ויין מורס

ויין מורס

לידה	20 באוקטובר 1900 מדיסון, ויסקונסין, ארצות הברית
פטירה	22 ביולי 1974 (בגיל 73) פורטלנד, אורגון, ארצות הברית
מקום קבורה	Rest-Haven Memorial Park
מדינה
השכלה	אוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון בית הספר למשפטים של אוניברסיטת מינסוטה בית הספר למשפטים קולומביה בית ספר יסודי תיכון מדיסון סנטרל
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית (לפני 1952) פוליטיקאי עצמאי (1952–1955) המפלגה הדמוקרטית (1955–1974)
השקפה דתית	קונגרגציונליזם
פרסים והוקרה	פרס גנדי לשלום
אב	Wilbur Frank Morse
סנאטור מטעם מדינת אורגון 3 בינואר 1945 – 3 בינואר 1969 (24 שנים) → רופוס הולמן בוב פאקווד ←

ויין ליימן מורס (באנגלית: Wayne Lyman Mors‏; 20 באוקטובר 1900 – 22 ביולי 1974) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מאורגון, שנודע כאחד מהקולות העצמאיים והחריפים ביותר בסנאט של ארצות הברית. לאורך הקריירה הארוכה שלו היה חבר בשלוש מפלגות – הרפובליקנית, עצמאית והדמוקרטית – ונחשב "סנאטור מרדן" שלא היסס להתעמת עם מנהיגי מפלגתו או עם הנשיאים.

ביוגרפיה

ראשית חייו

מורס נולד ב-20 באוקטובר 1900 במדיסון שבוויסקונסין, למשפחה חקלאית גדולה, פרוגרסיבית בדעותיה, אשר העריכה מאוד את דעותיו של רוברט לה פולט. בהשפעת אמו, התחנך בבית באווירה של דיונים אינטלקטואליים על פוליטיקה, חברה ומוסר, וכבר בילדותו התגלה כווכחן חד וחריף. הוא למד בתיכון מדיסון, שם שימש נשיא הכיתה והכיר את מילדרד דאוני, עימה התחתן בשנת 1924.

מורס השלים תואר ראשון באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון בשנת 1923, ובשנה שלאחר מכן קיבל תואר שני בלימודי רטוריקה ותקשורת. במשך כמה שנים לימד רטוריקה ותקשורת בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת מינסוטה, וב־1928 השלים שם תואר במשפטים. בין השנים 1923 ל־1929 החזיק במינוי קצין מילואים בדרגת לוטננט משנה בארטילריה השדה של צבא ארצות הברית.

בשנת 1929 עבר לאורגון והצטרף לפקולטה למשפטים באוניברסיטת אורגון. בתוך תשעה חודשים מונה לפרופסור חבר, ובתוך פחות משנה הפך לדקאן הצעיר ביותר של כל בית ספר למשפטים בארצות הברית שאושר על ידי לשכת עורכי הדין. בשנת 1931 מונה לפרופסור מן המניין למשפטים, וב־1932 השלים את תואר הדוקטור למשפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. מורס כיהן בוועדות ומוסדות ממשלתיים רבים, ביניהם: חבר בוועדת הפשיעה של אורגון; מנהל מנהלי של סקר משרד התובע הכללי של ארצות הברית בנושא הליכי שחרור (1936–1939); בורר חוף האוקיינוס השקט מטעם משרד העבודה של ארצות הברית בענף הספנות (1938–1942); יו״ר מועצת החירום לענייני רכבות (1941); חבר ציבורי חלופי במועצת התיווך להגנת המדינה (1941); וחבר ציבורי במועצת העבודה הלאומית לתקופת המלחמה (1942–1944).

חבר הסנאט של ארצות הברית

סנאטור רפובליקני

בשנת 1944 נבחר לכהן כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעם אורגון, לאחר שהביס את הסנאטור המכהן הרפובליקני, רופוס הולמן. למרות שתקף את הניו דיל כדי לזכות בבחירות, במהלך כהונתו בסנאט נקט קו פרוגרסיבי יותר, בהשראת תאודור רוזוולט ורוברט לה פולט.

מורס האמין במשפט בין-לאומי ודרש לאמץ את האו"ם ככוח עליון שימנע ניצול של עמים חלשים. הוא תמך בדוקטרינת טרומן, בתוכנית מרשל ובהצטרפות ארצות הברית לנאט"ו, אך גם ביקר בחריפות לאומנות צרה וקולוניאליזם בריטי והולנדי.

בשנת 1950 תמך בהשתתפות ארצות הברית במלחמת קוריאה בשם סמכות האו"ם, אך בהמשך השתכנע שמדובר בצעד בלתי חוקתי ללא אישור קונגרס. ב־1951 נפצע קשה מבעיטת סוס, אך חזר לעבודתו.

פרישה מהמפלגה הרפובליקנית

ב־1952, במחאה על מועמדות ניקסון לתפקיד סגן הנשיא ועל חוסר הנכונות של אייזנהאואר לגנות את המקארתיזם, עזב את המפלגה הרפובליקנית והכריז על עצמו כעצמאי. הוא ישב בסנאט בכיסא מתקפל במסדרון כדי להמחיש שאינו שייך לאף צד.

בשנת 1953 קבע שיא עם פיליבסטר שנמשך יותר מ־22 שעות נגד "חוק הקרקעות השקועות".

הצטרפות לדמוקרטים

ב־1955 הצטרף למפלגה הדמוקרטית, מהלך שהעניק להם רוב בסנאט. ב־1956 נבחר מחדש לאחר מערכת בחירות קשה מול מזכיר הפנים דאגלס מקיי. בשנים אלו המשיך לבלוט בעמדות עצמאיות, למשל בהתנגדותו לבריתות עם משטרים טוטליטריים (סעודיה), ואף היה הסנאטור היחיד שלא מהדרום שהתנגד לחוק זכויות האזרח של 1957.

יחסיו עם עמיתו מאורגון, הסנאטור ריצ'רד ניוברגר, הידרדרו לעימות אישי פומבי שנמשך עד מותו של ניוברגר ב־1960.

המרוץ לנשיאות 1960

מורס הכריז על מועמדות לנשיאות מטעם הדמוקרטים, אך נכשל בפריימריז במרילנד ובמדינת הבית אורגון מול ג'ון קנדי, מה שגרם לו לפרוש מהמרוץ. הוא זכה לתדמית של מועמד "ליברל קיצוני" אך לא הצליח להתרומם.

השנים האחרונות בסנאט

מורס התנגד למדיניות החוץ של קנדי במפרץ החזירים ובווייטנאם. ב־1964 היה אחד משני הסנאטורים היחידים, לצד ארנסט גרינינג, שהתנגדו להחלטת "מפרץ טונקין", שהעניקה לנשיא סמכות להרחיב את המלחמה בווייטנאם. הוא טען שזו חריגה מסמכות הקונגרס להכריז מלחמה. התנגדותו הנחרצת למלחמה הפכה אותו לדמות מרכזית במחנה האנטי־מלחמתי, אך גם פגעה בו פוליטית: ב־1968 הפסיד את מושבו למועמד הרפובליקני בוב פאקווד. הוא ניסה לשוב לסנאט ב־1972 אך נכשל.

מותו

בשנת 1974, במהלך מסע בחירות נוסף לסנאט, לקה מורס באירוע מוחי וב-22 ביולי אותה שנה, נפטר בגיל 73.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויין מורס בוויקישיתוף

• ויין מורס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ויין מורס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ויין מורס41777790Q676399