חיים משה סלור
 | |
| לידה |
אפריל 1859 יליסבטגרד רוסיה |
|---|---|
| פטירה |
1946 (בגיל 86 בערך) פתח תקווה ישראל |
| מקום קבורה | פתח תקווה ישראל |
| פעילות בולטת | מודד קרקעות |
חיים משה סלור (י"ז בניסן ה'תרי"ט, אפריל 1859, יליזבטגרד אוקראינה שברוסיה - י"ג באדר ה'תש"ו, 1946, פתח תקווה) היה המודד היהודי הראשון בארץ ישראל, מדד קרקעות ביישובים רבים ברחבי הארץ, חילק את הקרקעות של האיכרים בפתח תקווה ורשם את נחלותיהם בספר האחוזה.
משפחתו ועלייתו לארץ ישראל
הוריו של משה היו רבקה וביינוש, שהיה צורף וממתיישביה הראשונים של שכונת נחלת שבעה בירושלים.
למשה היו שבעה אחים ואחיות: חנוך, צבי אריה ו-5 אחים ואחיות נוספים.
כאשר ביינוש סלור ביקש להתחתן עם רבקה, הוא הציב לה תנאי לעלות לארץ ישראל והיא הסכימה. בפועל, לאחר חתונתם הרגישה רבקה בנוח ברוסיה ולא קיימה את הבטחתה. לאחר שבתם הבכורה נפטרה, האשים בינוש את רבקה אשתו במותה. ביינוש רצה לעלות עם בנו חיים משה לארץ ישראל, אך באותו זמן בנו חלה מאוד. למרות זאת הם עלו לארץ בשנת 1861, כאשר משה בנם היה בן שנתיים והוא הבריא.[1]
לימודיו והתיישבותו בפתח תקווה
עד גיל 14 משה למד בחדר בירושלים ולאחר מכן עבר ללמוד בישיבה הירושלמית "עץ החיים". בגיל 16 השיא אותו אביו. חצי שנה לאחר נישואיו עזב משה את הישיבה ולמד את מלאכת הצורפות והגילוף.
עם הקמתה של פתח תקווה בשנת תרל"ח, קנה לו אביו נחלה על גדות הירקון כדי שיעסוק בחקלאות. כאשר משה ראה את תנאי החיים של המתיישבים במקום שסבלו ממחלת הקדחת, הוא החליט להתיישב בחלק הגבוה של המושבה, רחוק מהירקון ומהיתושים שהפיצו את מחלת הקדחת.
כאשר פתח תקווה נעזבה בגלל הקדחת, עבר משה למנסורה שבמצרים לעזור לאביו בעבודת הצורפות. לאחר זמן קצר חזר משה לארץ ישראל והתיישב בירושלים ועסק שנתיים במלאכת הגילוף. בשנת תרפ"ג העלה משה את עצמות אביו ממצרים לקבורה בפתח תקווה.
חיים משה נישא לשלוש נשים: חליקה, חווה ומאטל (לבית גרינבוים) שנולדה בשנת 1860 בירושלים. הוא אביה של שושנה גולדברג.[1]
השתתפותו במשלחת איכרים לפריס ווינה בשנת 1900 כדי לקבל סיוע כספי
סלור כתב יומן שבו תיאר את מסע השתדלויותיה של משלחת מטעם איכרי פתח תקווה, שיצאה בשנת 1900 לפריז ולווינה כדי להציל את המושבה מקריסה כלכלית. בין השאר הם נפגשו עם ויליאם הכלר. לא ידוע מה היו הישגיה של המשלחת הזו.[2]
לימוד מקצוע מדידת הקרקעות
"יום אחד ראה משה חיים סלור מודד גרמני, שמדד קרקעות באזור המושבה והסתייע בכמה עוזרים לא יהודים. משה לא הבין לשם מה נצרך אותו מהנדס גרמני להביא עוזרים דווקא מבני ארצו, כאילו נשגבה היא עבודת המדידה מבינתו של איש יהודי, והתחיל מהלך בעקבותיהם של המהנדס ועוזריו והתבונן בשים לב לעבודתם, עד שלא עברו ימים מרובים ומשה סלור, שהספיק באופן כזה להשתלם בעבודת המדידה, נתמנה על ידי אותו מהנדס לאחד מעוזריו."[3]
כאשר התחדש היישוב בפתח תקווה בשנת תרמ"ו (1885/1886), עבר סלור מירושלים ליפו ועל פי בקשת התושבים מדד את הקרקעות מחדש בהדרכתו של המהנדס מרדכי לובמן מראשון לציון, שעזר לו להשתלם במקצוע המדידה.
