חיל האוויר העממי של קוריאה הצפונית
 | |
| מטה | פיונגיאנג, קוריאה הצפונית |
|---|---|
| כוח אדם | |
| כוחות פעילים | 100,000 |
| מלחמות שהשתתף בהן | |
חיל האוויר העממי והנ"מ של קוריאה הצפונית (KPAAF) הוא כוח האווירי המאוחד של קוריאה הצפונית. זהו הכוח השני בגודלו של הכוחות המזוינים העממיים של קוריאה הצפונית הכולל כ-110,000 אנשים.[1] לחיל כ-950 מטוסים מסוגים שונים, רובם מתוצרת סובייטית וסינית בני עשרות שנים. המשימה העיקרית של החיל היא להגן על המרחב האווירי של קוריאה הצפונית.[2]
היסטוריה
שנים מוקדמות (1945–1949)
החיל החל ב-1945 בתור "אגודת התעופה הקוריאנית". ב-1946 הפכה האגודה לארגון צבאי והפכה לחטיבת תעופה בתוך צבא העם הקוריאני (KPA). בנובמבר 1948 הפך לחיל עצמאי כחלק מהכוחות המזוינים.[3] הכשרת כוח אדם היוותה מכשול גדול, כאשר הסובייטים דיווחו במאי 1950 שמתוך 120 הטייסים המאומנים, רק 32 היו מוכשרים לקרב. הטייסים המנוסים היחידים במדינה היו כאלה שטסו לפני כן עבור שירות האוויר של הצבא היפני הקיסרי, אך הם נדחו על ידי החברה והמשטר. ב-25 ביוני 1950 החיל החל לטוס במשימת תמיכה לפלישה לדרום קוריאה.
מלחמת קוריאה: פלישה לקוריאה הדרומית ומתקפה של האו"ם (יוני–נובמבר 1950)
האיליושין Il-10 היו המפציצים העיקריים ששימוש בתקיפות נגד שדות תעופה, בעוד שהיאק-9 ומטוסי קרב אחרים שימשו בהתקפות אחרות. חיל האוויר של קוריאה הצפונית היו באותה תקופה מטוסים יפניים רבים כולל מטוסי תובלה מסוג Ki-54. במהלך המלחמה התרחש מפגש עם מטוסי חיל האוויר של ארצות הברית כאשר שני מטוסים צפון קוריאנים לא ידועים תקפו שני מטוסי F-82. מטוסי קוריאה הצפונית היו מחוץ לטווח ולכן לא הצליחו להשיג פגיעה.
ב-27 ביוני, מטוס F-82 של חיל האוויר של ארצות הברית הפילו מטוס יאק-11 שלווה על ידי ארבעה מטוסי יאק-9. ב-29 ביוני, לאחר נפילת סיאול, בוצעה תקיפה בשדה התעופה של סוואן על ידי 3 מטוסי איליושין Il-10 ו-6 מטוסי יאק-9, כתוצאה מהתקיפה הושמד מטוס C-54 Skymaster אמריקאי שהיה על הקרקע. אולם תקיפה שנייה על סוון סוכלה על ידי מטוסי F-80 אמריקאיים.
בחודשים יולי ואוגוסט, המשיך החיל לתמוך בכוחות הקרקעיים בקרב על פוסאן. במהלך אותה תקופה, הם באו במגע הולך וגובר עם מטוסי סילון של של חיל האוויר האמריקאי ובעלות בריתם, דבר שהביא לפגיעות רבות במטוסי קוריאה הצפונית.
ב-3 ביולי 1950 במהלך התקפת מטוסי הסילון מנושאת מטוסים הראשונה בהיסטוריה, הפיל מטוס סילון מסוג פאנת'ר F9F-3 של חיל הים של ארצות הברית מטוס מסוג יאק-9 של קוריאה הצפונית. בסופו של דבר, שדות התעופה פיונגיאנג, פיונגיאנג מזרח ו-Onjong-Ni (אשר סומנו כיעדים לתקיפה), נפגעו בהצלחה בזמן שחיל האוויר של קוריאה הצפונית איבד רבים ממטוסיו. במקביל חיל האוויר האמריקאי החל לתקוף מטרות קרקעיות בתוך קוריאה הצפונית, ונתקל בהתנגדות קטנה מאוד מצד החיל האוויר של קוריאה הצפונית.
