חלביב יווני
![]() | |
---|---|
![]() | |
מיון מדעי | |
ממלכה: | צומח |
מערכה: | בעלי פרחים |
מחלקה: | דו-פסיגיים |
סדרה: | גנציינאים |
משפחה: | הרדופיים |
סוג: | חלביב |
מין: | חלביב יווני |
שם מדעי | |
![]() |
חַלְבִּיב יְוָנִי (Periploca graeca) הוא בן-שיח מטפס בעל מוהל חלבי ממשפחת ההרדופיים (Apocynaceae), שבעבר שויך למשפחת האסקלפיים (Asclepiadaceae)[1]. בישראל הוא מין נדיר הגדל בבתי גידול לחים, ובייחוד לאורך נחלים בעמק החולה, הנחשב לגבול תפוצתו הדרומי. חלביב יווני מצוי בסכנת הכחדה בישראל, אך אינו מצוי בסכנת הכחדה עולמית[2][3].
תחום תפוצתו הטבעי משתרע מאיטליה בדרום-מזרח אירופה, דרך חצי האי הבלקני, טורקיה, הלבנט (ובכללו סוריה, לבנון וישראל), ועד צפון איראן. הוא התאזרח במספר אזורים נוספים, ובהם צרפת, ספרד, אלג'יריה וכמה מדינות בדרום ארצות הברית.
חלביב יווני הוא אחד מתוך כ-17 מינים בסוג חלביב (Periploca), ואחד משני נציגי הסוג בישראל[4]. המין השני, חלביב רותמי (Periploca aphylla), הוא שיח מדברי הגדל על מצוקים ומחשופים סלעיים באזורים חמים ויבשים[5].
מורפולוגיה

חלביב יווני הוא בן-שיח מטפס, הנכרך בחוזקה סביב עצמו וסביב צמחים סמוכים. גבעוליו הצעירים ירוקים, דקים, עגולים וקירחים, גמישים ומתפתלים כנגד כיוון השעון. עם הזמן הם מתעבים, מתעצים ונותרים גמישים, עם יכולת טיפוס לגובה של עד 15 מטרים ולהתפשטות למרחק של עד 30 מטרים עם קצב צימוח של כ-10 ס"מ ביום. הגבעולים הירוקים משנים בהדרגה צבעם לצהבהב-חום. בגבעולים דו-שנתיים או מבוגרים יותר הצבע משתנה לחום-אדמדם, חום-אפרפר או חום-אפור, והם מתאפיינים במרקם מחוספס בשל עדשתיות (lenticels) רבות ובולטות.

מבחינה אנטומית, מין זה — כמו מינים נוספים במשפחת ההרדופיים — מאופיין בקיום שיפה פנימית (intraxylary phloem), כלומר רקמת שיפה נוספת הממוקמת פנימית לעצה, כלפי מרכז הגבעול[6]. תכונה זו חורגת מן המבנה הרגיל של גבעולי צמחים, שבהם השיפה ממוקמת רק מחוץ לעצה. בנוסף, הצמח מפריש מוהל חלבי, תכונה אופיינית למשפחת ההרדופיים.
העלים נגדיים, פשוטים ותמימים, נישאים על פטוטרת קצרה (עד 1.5 ס"מ) וללא עלי לוואי. רוחב הטרף עולה על 2 ס"מ, ולרוב נע בין 5 ל־8 ס"מ. צורתו דמוית ביצה או ביצה מוארכת, וקודקודו קהה או לעיתים מחודד[7]. הטרף קרח וגִּלְדָּנִי. פניו העליונים ירוקים כהים ומבריקים, ואילו פניו התחתונים ירוקים בהירים, עם עורק אמצעי בולט במיוחד בבסיס.
העירוק מנוצה כלומר עורקים משניים מסתעפים משני צידיו של העורק המרכזי, ועורקים שלישוניים ניכרים גם הם היטב. בסתיו משתנה צבע הטרפים לגוון צהוב.
התפרחות הן תפרחות מסוימות (cyme) ואמיריות. אורכן עשוי להגיע עד 15 ס"מ ורוחבן עד 20 ס"מ, אך לרוב הן קטנות יותר ואינן עולות באורכן על העלים הנושאים אותן[8]. התפרחות דו־קרניות, מרווחות ואינן צפופות, ובכל אחת מהן מצויים בין 3 ל־15 פרחים, ולעיתים רחוקות רק שניים. התפרחות עשויות להיות זקופות, אך לעיתים משתפלות בשל משקלם של פרחים רבים.