חלוקת הקרקעות בפתח תקווה
עבודת המדידה הראשונה של סלור הייתה בפתח תקווה שהייתה המושבה החקלאית הראשונה בארץ ישראל ואותה סלור הכיר היטב. הוא חילק את קרקעות פתח תקווה לעשרה חלקים שווים, כמספר שבטי ישראל, בלי אפרים ומנשה. כל חלק הוא חילק שוב לעשר חלקות ובסה"כ 100 חלקות. כל המגרשים היו בעלי חזית שווה שפונה לרחוב. כך נוצרו מגרשים צרים וארוכים, כשרוחבה של כל חלקה אינו עולה על 16 מ'. במגרש הוקמו כל המבנים הדרושים למשק החקלאי: בית, רפת, מזווה, מחסן לכלי עבודה ולול. רחובותיה הראשונים של המושבה היו חובבי ציון ופינסקר. במפת הרחובות והבניה שהכין סלור ב-1892 צוינו גם הרחובות רוטשילד, נחלת צבי, מונטיפיורי, הברון הירש, שטמפפר וגוטמן. סלור היה אדם דתי מאוד, ולכן הוא הקפיד לשרטט את הרחובות כך שלא יהיו במושבה רחובות מצטלבים (בצורת צלב).[4]
פעילותו כמודד קרקעות
עבודתו החשובה השנייה אחרי פתח תקווה הייתה מדידת אדמת חדרה בהשגחת מהנדס גרמני, שלמראה עבודתו של סלור הוכרח להודות, שיהודי חובב זה, שמעולם הוא לא למד הנדסה או תכנון, מיטיב ממנו, המהנדס המומחה, לעשות את המדידות והמפות.
לאחר הצלחת עבודתו בחדרה, התמנה סלור למודד רשמי מטעם הפקידות של הברון בנימין רוטשילד. בהמשך הוא מדד את הקרקעות ביישובים רבים בארץ ישראל: רחובות, עקרון, גדרה, נס ציונה, באר טוביה, כפר סבא, הרטוב, עין גנים, יהודיה, יהוד, עין חי, וישובים רבים בגליל העליון והתחתון. עד מהרה התפרסם סלור בקרב הערבים כמודד מומחה והגון וגם הם נזקקו לשירותיו במדידתם קרקעותיהם.[5]
הכנת ספר האחוזה בפתח תקווה
מראשית הקמתה של פתח תקווה התעורר קושי ברישום קרקעות האיכרים. הגורם לכך היה שהשלטון העות'ומני אסר על היהודים לקנות קרקעות מחוץ לערים. כדי לעקוף את האיסור, תושבים בעלי נתינות זרה רכשו את הקרקעות, והעבירו אותם לתושבי המושבה. ב-1905 הציע יהושע שטמפפר להכין ספר רישום פנימי של חלוקת קרקעות המושבה שיקרא ספר האחוזה. הצעתו של שטמפפר התקבלה, ועבודת המדידה נמסרה לסלור. הוא רשם בספר בדייקנות את כל הפרטים הטכניים והפיזיים של כל הנחלות וגם שירטט מפה של כל נחלה וגבולותיה. כל מתיישב קיבל פנקס עם שרטוט השטח שלו וכל הפרטים הקשורים בו. הספר הוכר כמסמך רשמי שלפיו התנהל הרישום באדמות פתח תקווה. לפי הרישום בספר יכלו האיכרים לשנות את גודל הנחלות, להעביר אותן לבעלות אחרת או לרכוש אותן. עם פרסומו הראשון של הספר נרשמו בו 80 בעלי אחוזה ב-80 עמודים.
