ח'ירבת פינאן
 | |
| תמונה מהאתר | |
| שמות נוספים | פונון, פאנו, פאינו |
|---|---|
| מיקום | |
| מיקום | הרי אדום |
ח'ירבת פינאן (בהתאם לתקופה מכונה פונון, פאנו ופאינו) היא אתר ארכאולוגי בואדי פינאן, הרי אדום, ששוכן כ-100 קילומטרים דרומית לים המלח, בתחומי ירדן של היום. האתר היה מכרה נחושת עתיק.
האתר נמצא במפגש הואדיות דאנא וע'ווייר, מקום תחילתו של ואדי פינאן, ומזוהה עם היישוב העתיק פונון, בו עבר עם ישראל בנדודיו במדבר. האתר עצמו היה אחד ממכרות הנחושת הגדולים ביותר באימפריה הרומית.
האתר משקיף על שני הואדיות ומהווה אחד מאתרי הכרייה והמטלורגיה העתיקים, הטובים והשמורים ביותר בעולם.[1]
היסטוריה
תקופת הברונזה
סביבת ואדי פינאן הפכה יבשה יותר ויותר סביב שנת 4000 לפני הספירה, כשהיישוב שהיה במקום, פונון, התרחב אל תוך תוואי הנחל. בתקופת הברונזה הקדומה (סביב 3,500 לפני הספירה), פותחו מערכות מתקדמות יותר של חקלאות שלחין בשל הצחיחות של האזור. מערכות חקלאות אלו עדיין נראות לעין, כאשר עד היום השתמרו אלמנטים רבים ממערכות ההשקיה והטכניקות ששימשו באותה תקופה.
תיארוך פחמן שבוצע באתר הראה כי הייתה קיימת פעילות במקום כבר בשנת 10,900 לפני הספירה.[2][3]
תקופת הברזל
כריית המתכות ועיבוד המחצבים החלו להתגבר במקום בתקופת הברזל.
בתנ"ך
האתר מזוהה עם פונון, אחד המקומות בהם עברו עם ישראל בנדודיהם במדבר.
התקופה הנבטית
בתקופת הממלכה הנבטית, גם הפעילות החקלאית וגם ההתכה במקום השתפרו והשתכללו מאוד.[1]
התקופה הרומית והביזנטית
האתר גדל באופן דרסטי בפעילותו כאשר האימפריה הרומית סיפחה את הממלכה הנבטית אליה, ובתוכה את האתר, בשנת 106 לספירה.[4][1] בתקופות האלה נודע המקום כפאנו וכפאינו.[2][5]
בתקופות הרומית והביזנטית, האתר היה מרכז מכלול כריית הנחושת של אזור ואדי פינאן, שהיה לאזור הכרייה הגדול ביותר בשטח שיהפוך בהמשך לישראל ולירדן.[1][2] כמו כן, התגלה במקום בית קברות הקשור לקהילת הכורים. בבדיקת השרידים נמצא כי הכורים ספגו לגופם מתכות מהמכרות, ובהתאם דלקת פרקים חמורה הייתה שכיחה בקרב אוכלוסיית המקום.[6] הקברים סומנו באבנים. שיטת פריסת הקברים, בשורות, דומה לשיטה הנהוגה בבתי קברות מודרניים יותר דוגמת אלה שבבאר שבע ובבקליה (אנ') (עזה של היום).[7]
סופרים נוצרים מוקדמים, כולל אוזביוס ואתנאסיוס, מתארים את פאינו כמושבת עונשין של אסירים, שבויים ועבדים, שעבדו בפרך בהפקת הנחושת. אותם מקורות כתבו על מספר גדול של נוצרים שגורשו למקום, שם סבלו בתנאים איומים או מתו כמרטירים.[8][9] אלה כללו את סילבנוס (אנ'), הבישוף של עזה, שראשו נערף בשנת 311 לספירה יחד עם 39 נוצרים נוספים ממצרים לאחר שהתגלו כמבוגרים מדי לעבודה במקום.[10][11][12]
אחרית דבר
פונון איבדה את חשיבותה כמרכז הפקת נחושת אחרי שנת 500, אך המשיכה להתקיים כיישוב בעל חשיבות מסוימת ובתקופה הממלוכית אף התחדשו הכרייה וההפקה באזור, אולם בהיקפים נמוכים.[13]
ארכאולוגיה
מוזיאון הכרייה הגרמני (אנ') בבוכום, גרמניה, ערך את המחקר האינטנסיבי הראשון באתר בשנת 1983. חפירה זו הייתה הראשונה באתר, והראשונה לתעד מה היה שימושו. על פי ממצאיה החקירה, תוארכו הכרייה וההיתוך במקום להתקופה הכלקוליתית (בסביבות 4500-3100 לפנה"ס). האתר נכרה ברציפות עד סביבות שנת 400 לספירה. עם זאת, נתונים ארכאולוגיים נוספים שנאספו במקום מראים כי היה השלב האחרון של הכרייה במקום היה הרבה אחרי, בתקופה הממלוכית, בין 1250 ל-1516 לספירה.[1]
