חוקת אזרבייג'ן
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של אזרבייג'ן |
חוקת אזרבייג'ן (באזרית: Azərbaycan konstitusiyası) אומצה ב-12 בנובמבר 1995 במשאל עם. זו הייתה החוקה הראשונה של אזרבייג'ן העצמאית.
החוקה הראשונה של אזרבייג'ן העצמאית מורכבת מ-5 פרקים, 12 סעיפים ו-147 סעיפים. היא תוקנה ב-24 באוגוסט 2002 ושוב ב-18 במרץ 2009. היא מבטאת את "הכוח המשפטי הגבוה ביותר" באזרבייג'ן לפי סעיף 147.[1] התיקונים האחרונים לחוקה אושרו לאחר משאל העם על החוקה שנערך ב-26 בספטמבר 2016.[2] בשנת 2002 בוצעו 31 תיקונים ל-22 סעיפים; בשנת 2009 בוצעו 41 תיקונים ל-29 סעיפים; ובשנת 2016 תוקנו 23 סעיפים ונוספו 6 סעיפים חדשים.
היסטוריה
הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן שנוסדה ב-1918 והתקיימה במשך 23 חודשים עד 1920 לא יכלה לאמץ חוקה. לכן, ההיסטוריה של בניית החוקה באזרבייג'ן מתחילה בדרך כלל מהתקופה בה אזרבייג'ן הייתה חלק מברית המועצות. החוקה הראשונה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אזרבייג'ן אומצה בשנת 1921 והייתה בהתאם לחוקת ברית המועצות (אנ'). החוקה האחרונה של אזרבייג'ן הסובייטית אומצה ב-21 באפריל 1978 והייתה גם היא בקו ובמבנה של חוקת ברית המועצות.
אזרבייג'ן הכריזה על עצמאותה ב-1991, והכנת חוקה חדשה שתחליף את המסמך מ-1978 החלה ב-1992, אך אימוץ חוקה חדשה התעכב בשל מהומות אזרחיות ופוליטיות. עד לאימוץ חוקה חדשה, המסמך הבסיסי בתחילת שנות ה-90 היה חוק העצמאות מ-18 באוקטובר 1991, שרשויות הממשלה תיארו כבסיס לחוקה חדשה. במהלך תקופת ביניים זו, הוראות חוקת 1978 היו תקפות אם הן לא הפרו או סתרו את חוק העצמאות. החוק הכריז כי אזרבייג'ן היא מדינה חילונית, דמוקרטית ומאוחדת, עם שוויון לכל האזרחים בפני החוק. החירויות המעוגנות בההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובמסמכי זכויות אדם בינלאומיים אחרים היו אמורות להישמר, ונקבעה גם הזכות להקים מפלגות פוליטיות. חוק העצמאות הכריז גם על שלמותה הטריטוריאלית של אזרבייג'ן ועל ריבונותה על כל שטחה.[3]
הקדמה
המבוא לחוקה מפרט, כי על מנת "לספק שגשוג ורווחה לחברה כולה ולכל יחיד", יש להכריז על המטרות הבאות:[1]
- הגנה על הריבונות הלאומית והשלמות הטריטוריאלית
- דמוקרטיה חוקתית
- הקמת חברה אזרחית
- מדינה חילונית המבוססת על שלטון החוק
- "רמת חיים ראויה" לאזרחים וסדר כלכלי וחברתי "צודק"
- שמירה על "ערכים אנושיים אוניברסליים", שלום ושיתוף פעולה בינלאומי
פרק 1: הוראות כלליות
סעיף 1: כוח העם
סעיף 1 קובע שמקור הכוח של המדינה הוא העם האזרי ואחדותו, וכי רוב הסוגיות הפוליטיות צריכות להיפתר במשאל עם. הסעיף מגדיר כחריגים שאינם שייכים למשאל עם נושאים כמו מיסוי, תקציב מדינה וחנינה. הוא קובע כי רק לנציגים מוסמכים שנבחרו על ידי העם יש את הזכות לייצג את העם, לדבר בשם העם ולהצהיר הצהרות בשם העם. הוא גם אוסר על ניסיון לגזול את השלטון.[1]
סעיף 2: יסודות המדינה
סעיף 2 קובע את העקרונות הבסיסיים, המטרות והתפקיד של מדינת אזרבייג'ן, מגדיר את מעמדו של ראש המדינה וגם מושגים ביחס לכוחות הצבא, רכוש, משאבי טבע, סוגיות חברתיות, כלכליות ופיתוחיות, כמו גם סמלי מדינה, עקרונות של יחסי חוץ והשפה הרשמית. הוא גם קובע בסיס ליחסי דת ומדינה, יחידה מוניטרית, הגבלות הנוגעות למחלקות המדינה ולהון.[1]
פרק 2: חירויות, זכויות וחובות