הספר סימל שלטון עצמאי של היהודים, ולכן הם הסתירו אותו מהשלטון הטורקי שהתנגד לכל גילוי של שלטון עצמאי יהודי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היה חשש שהספר ייפול לידי השלטון הטורקי ולכן הוכן עותק נוסף של הספר כגיבוי. כדי לשמור על העותק המקורי, הוטמן ספר האחוזה עם מסמכים חשובים נוספים באחד מפרדסי המושבה, והעותק נמסר למשמרת לאחד מחברי הוועד. לאחר שהאנגלים כבשו את הארץ והחלו ברישום הקרקעות, נודע לשלטון הבריטי על קיומו של הספר, והם ביקשו ללמוד את שיטת החלוקה. כשהובא להם הספר, הם נדהמו מהשיטתיות והמקצועיות של חלוקת הקרקעות. סלור הראה להם את השיטה והם נעזרו בו לגבי רישום אדמות פתח תקווה ופעלו לפיה. בשנת 1922 השלטון הבריטי הודיע לבעלי הנחלות לרשום את קרקעותיהם במשרדי הממשל הבריטי וכך התבטלה חשיבותו של ספר האחוזה.[6]
תרומתו להקמת ישיבת לומז'ה
ישיבת לומז'ה נבנתה בשנת תרפ"ו-1925 עם עלייתם לארץ של ראשי ישיבת לומז'ה ו-40 תלמידים, שהיוו את הגרעין של הישיבה הגדולה. תושבי פתח תקווה, שראו בהקמת הישיבה במושבה כבוד גדול, תרמו בעין יפה להקמתה. המגרש של כ-10 דונם נתרם על ידי ר' משה חיים סלור ולהקמת הבניין סייעו יצחק ובתיה גולדנהירש ותושבי המושבה. הבניין נחנך בשנת 1929 והוא מהמפוארים בארץ והכיל את היכל הישיבה ואוצר הספרים. כן מצויים במתחם הישיבה בית החפץ חיים, המשמש כתלמוד תורה, ובית המוסר. הישיבה הפכה למרכז תורני רב מוניטין בארץ ובעולם. מבין כתליה יצאו מאות תלמידים, שתפסו עמדות כבוד בארץ ובקהילות השונות בעולם כרבנים, ראשי ישיבות, משגיחים ומורים. היא הייתה אחת מישיבות תנועת המוסר שייסד הרב ישראל מסלנט במזרח אירופה באמצע המאה ה-19, במטרה לפעול באופן ציבורי למען תיקון המידות.[7]
נאמנותו לפתח תקווה
משה סלור היה אמנם איש שלום, אך תמיד היה בין הראשונים להגן על פתח תקווה במקרה של התקפה עליה. מכיוון שאהב מאוד את פתח תקווה, שבה היה רוב חייו, הוא ביקש מבניו שיקברו אותו שם במקרה שימות במקום אחר. הוא נפטר בגיל 87 ונקבר בפתח תקווה וזכה להוקרה רבה.
כהוקרה על פעילותו הרבה למען העיר, נקרא רחוב על שמו - רחוב סלור - במרכז העיר.
ראו גם
לקריאה נוספת
- י. יערי (פולסקין), מ. חריזמן, ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח-תקוה, תרל"ח-תרפ"ח, תל אביב, ועדת ספר היובל שעל יד המועצה המקומית, תרפ"ט, 1928.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 דוד תדהר (עורך), "חיים משה סלור", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 307
- ^ יוסף לנג ודוד ליברמן, מעשה במרכבה, באתר allaboutjerusalem.com
- ^ שמאי עציון, חלוקת הקרקע של אדמות המושבה, באתר ptarchive.wordpress.com, 15 ביוני 2014
- ^ עליזה וורם, המודד - משה חיים סלור, באתר דף מידע של מינהל החינוך בעיריית פתח-תקווה, נובמבר 2003
- ^ דוד תדהר (עורך), "חיים משה סלור", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 307
- ^ שמאי עציון, ספר האחוזה, באתר הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, 15 ביוני 2014
- ^ שמאי עציון, הישיבה הגדולה – ישיבת לומז'ה, באתר ptarchive.wordpress.com, 23 ביוני 2014