עוקצי הפרחים באורך של עד 1 ס"מ, כמעט חלקים, ולעיתים נושאים שערות לבנות בודדות.
החפים והחפיות אזמליים, ירקרקים, חלקים או נושאים מעט שערות לבנות, באורך של 3 עד 4 מ"מ.
הפרחים דו-מיניים, נכונים, העטיף כפול - כותרת וגביע - ובנוסף עטרה תכונה אופיינית למשפחת ההרדופיים.
הגביע ירקרק, אורכו עד 3 מ"מ, והוא מחולק כמעט עד בסיסו לחמש אונות. האונות קירחות או נושאות מעט שערות לבנות, צורתן ביצית והן חדות בקודקודן. אונות הגביע מעורות בבסיס עלי הכותרת ובעלי בלוטות בצדו הפנימי.
הכותרת גלגלית, בקוטר 2 עד 2.5 ס"מ, מחולקת לחמישה עלי כותרת פרושים ונפרדים עד בסיסם. עלי הכותרת מעט בשרניים, מוארכים, כפופים כלפי מטה ויוצרים מבנה דמוי סירה הפוכה (retuse). צדם התחתון ירוק וקירח, ואילו הצד העליון חום-ארגמן, מוקף שפה רחבה של שערות לבנות. בקרבת בסיס כל עלה כותרת מצוי כתם לבן אליפטי, שאורכו 2 עד 3 מ"מ.
העֲטָרָה (חגורה כותרתית נוספת) שסועה לחמש אונות נימיות, סגולות בצִבְעָן, שקצותיהן שסועים לשניים כדמוי לשון נחש. האונות ערוכות מול המרווחים שבין עלי הכותרת, וכפופות פנימה אל מרכז הפרח הלבן.
האבקנים חמישה במספר. הזִירִים קצרים, מפורדים זה מזה, אך מעורים בבסיסם בצינור הכותרת. המאבקים דו-לשכתיים, גבם מכוסה בשערות לבנות, והם צמודים לחלקו העליון של עמוד השחלה.
השחלה מורכבת משני עלי שחלה נפרדים היוצרים שתי מגורות. בכל מגורה מספר ביציות מסודרות לאורך השוליים הפנימיים — כלומר, השליה היא שולית (marginal placentation). השחלות נפרדות זו מזו לכל אורכן, אך מתאחדות בחלקן העליון באמצעות עמוד שחלה משותף וצלקת אחת.
עמוד השחלה נראה לעין כיחיד, אך הוא נוצר משני עמודים נפרדים שמתאחים בקצה העליון ליצירת ראש עמוד משותף.
הצלקת מרכזית, רחבה בעלת חמש אונות, משטח הקליטה של האבקה אינו נמצא על פני השטח העליון של הצלקת, אלא בצידה התחתון, הפונה לעבר עמוד השחלה. סידור זה הוא תכונה טיפוסית להרדופיים ומייצג מנגנון האבקה ייחודי שאינו נפוץ ברוב משפחות הצמחים.
הפרי מורכב משתי מפוחיות גליליות, מחודדות בקצותיהן, באורך של 7 עד 15 ס"מ. המפוחיות מחוברות זו לזו בשתי נקודות — גם בבסיס (ליד העוקץ) וגם בקודקוד — ויוצרות מבנה ייחודי. כל פרי מתפתח משני עלי שחלה. בכל מפוחית מצויים בין 15 ל־50 זרעים.
הזרעים חומים כהים, באורך של 10 עד 14 מ"מ וברוחב של 2 עד 3 מ"מ, ומצוידים בציצית שערות ארוכה באורך של כ־2.5 ס"מ בקצה העליון.
פנולוגיה
בישראל, הלבלוב מתחיל באמצע מרץ, העלים מצהיבים מספטמבר, והשלכת מסתיימת בדצמבר. תקופת הפריחה נמשכת מסוף מרץ עד סוף אוקטובר, ושיאה בחודש מאי.