סעיף 3: זכויות וחירויות אדם ואזרח עיקריות
באופן כללי, ישנם 48 סעיפים העוסקים בזכויות וחירויות אדם ואזרח עיקריות בחוקת אזרבייג'ן. סעיף 3 קובע את הזכויות והחירויות העיקריות של אזרחי אזרבייג'ן, כולל זכויות אדם, זכויות קניין, זכויות שוויון וזכויות קניין רוחני, זכויות אזרח, זכויות הנאשם, הזכות לשבות, ביטחון סוציאלי, זכות הצבעה וחופש הדיבור, המצפון והמחשבה.[1]
סעיף 4: חובות עיקריות של אזרחים
סעיף 4 מחייב את האזרחים לציית לחוקים, לשלם מיסים, לשמור על נאמנות וכבוד למדינת אזרבייג'ן ולסמליה וקובע כי זוהי "חובתו של כל אדם" להשתתף בהגנה לאומית, הגנה על מונומנטים לאומיים והיסטוריים והגנה על הסביבה.[1] על פי חוות הדעת של ועדת ונציה, השינויים האחרונים בחוקה שנעשו במשאל העם בספטמבר 2016, מוגדרים כצעדים חיוביים בכיוון של חיזוק ההגנה החוקתית על זכויות אדם. בין השאר, הוועדה ציינה לחיוב את הכנסת המושג "כבוד האדם" ושיפורים נוספים בהגנה על זכויות אדם.[4]
פרק 3: סמכויות המדינה
סעיף 5: סמכות חקיקה
סעיף 5 מקים את האספה הלאומית של אזרבייג'ן (Milli Majlis), ומגדיר את סמכויותיה ויכולותיה. הוא מגדיר את מספר החברים, נוהל בחירת הנציגים והדרישות למועמדים לנציגות, סיום כהונת האספה, מושבי האספה הלאומית, שלילת סמכויותיהם של נציגים, חסינותם וכדומה.[1]
סעיף 6: סמכות ביצועית
סעיף 6 קובע את תפקיד נשיא אזרבייג'ן ואת הדרישות, החובות, היכולות והסמכויות של הנשיא, כמו גם את אלה של הקבינט שלו.[1]
התיקון מ-18 במרץ 2009 ביטל את מגבלת הכהונה הקודמת של שתי קדנציות של חמש שנים לתפקיד הנשיא, ואפשר לנשיא אילהם אלייב לרוץ לכהונה שלישית לאחר סיום כהונתו השנייה ב-2013.[5]
סעיף 7: סמכות שיפוטית
סעיף 7 מקים את מערכת המשפט האזרית ואת בתי המשפט החוקתיים והעליונים.[1]
סעיף 8: הרפובליקה האוטונומית של נחיצ'יוואן
סעיף 8 מקים את הממשלה האוטונומית של אזור נחצ'יבאן ואת הרשות המחוקקת שלה.[1]
פרק 4,: ממשל מקומי
סעיף 9: עיריות
סעיף 9 קובע את המבנה הבסיסי של עיריות באזרבייג'ן.[1]
פרק 5: צדק ומשפט
סעיף 10: מערכת החקיקה
סעיף 10 תומך במעמדה של החוקה כבעלת "הכוח המשפטי הגבוה ביותר", וקובע כי שום חוק או צו אינו יכול לסתור אותה; הוא גם מבסס את מערכת החקיקה של המדינה, המבוססת על החוקה, משאלי עם, חוקים, צווים נשיאותיים, החלטות הקבינט ותקנות של גופים ביצועיים.[1]
סעיף 11: שינויים בחוקה
סעיף 11 קובע את התהליך של תיקון החוקה באמצעות משאל עם, וקובע אלו סעיפים בחוקה לא ניתן לבטל.[1]
סעיף 12, תוספות לחוקה
סעיף 12 קובע את התהליך של הוספת הוראות לחוקה באמצעות משאל עם.[1]
הוראות מעבר
סעיפים שונים המוגדרים כהוראות מעבר, מספקים את התנאים ואת התהליך להכנסת החוקה לתוקף.
חג
יום החוקה נחגג ב-12 בנובמבר כחג לאומי.[6]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 Constitution of Azerbaijan, www.un-az.org
- ↑ Referendum on changes to the Constitution of Azerbaijan | EEAS, www.eeas.europa.eu (באנגלית)
- ↑ Armenia, Azerbaijan, and Georgia : country studies | Library of Congress, www.loc.gov
- ↑ EUROPEAN COMMISSION FOR DEMOCRACY THROUGH LAW, 20.9.2016
- ↑ Absolute power corrupts absolutely: Azerbaijan lifts term limits, Reset DOC (באנגלית)
- ↑ Azerbaijan celebrates Constitution Day, Azernews.Az, 2013-11-12 (באנגלית)
חוקת אזרבייג'ן41413171Q724228