חזקת קרקעות
חזקת קרקעות או חזקת שלוש שנים היא חזקה משפטית משורת החזקות במשפט העברי, העומדת למי שהחזיק במקרקעין במשך שלוש שנים רצופות.
החזקה מספיקה על מנת לבסס את הטענה שהנכס ניתן כדין למחזיק, גם בלא הצגת חוזה מכירה מאת הבעלים הקודמים, ונותנת למחזיק בה חזקת ממון, ואז תקף הכלל המוציא מחברו עליו הראיה, המעניק לו עדיפות משפטית, כך שגם אם אדם הביא ראיה שהוא היה בעליה של הקרקע לפני שלוש שנים, אם טוען השני כי הוא קנה ממנו את הקרקע בכסף, הוא נחשב כאמין כל עוד אין הוכחה נגדית.
חזקת שלוש שנים גוברת על חזקת מרא קמא, כך שבעלי הקרקע הקודמים אינם יכולים להתכחש למכירה ולתבוע את הנכס חזרה.
גדר החזקה
הגדרה
החזקה נוצרת כאשר אדם משתמש בקרקע כדרך הבעלים, ומנצל את כל תשמישיה. לכן כאשר מדובר בשדה המצמחת פירות אחת לשנה, עליו לאכול רק אותם פירות, אך כאשר מדובר בשדה המצמחת פירות שלוש פעמים בשנה, עליו להשתמש בקרקע בתשמישה המלא, לזרוע ולקצור את כל הפירות שניתן להפיק מהשדה.
כאשר אדם מחזיק בבית, עליו לדור בבית ביום ובלילה מכיון שזה דרך ההשתמשות בבתים. אבל אם מדובר במקרה שדרך ההשתמשות היא רק ביום כמו בחנות, או שנה כן ושנה לא כגון בשדה שבמקומה נוהגין שנה אחת לזרוע ושנה אחת לתת לשדה לנוח, ישנה מחלוקת כמה שנים עליו להחזיק בקרקע ולא יצטרך לשמור שטרו, לדעת הרשב"א צריך שיחזיק שש שנים כיון שבפועל השתמש בקרקע או בחנות רק חצי מהזמן שצריך לחזקה, ולדעת התורת חיים מספיק שלוש שנים אע"פ שהשתמש רק מחצית מהזמן, מכיון שזה דרך ההשתמשות המקובלת.
כל חריגה מהשתמשות רגילה בקרקע או בבית, גורמת לכך שהחזקה לא תהיה מושלמת, שכן החזקה היא רק כאשר אדם משתמש בקרקע כדרך הבעלים, שבמקרה זה ניתן לפנות לבעלים הראשונים בתביעה למה לא מחה בראותו שזר משתכן בקרקעו, אך כאשר השני משתמש בקרקע שלא כדרך הבעלים אלא בדרך גזילה, אין הראשון מוחה, מכיוון שאין הוא חושש שיחשבו שהקרקע שייכת לשני, שהרי אף הוא אוכל אותה דרך גזילה.
עקרונות מחייבים
לצורך החלת "חזקת שלוש שנים" צריכים להתקיים התנאים הבאים:
- במשך שלושת השנים לא הייתה מחאה על השימוש בקרקע מצד הבעלים הקודמים.
- לחזקה זו צריכה להתלוות "טענה": קניתי או קיבלתי קרקע זו. (כלומר, אם אדם החזיק בשדה 3 שנים ואומר "מעולם לא אמר לי אדם כלום" -הרי זו אינה חזקה)[1].
- שלושת השנים צריכות להיות ברצף[2].
- ההחזקה בקרקע צריכה להיות באופן המוכיח משמעות של בעלות חדשה על הנכס. ולכן: בעלי מקצוע, בעלי קרבת ירושה עם הבעלים הקודמים, ואנשים שיש להם שייכות ממונית עם הקרקע (אריס, אפוטרופוס וכו'), וכן בעלי כח או שררה, אינם יכולים לטעון חזקה זו[3].
טעמה
שיטת רבי ישמעאל
לפי שיטת רבי ישמעאל, המקור לחזקה זו, הוא מחזקת שור המועד. הראשונים נחלקו כיצד לומדים חזקת קרקעות משור המועד: הרמב"ן מסביר שכמו ששור שנגח שלוש פעמים, הוא יוצא בכך מחזקת תם לחזקת מועד, כך גם, אדם המחזיק בקרקע שלוש שנים, יוצאת הקרקע מחזקת בעליה הראשונים לחזקת המחזיק. לדעת התוספות, כמו שאחרי שלוש נגיחות השור מוחזק כנגחן מעיקרא, כך אחרי שהמחזיק החזיק בקרקע שלוש שנים בלי מחאה, המערער מוחזק כשתקן וכמודה שהשדה שייכת למחזיק, כי אין אדם הרואה את חבירו מחזיק תקופה ארוכה בקרקעו ושותק[4].