הפירות הירוקים מתחילים להופיע בתחילת מאי, תהליך ההבשלה מתחיל בסוף יוני, והפצת הזרעים מסתיימת בסוף אוגוסט. החלביב מתרבה בקלות גם בדרך וגטטיבית[2].
בית גידול
נראה שהוא זקוק ללחות אוויר רבה ושולי נהר שוצף, בית-גידול נדיר ביותר בלבנט. כמו-כן מרמז דגם תפוצתו על רבייה וגטטיבית נמרצת, כמו הרבה צמחי גדה אחרים.
מטפס על צומח הגדה בשולי נהרות מהירי זרימה. במקומות ששם שוררת לחות רבה באוויר והקרקעות עשירות. האוכלוסיות גדולות במיוחד בפתחי נהרות בצפון הים השחור, שם הוא תורם לעובי הסבך של יער דמוי ג'ונגל, עשיר במטפסים.
תפוצה בישראל
חַלְבִּיב יווני גדל בישראל רק בעמק החולה, לאורך נחל שניר (החצבאני) ונחל חרמון (הבניאס). נכון להיום, מוכרים שישה אתרים — רובם לאורך נחל שניר, מצפון לכביש 99 ועד גבול הצפון. בנחל חרמון ידוע אתר בסמוך למעיין, וכן אתר נוסף בקרבת שדה נחמיה, במפגש נחלי חרמון, דן ושניר, בין כפר בלום לנאות מרדכי. בנוסף, תועד גם בפארק זהב שבקריית שמונה[2].
בישראל, חלביב יווני משמש לעיתים נדירות כצמח נוי, בשל קשייו להתאקלם והצורך בקרבה למקור מים ולחות גבוהה. הוא צמח חצי-צל או אור מלא, עמיד בקרה, בשרב ובקרקעות גיריות, אך רגיש למליחות. הריבוי מתבצע באמצעות זרעים, בסתיו או באביב. חלביב רותמי מגודל לעיתים כצמח נוי בזכות עמידותו לשרב ולמחסור במים. מין נוסף שמגודל כצמח נוי הוא חלביב המשוכות (Periploca sepium), שמוצאו מהמזרח הרחוק של רוסיה ועד דרום-מרכז סין. מין זה מתאפיין בעלים דמויי אזמל ההולכים ומתחדדים לחוד ארוך; צידם העליון כהה ומבריק וצידם התחתון בהיר יותר. אורך העלים 5 עד 7 ס"מ ורוחבם 1.8 ס"מ. קוטר הפרח כ-1.8 ס"מ.
תפוצה עולמית
תחום תפוצתו הטבעי של חַלְבִּיב יְוָנִי משתרע מאיטליה בדרום-מזרח אירופה, דרך חצי האי הבלקני (ובכללו אלבניה, יוגוסלביה לשעבר, בולגריה, רומניה ויוון), האיים האגאיים המזרחיים, אזור הקווקז (הקווקז הצפוני והקווקז הדרומי), טורקיה (לרבות החלק האירופי שלה), הלבנט (סוריה, לבנון וישראל), עיראק וצפון איראן, ועד מרכז אסיה – טורקמניסטן ואוזבקיסטן[1].
על פי הגדרת POWO, המין גדל בעיקר בבתי גידול המשתייכים לאזור הממוזג (temperate biome). עם זאת, על פי ספרות בוטנית בישראל, טיפוס התפוצה של חלביב יווני מדויק יותר ונחשב ים-תיכוני ואירנו-טורני – כלומר, הצמח הגדלזקוק לסביבות לחות יחסית, אך מאפיין אזורים חמים למחצה ולעיתים גם קרים, שבהם כמות המשקעים נמוכה עד בינונית, והאקלים מאופיין בעונות יבשות.
המין התאזרח גם בכמה אזורים מחוץ לתחום תפוצתו הטבעי, בהם צרפת, ספרד, אלג'יריה, וכן במדינות אחדות בדרום ארצות הברית[1].
חלביב יווני היה מקובל כצמח נוי באנגליה ובצפון אירופה מאז המאה ה־17, בעיקר בזכות עלוותו הרעננה.
