חוק הזכות לעבודה בישיבה

**חוק הזכות לעבודה בישיבה**
תאריך לועזי	22 בפברואר 2007
תאריך עברי	ד' באדר תשס"ז
כנסת	הכנסת השבע עשרה
תומכים	11
מתנגדים	0
חוברת פרסום	ספר החוקים 2084, עמ' 128
הצעת חוק	פרטית
משרד ממונה	משרד העבודה
מס' תיקונים	3
נוסח מלא	הנוסח המלא

פלייר "לשבת מהיום זה חוקי." המודיע על החוק למעסיקים, לעובדים ולקונים

חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007, (המכונה גם "חוק הקופאיות") הוא חוק ישראלי, הקובע כי על מעסיק להעמיד לרשות עובדו מקום ישיבה.

הצעת חוק פרטית ברוח זו הוגשה לראשונה בכנסת השש עשרה על ידי חברי הכנסת עמיר פרץ ואילנה כהן.^[1] ההצעה הוגשה בשנית בכנסת השבע עשרה על ידי חברי הכנסת שלי יחימוביץ', גדעון סער, מרינה סולודקין וזבולון אורלב,^[2] ואושרה בשנת 2007. במצב שקדם לחוק נהגו אחדות מרשתות השיווק וחנויות אחרות, שלא לאפשר לעובדיהן, ובמיוחד לקופאיות, ישיבה במהלך העבודה, ואלו נאלצו לעשות מלאכתן בעמידה, דבר שנטען כי הוא מזיק בריאותית ומשפיל.

החוק קובע "מעביד יעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעביד שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה". כן מחייב החוק את המעביד להעמיד לרשות העובדים במקום העבודה כיסאות או ספסלים מתאימים, בעלי משענת גב, במספר מספיק ובמצב תקין, לישיבה בעת הפסקה בעבודה. הוראות החוק חלות גם על מעסיק בפועל של עובדים של קבלן כוח אדם.

בית הדין לעבודה הוסמך בחוק לתת צווי מניעה או צווי עשה לתיקון הפרה של הוראות החוק, וכן לפסוק פיצויים נגד מעבידים המפירים את החוק. על הפרת הוראות החוק ניתן להגיש גם תובענה ייצוגית, בשם קבוצת עובדים שנפגעו, כשם שאפשר להגישה בגין הפרת חוק שכר מינימום או הפרת חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, אך מאידך, על פי חוק תובענות ייצוגיות, תביעה כזו אינה יכולה להיות מוגשת על ידי עובד שחל עליו הסכם קיבוצי ומעבידו הוא צד להסכם. עם זאת פסק בית הדין לעבודה כי על אף שלארגון עובדים ניתן הכוח להגיש תביעה בגין הפרת החוק, לא ניתן לראות בהפרת החוק משום סכסוך קיבוצי, שכן הדגש ביישוב סכסוכים קיבוציים הוא על דיון מהיר, ואילו תביעה על פי חוק זה דורשת בירור מקיף של ראיות עובדתיות.

לאחר אישור החוק החלו קבוצות מאורגנות של פעילים חברתיים וחברי הכנסת לסייר ברשתות השיווק כדי לאתר מעסיקים אשר מונעים מעובדיהם לשבת במהלך עבודתם. ברוב בתי העסק שנבדקו לא יושם החוק.^[3] כמו כן, משך זמן רב לאחר חקיקת החוק, לא סופק מקום ישיבה לסדרנים במליאת הכנסת. הסתדרות העובדים הכללית הגישה בקשת צד בסכסוך קיבוצי נגד 61 מקומות עבודה בטענה שהפרו את החוק. במהלך הזמן שחלף מאז הגשת הבקשה הצד ועד לדיון בה, הגיעה ההסתדרות להסכמי פשרה עם חלק מן המשיבים, ובית הדין נתן תוקף של פסק דין להסכמים אלה. ההליכים נגד משיבים אחרים נמחקו לבקשת ההסתדרות, ונותרו 21 משיבים. הבקשה בעניין המשיבים שנותרו נדחתה בנימוק שאינה מתאימה לדיון בהליך של סכסוך קיבוצי.^[4] ההסתדרות ערערה על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה.^[5]

בית הדין הארצי לעבודה דן לראשונה ובאופן יסודי ומקיף בהוראות החוק בפסק דין שניתן בעניין זואילי בנובמבר 2011.^[6] באותו המקרה נפסקו לעובד שהוראות החוק הופרו כנגדו במשך כחודשיים וחצי, "פיצויים לדוגמה" בשיעור 50,000 ש"ח, ונקבע כי אלו פיצויים עונשיים אשר נועדו לחנך ולהרתיע מעבידים מפני הפרת הוראות החוק.

הרקע להצעת החוק, הקמפיין הציבורי שקדם להצעה, תהליך החקיקה ופעילות האכיפה מתוארים באריכות באחד מפרקי הספר "אנחנו" שכתבה יחימוביץ'.