחד בשנת 1956 או בסביבות 1960 לכל היותר. הרשימה האדומה של IUCN מסווגת את הוולבי הסהרוני כמין נכחד (EX), היות שחלפו 50 שנה ללא צפייה בפרט חי.

סיבת ההכחדה של הוולבי הסהרוני אינה ברורה דיה; למרות שהכחדת יונקים קטנים דוגמת בילבי זוטר, בנדיקוט רגלי-חזיר, קולווארי, קנגורו חולדתי מדברי מיוחסת בדרך כלל להכנסת טורפים פולשים כמו שועל אדום וחתול הבית, הצניחה הדרסטית במספריו של הוולבי הסהרוני התרחשה מוקדם מהרגיל, הרבה לפני שהשועל האדום וחתול הבית חדרו לכל מערב ודרום היבשת.

גורמים אפשריים אחרים, הם חדירת הארנבון המצוי לבתי הגידול של הוולבי הסהרוני שפגע בצורה קשה בסביבת המחיה שלו, אובדן בית גידול בשל פעילות אנושית מגוונת - מהמרה לחקלאות, סלילת כבישים ועד רעייה מוגזמת של צאן, ואולי גם משריפות בר שכילו שטחי מחיה נרחבים. עם זאת, ידוע בבירור שהוולבי הסהרוני חי באזורים מסוימים לצד הארנבון המצוי ללא בעיה, ובשממה המדברית האוסטרלית לא היה ניתן לתלות את ההעלמות של הוולבי הסהרוני בפעילות אנושית. יש התולים את ההכחדה בהתפרצות של מחלה אפיזוטית (ברמה של מגפה), אשר הובילה למוות המוני או להפיכת הוולבים לטרף קל. תאוריה זו נתמכת על ידי דיווחים של היעלמות פתאומית של יונקים קטנים באזורים מסוימים במערב אוסטרליה, אולם מאידך אינה מסבירה את ההעלמות של הוולבי באזור הצחיח במרכז היבשת, שכן ההתפרצויות שתועדו לא השפיעו על אוכלוסיות יונקים מדבריות.

על פי ארגון השימור IUCN, יש להניח שההכחדה נבעה משילוב של כל הגורמים הנזכרים, וההכחדה הסופית של השרידים האחרונים במרכז היבשת נגרמה מציד ומטריפה על ידי השועל האדום שכבר חדר למדבר עד אמצע המאה ה-20. מהוולבי הסהרוני נותרו מספר פוחלצים הפזורים במוזיאונים ברחבי אוסטרליה.

קישורים חיצוניים

  • Gnome-emblem-photos.svg תמונות פוחלצים של וולבי זנב-מסמר סהרוני: ‏1, ‏2 ו-‏3
  • Gnome-emblem-photos.svg איורים של וולבי זנב-מסמר סהרוני: כאן וכאן

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0