בצפון אמריקה דווח המין כפליט תרבות, אך נכון להיום אין ראיות משכנעות לקיומן של אוכלוסיות טבעיות ומתמשכות. עד לסוף המאה ה־20 גוּדל חלביב יווני כצמח נוי בחלקים החמים של היבשת, אך בעשורים האחרונים פחת העניין בו. במספר מקומות דווח על פרטים ששרדו לאורך שנים ואף עשורים, אך מדובר ככל הנראה בצמחים שתוּרבתו או התבססו סמוך לבתי מגורים.
משמעות השם
השם "חלביב" ניתן במקור לצמח מרקולית (Mercurialis) במילון "ילקוט הצמחים" משנת 1930 (הערה 263), אך במילון "צמחי ארץ-ישראל – שמות המשפחות והסוגים" משנת 1946 (סעיף 680), הוסב השם "חלביב" לשמש כשם לסוג Periploca. ההצעה נבחרה בשל התאמתה הכפולה: מצד אחד, למוהל החלבי שמפיק הצמח; ומצד שני, למבנהו המטפס של הצמח, המזכיר חבל מתפתל.
השם המדעי Periploca נגזר מיוונית, והוא מורכב מהמילים peri (περί) – "סביב", ו-plokē (πλοκή) – "שזירה" או "ליפוף", ומרמז על אופיו המטפס של הצמח, הנכרך סביב עצמים אחרים.
שמות נפוצים באנגלית: Silk vine, Greek silk vine.
בערבית הצמח מכונה: חלאב (ח'לאב), סַגִ'ר אל־רוּלַה.
שימושים
חלביב יווני מקובל כצמח נוי באירופה, במיוחד במערב היבשת, וניטע בגינות בזכות עלוותו הרעננה והמטפסת. קליפת הגבעולים שימשה בעבר להפקת חומרי בורסקאות. מהגבעולים הופק הגליקוזיד פריפלוקין (Periplocin), אשר לו השפעה ממריצה קלה על פעולת הלב. בנוסף, שימש הצמח גם כעץ הסקה, ולעיתים נאכלו עליו על ידי בעלי חיים במרעה.
מרבית מיני הסוג חלביב משמשים ברפואה העממית מזה דורות, ובמיוחד Periploca sepium ו-Periploca forrestii, הנפוצים בסין. מיני הסוג נחשבים מקור עשיר למגוון רחב של תרכובות טבעיות מורכבות, ובפרט סטרואידים קרדיאליים ותרכובות ממשפחת C21 pregnane – סטרואידים בעלי שלד ייחודי ופעילות ביולוגית ניכרת.
במחקרים פרמקולוגיים שהתבססו על תמציות גולמיות ו־314 תרכובות מבודדות ממיני חלביב, זוהו תכונות מגוונות: חיזוק פעולת הלב (קרדיוטוני), פעילות אנטי-דלקתית, דיכוי מערכת החיסון, השפעה אנטי-סרטנית, אנטי-מיקרוביאלית, נוגדת חמצון, ואף קוטלת חרקים. עם זאת, יש לציין כי חלק מהגליקוזידים הקרדיאליים שנמצאו הראו רעילות ללב ולכבד במינונים מסוימים – עובדה שיש להביאה בחשבון בבחינת הפוטנציאל הרפואי של הסוג[9].
קישורים חיצוניים
- חלביב יווני, באתר ITIS (באנגלית)
- חלביב יווני, באתר NCBI (באנגלית)
- חלביב יווני, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- חלביב יווני, באתר צמח השדה
- חלביב יווני, באתר צמחיית ישראל ברשת
- חלביב יווני, באתר Tropicos (באנגלית)
- חלביב יווני, באתר GBIF (באנגלית)
- חלביב יווני, באתר The Plant List (באנגלית)
- חלביב יווני, באתר IPNI (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Periploca graeca, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ 2.0 2.1 2.2 חלביב יווני, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ↑ חלביב יווני, באתר פורטל הערכות הסיכון לטבע בישראל, 2011
- ↑ חלביב, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ↑ חלביב רותמי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ↑ א. פאהן, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 150
- ↑ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 347
- ↑ Naomi Feinbrun-Dothan, Flora Palaestina – Part Three, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1987, עמ' 23-24
- ↑ Liu et al., Chemical Constituents and Biological Activities of Plants from the Genus Periploca, Molecules, 2019. https://www.mdpi.com/1420-3049/24/15/2749
חלביב יווני41061022Q632142