שרידים של מה שהיה בעבר מערכת ניהול ואגירת מים עדיין נראים לאורך הגדה הדרומית של ואדי ע'ווייר, שממול לאתר. בין השרידים ניתן למצוא אמת מים ובריכה גדולה ושקועה.[1]
קישורים חיצוניים
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 "Wadi Faynan, Copper Mine". World Archaeology (באנגלית בריטית). No. 13. 2005-09-07. נבדק ב-2019-01-14.
- ^ 2.0 2.1 2.2 Novo, Alexandre; Vincent, Matthew L.; Levy, Thomas E. (2012-08-29). "Geophysical Surveys at Khirbat Faynan, an Ancient Mound Site in Southern Jordan". International Journal of Geophysics (באנגלית). 2012: 1–8. doi:10.1155/2012/432823. ISSN 1687-885X.
- ↑ Ward, Lauren (2012-05-29). "Excavations at the Site of an Ancient Techno-Revolution". National Geographic. אורכב מ-המקור ב-13 ביוני 2012. נבדק ב-2017-01-09.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "The Kingdom of Copper". ArcGIS StoryMaps (באנגלית). נבדק ב-2020-07-16.
- ↑ Megan A. Perry et al., Condemned to Metallum?: Illuminating Life at the Byzantine Mining Camp at Phaeno in Jordan, in Bioarchaeology and Behavior, University Press of Florida, October 2012, מסת"ב 9780813042299
- ↑ "Wadi Faynan, Copper Mine". World Archaeology (באנגלית בריטית). No. 13. 2005-09-07. נבדק ב-2019-01-14.
- ↑ Gwiazda, Mariusz (2022), "Burial practices in early Byzantine Syro-Palestine (4th–7th centuries CE) – review article", Polish Archaeology in the Mediterranean, 31: 296, 302, doi:10.37343/uw.2083-537X.pam31.01
- ↑ The History of the Martyrs in Palestine, Eusebius of Caesarea, translated by William Cureton (1861)
- ↑ History of the Arians, Athanasius of Alexandria, translated by M. Atkinson and Archibald Robertson. From Nicene and Post-Nicene Fathers, Second Series, Vol. 4. Edited by Philip Schaff and Henry Wace. (Buffalo, NY: Christian Literature Publishing Co., 1892.)
- ↑ Watkins, Basil (בנובמבר 2015). The Book of Saints A Comprehensive Biographical Dictionary. Bloomsbury Publishing. p. 679. ISBN 9780567664150. נבדק ב-13 בדצמבר 2023.
{{cite book}}: (עזרה) - ↑ Christensen, Torben (1989). Rufinus of Aquileia and the Historia Ecclesiastica, Lib. VIII-IX, of Eusebius. Kongelige Danske videnskabernes selskab. p. 104. ISBN 87-7304-178-5. נבדק ב-13 בדצמבר 2023.
{{cite book}}: (עזרה) - ↑ Frend, W. H. C. (באפריל 2014). Martyrdom and Persecution in the Early Church A Study of Conflict from the Maccabees to Donatus. Wipf & Stock Publishers. p. 537. ISBN 9781625648044. נבדק ב-13 בדצמבר 2023.
{{cite book}}: (עזרה) - ↑ פונון מנגד לערב התיכונה אלי רז ארז בן יוסף
ח'ירבת פינאן40976163Q28408071