מקורות סובייטים דיווחו כי חיל האוויר של קוריאה הצפונית לא פעל עוד לאחר ה-10 באוגוסט. הצפון קוריאנים הפילו רק 3 מטוסים אמריקאים בקרבות אוויר (B-29, L-4 ו-L-5).
ארגון מחדש (נובמבר 1950–1953)
לאחר האבדות הכבדות שנתקלו בהם ביולי ואוגוסט 1950, החלו הסובייטים לאמן את הצפון קוריאנים להטיס את המיג-15, על אף שהסובייטים היו הראשונים שהטיסו את המיג נגד כוחות האו"ם.[4][5]
לאחר מלחמת קוריאה
חיל האוויר הצפון קוריאני הוצב מדי פעם מחוץ לגבולות המדינה. החיל פרס טייסת קרב לטובת לצפון וייטנאם במהלך מלחמת וייטנאם.[6] על פי הדיווחים קים איל-סונג אמר לטייסים הצפון קוריאנים "להילחם במלחמה כאילו השמים הווייטנאמיים הם שלהם".[7]
ב-15 באפריל 1969, מטוסי מיג-21 של החיל הפילו מטוס מודיעין אמריקאי בים יפן.[8] בשנים 1990–1991 הפעילה קוריאה הצפונית 4 בסיסי אוויר קדמיים ליד האזור המפורז הקוריאני (DMZ).
במלחמת יום הכיפורים
בשנת 1973, טייסת צפון קוריאנית של מטוסי מיג-21 נפרסה בבסיס חיל האוויר המצרי Bir Arida (הידוע גם כ-Wadi Abu Rish) כדי לסייע בהגנה על דרום מצרים במהלך מלחמת יום הכיפורים.[9] ב-6 באוקטובר, ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפור נערך קרב אווירי בין 2 מטוסי פנטום של חיל האוויר הישראלי ל-2 מטוסי מיג לא מזוהים. אחד ממטוסי המיג נעלם וטייסי חיל האוויר הישראלי ניסו לפגוע במטוס שנשאר, אך ללא הצלחה. עקב מחסור בדלק חזרו מטוסי חיל האוויר הישראלי בחזרה לבסיס, במהלך החזרה מבחין אחד הטייסים כי מטוס המיג פונה לכיוון מצרים, והופל על ידי סוללות נ"מ מצריות. בהמשך התברר לישראל כי מדובר בטייסת צפון קוריאנית שהוצבה במצרים כדי לסייע במלחמה.[10]
כלי טיס
| סוג | יצרן | כמות |
|---|---|---|
| מטוסי תקיפה | ||
| מיג-29 | רוסיה | 35 |
| מיג-21 | ברית המועצות | 26 |
| מיג-23 | ברית המועצות | 56 |
| סוחוי Su-7 | ברית המועצות | 18 |
| סוחוי Su-25 | רוסיה | 34 |
| איליושין Il-28 | ברית המועצות | 80 |
| שניאנג J-5 | סין | 106 |
| שניאנג J-6 | סין | 97 |
| צ'נגדו J-7 | סין | 120 |
| מטוסי תובלה | ||
| P-750 | ניו זילנד | 3[11] |
| אנטונוב An-24 | אוקראינה | 1 |
| מסוקים | ||
| MD 500 | ארצות הברית | 84 |
| PZL Mi-2 | פולין | 47 |
| מיל מי-8 | ברית המועצות | 41 |
| מיל מי-14 | ברית המועצות | 8 |
| מיל מי-24 | רוסיה | 20 |
| מיל מי-26 | רוסיה | 4 |
| מטוסי אימון | ||
| שניאנג J-5 | סין | 135 |
| שניאנג FT-2 (מבוסס על מיג-15) | סין | 30 |
| שניאנג J-6 | סין | |
| מיג-15 | ברית המועצות | 15 |
חימוש
| סוג | יצרן | כמות |
|---|---|---|
| וימפל R-27 | רוסיה | 60 |
| וימפל R-73 | רוסיה | |
| R-60 | ברית המועצות | 190 |
| וימפל K-13 | ברית המועצות | 1050 |
| וימפל R-23 | ברית המועצות | 250 |
מערכות הגנה אוויריות
| סוג | יצרן | כמות |
|---|---|---|
| טילי קרקע-אוויר | ||
| S-200 | ברית המועצות | 75 |
| S-125 נייבה | רוסיה | 300 |
| S-75 דווינה | ברית המועצות | 1950 |
| 9K32 סטרלה-2 | רוסיה | 4000 |
| תותחי נ"מ מתנייעים | ||
| ZSU-57-2 | ברית המועצות | 250 |
| ZSU-23-4 | ברית המועצות | 248 |
עריקות
התרחשו מספר אירועים בהם ערקו טייסים צפון קוריאנים עם מטוסיהם. אירועים אלו כוללים:
- ב-21 בספטמבר 1953, לוטננט נו קום-סוק בן ה-21, הטיס את מטוס המיג-15 שלו לקוריאה הדרומית ונחת בבסיס האוויר גימפו ליד סיאול. האירוע נחשב למשמעותי מבחינה מודיעינית, שכן מטוס הקרב הזה היה באותה תקופה הטוב ביותר שהיה לגוש הקומוניסטי. קום-סוק תוגמל בסכום של 100,000 דולר (כמיליון דולר במונחי 2021) וזכות להתגורר בארצות הברית. כיום הוא אזרח אמריקאי.