הסבר זה מתאים רק לפי שיטת רבי ישמעאל עצמו, שלחזקת קרקעות אין נדרשות שלוש שנים, אלא עיקרה היא אכילת שלוש פעמים את פירות הקרקע, ולכן קרקע המצמיחה פירות שלוש פעמים בשנה, ניתן להחזיק בה על ידי אכילת פירותיה במשך שנה אחת. אך לפי חכמים, החולקים על פירוש זה, אין הסבר זה נכון[5].
שיטת חכמים
רבא מנמק את החזקה בכך שעד שלוש שנים, מוחל אדם על כך שאדם זר משתמש בשדהו, ועל כן לא ניתן להסיק שהקרקע אינה שלו מכך שהוא לא מחה בזר המשתכן בה, אך על כך הקשה אביי שלפי זה, כאשר אדם מוחה בחברו לאחר שנתיים למשל, והשדה חוזר לבעלים הראשונים, אין עליו להחזיר את פירות השנתיים אותם אכל, שהרי בעל השדה מחל עליהם. ומכיוון שמקובל בידינו אחרת, הוכחה היא שטעם זה אינו הטעם האמיתי.
רבא ניסה באופן אחר לנמק דין זה בכך שאף אדם לא יוותר במשך שלוש שנים לחברו ויניחו לאכול את פירות שדהו. על כך השיב לו אביי, לפי דבריך, הדבר נתון לשיעורים וחילוקים ואינו שווה בכל אדם, שכן לפי טעם זה, כאשר אדם אוכל את פירות קרקעותיו של אדם שהוא ידוע כמקפיד על מי שאוכל על פירות שדהו, כמו משפחת בר אלישיב שהייתה ידועה בכך שגם אדם שעובר ליד שדותם הם מקפידים עליו, אדם כזה תהיה לו חזקה מיד כאשר יאכל את פירות השדה, שכן בכך שהוא אוכל את הפירות והם לא מוחים, ראיה היא כי הקרקע אכן שלו היא.
המסקנה
מכח קושיא זו של אביי, הגמרא מסיקה כי טעם זה של רבא אינו הטעם הנכון, ומסיקה כי הטעם שונה, ונעוץ בכך שאדם אינו שומר את שטרו יותר משלוש שנים. הר"ן מסביר כי מדובר בצירוף של הזמן הארוך עם אכילת פירות של שלוש שנים, שמכיוון שהוא רואה שאיש לא מערער עליו ואוכל פירות במשך שלוש שנים, אינו שומר יותר את שטרו.
הראשונים נחלקו מה בכך שאדם אינו שומר את שטרו יותר משלוש שנים, אם גם לאחר שלוש שנים אין ראיה שהקרקע שלו. הרשב"א מסביר כי מכך שהבעלים לא מחה עד תום שלוש השנים, ניכר ונראה כי הוא המתין שהלוקח יאבד את שטרו, כדי שלא יוכל להוכיח שהוא מכרה לו. הקצות החושן[6] והריטב"א סבורים שמדובר בתקנת חכמים, שכן ידעו חכמים שאין אדם שומר את שטרו יותר משלוש שנים, כיוון שבאותן שלוש שנים אף אחד לא מחה בו, ולכן תיקנו מפני תיקון העולם שלא יצטרך אדם לשמור את שטרו לעד, שלאחר שלוש שנים לא יצטרך להוכיח שהקרקע שלו.[7]. הרמב"ן סובר שבעצם מזה שהבעלים הראשונים לא מחו במשך שנה אחת (או בזמן יותר קצר), יש הוכחה שמכר לו. אבל יש "ריעותא" - איפה השטר מכירה? ובמצב כזה גוברת חזקת המרא קמא. אבל כיוון שאחרי 3 שנים אין אדם שומר שטרות יורדת ה"ריעותא" וחוזרת ההוכחה שמכר לו מכוח השתיקה.
קישורים חיצוניים
- חזקת שלוש שנים, אתר ויקישיבה
- מהות חזקת שלש שנים / מסכת בבא בתרא - דף כח' ע"א, הרה"ג זלמן ברוך מלמד, באתר ישיבה
- חזקת שלוש שנים / מסכת בבא בתרא - דף כט' ע"א, מאת הרב חיים כץ, באתר ישיבה
- שיטת רבא בחזקת ג' שנים, מאת אלישע רוזנצוויג, בדף קשר של ישיבת הר עציון
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק ג', משנה ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ט עמוד א'
- ^ משנה, מסכת בבא בתרא, פרק ג', משנה ג', דינים אלו, וההרחבות לגבי כל אחד מהמנועים לחזקה זו, מפורטים בגמרא סוף פרק חזקת הבתים
- ^ תוספות, מסכת בבא בתרא, דף כ"ח עמוד א', ד"ה עד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ח עמוד ב'.
- ^ סימן קלח' סעיף ז' סעיף קטן ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ט עמוד א'.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