- ב-5 באוגוסט 1960 נחת מטוס J-5 בגימפו. מטוס זה נשמר על ידי קוריאה הדרומית והוטס לזמן קצר תחת סימון דרום קוריאה לפני שנגרט.
- בפברואר 1983, לי אונג-פיונג ניצל תרגיל אימון כדי לערוק והנחית את הJ-6 שלו בשדה תעופה בסיאול. לפי הנוהג שהיה מקובל אז, הוא קיבל מינוי בחיל האוויר של הרפובליקה של קוריאה, בסופו של דבר הפך לקולונל ולימד באקדמיה הדרום קוריאנית עד מותו ב-2002. הוא קיבל תגמול של 1.2 מיליארד וון דרום קוריאני.
- ב-23 במאי 1996, קפטן לי צ'ול-סו ערק J-6 נוסף, לבסיס האוויר סוון שבקוריאה הדרומית. לפי הדיווחים, הוא השאיר מאחור את אשתו ושני ילדיו. לי זכה ב-480 מיליון וון דרום קוריאני (כ-400 אלף דולר אמריקאי). כיום הוא אלוף-משנה בחיל האוויר של הרפובליקה של קוריאה ומדריך אקדמי.[12]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ North Korea Country Study (אורכב 26.02.2005 בארכיון Wayback Machine), pp. 18-19
- ^ "KPAF". GlobalSecurity.org. ארכיון מ-2006-09-13. נבדק ב-2006-09-14.
- ^ Edwards, Paul M. (2010). "Korean People's Air Force (KPAF)". Historical Dictionary of the Korean War (2nd ed.). Lanham: Scarecrow Press. p. 151. ISBN 978-0-8108-7461-9.
- ^ "The Russians in MiG Alley". Air Force Magazine (באנגלית). נבדק ב-2022-04-04.
- ^ "[1.0] Mikoyan MiG-15". www.airvectors.net. נבדק ב-2022-04-04.
- ^ Gady, Franz-Stefan War of the Dragons: Why North Korea Does Not Trust China September 29, 2017 (אורכב 30.09.2017 בארכיון Wayback Machine) The Diplomat Retrieved September 29, 2017
- ^ Gluck, Caroline N Korea admits Vietnam war role July 7, 2001 (אורכב 08.03.2008 בארכיון Wayback Machine) BBC News Retrieved September 30, 2017
- ^ "N Korea in 'US spy plane' warning". 11 ביוני 2006. ארכיון מ-6 במרץ 2018. נבדק ב-5 במרץ 2018 – via news.bbc.co.uk.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Leone, Dario. "An unknown story from the Yom Kippur war: Israeli F-4s vs North Korean MiG-21s". The Aviationist. ארכיון מ-7 באפריל 2014. נבדק ב-4 באפריל 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ ישראל נגד צפון קוריאה: סיפור הקרב האווירי ממלחמת יום כיפור, באתר מאקו, 26 ביוני 2013
- ^ יובא באופן לא חוקי באמצעות סין
- ^ "NK pilot defector promoted to colonel". 16 בנובמבר 2010. ארכיון מ-25 בנובמבר 2010. נבדק ב-16 בנובמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה)
