פעולת רפיח
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ערך לא מאוזן.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ערך לא מאוזן. |
פעולת רפיח הוא כינוי לאירוע שהתרחש ב-12 בנובמבר 1956, לאחר שהעיר נכבשה במלחמת סיני. רפיח, השוכנת על גבול מצרים, הייתה אחת משתי נקודות הפלישה של צה"ל לרצועת עזה ב-1 בנובמבר. על פי דו"ח של אונר"א נהרגו בטבח 111 איש. ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון מסר את הגרסה הרשמית של ישראל, לפיה הפליטים ברפיח עוררו מהומות ותקפו בניין של אונר"א, ובדיכוי ההתפרעויות נהרגו 48 בני אדם[1].
רקע
ב-29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני בין ישראל ומצרים, וכעבור יומיים החלה ביוזמת מצרים מתקפת פדאיון נגד ישראל שהתחוללה בארבע חזיתות.[2] סדרת תקיפות הפדאיון לאורך גבול רצועת עזה החלה בלילה אור ל-1 בנובמבר 1956.[3]
הכיבוש הישראלי של רצועת עזה החל ב-1 בנובמבר 1956. קרב רפיח, בו נכבשה העיר, החל ב-31 באוקטובר בשעות הצהריים, והסתיים ב-1 בנובמבר בצהריים. בזיכרונותיו אודות מלחמת סיני כתב משה דיין על החשיבות האסטרטגית של כיבוש רפיח: "אם אל-עריש ורפיח יהיו בידינו, רצועת עזה תהיה מבודדת ולא תוכל לעולם להחזיק מעמד". ההגנה הצבאית על רפיח קרסה בתוך זמן קצר, ובשעות הבוקר המאוחרות כבר הסתובבו ברחובות העיר חיילי צה"ל. קציני צבא מצרים פשטו את מדיהם וניסו להשתלב באוכלוסייה המקומית. הלחימה בין כוחות צה"ל לצבא מצרים פסקה ב-7 בנובמבר.
לאחר כיבוש הרצועה ניסו כוחות צה"ל לאתר חברי פדאיון ופלסטינים שסייעו לצבא מצרים. פעילות זו נעשתה במספר ערים ברצועה. בכל עיר, חיילי צה"ל ריכזו את כל הגברים בגילאי 15 ומעלה וניסו לאתר חשודים. במספר אירועים, שהתרחשו במהלך פעולות אלה נהרגו, על פי טענות הפלסטינים, בין 930 ל-1,200 בני אדם ברחבי רצועת עזה[4], מתוך אוכלוסייה של 330,000.
ב-3 בנובמבר נערכו חיפושים מסוג זה בח'אן יונס ובדיר אל-בלח, ב-4 בנובמבר במועזי, ב-6–7 בנובמבר בנוסייראת, ב-10 בנובמבר בעיר עזה וב-12 בנובמבר ברפיח. החשודים שאותרו נשלחו למחנה המעצר בעתלית.
מעצר הגברים והטענות לטבח ברפיח
לאחר שרפיח נכבשה ב-1 בנובמבר 1956, הצליחו חיילי צה"ל לאתר רק אדם אחד, אחמד ג'ודה, שהיה חשוד כחבר פדאיון. הוא נהרג על ידי כוחות הצבא, וברצועה נפוצו שמועות מפוקפקות לפיהן הוא נרצח בעינויים על ידי קשירתו בחבלים לשני ג'יפים שנסעו בכיוונים מנוגדים.
למחרת החלו ברפיח הפגנות נגד הכיבוש הישראלי. על פי דיווח של משרד החוץ לשגרירות בוושינגטון, "הצבא נאלץ להפסיק את ההפגנות בכוח, והדברים הגיעו עד כדי יריות בהמון (30 ערבים נהרגו)". לאחר ההפגנה הוטל על גדוד 44 מחטיבה 12 (חטיבת הנגב), בפיקודו של דוד אלעזר, לרכז את הגברים בגילים 18–45 ולחפש כלי נשק[5].
במחנה הפליטים רפיח התגוררו כ-32,000 איש. ב-12 בנובמבר, בערך ב-6:30 בבוקר, נשמעו הוראות ברמקולים שקראו לגברים להגיע לחקירה בבית הספר של אונר"א ברחוב אל-באהר. לפי העדויות של ג'ו סאקו, בזמן שהגברים יצאו מהבתים, ירו חיילי צה"ל באוויר והכו אותם באלות. לפי מספר עדויות היו מקרים שבהם חיילים ירו בפלסטינים שהיו בדרכם לבית הספר[6].
על פי העדויות, הגברים שרוכזו בבית הספר הובלו לחצר ובה חומה שהפרידה בין בית הספר לרחוב. מספר גברים נורו על ידי החיילים בדרכם לחצר. הגברים הנותרים הוכו באלות ואולצו לקפוץ מעל גדר תיל בכניסה לחצר, שם הם המתינו שעות בכריעה ובראש שפוף, ללא אוכל ומים. כמו כן נאסר עליהם ללכת לשירותים[7].
בהמשך היום הגיעו למקום מספר קצינים ישראלים. החיילים נצטוו להפסיק את הירי באוויר, והעצורים הורשו להרים את ראשם. כל העצורים נחקרו, ומספר חשודים נעצרו והובלו באוטובוס למחנה המעצר בעתלית[8].
לאחר שהגברים בעיר רוכזו בבית הספר, החלו חיילי צה"ל לחפש בבתי העיר גברים שהסתתרו, והרגו חלק מהם, בטענה שהם זוהו כחברי פדאיון. הם סימנו בצבע את קירות הבתים שבוצע בהם חיפוש. קבוצה נפרדת ובה מספר גברים פלסטינים מבוגרים נעצרה בפאתי העיר, והם שוחררו לאחר חקירה.
על פי דיווח של סמל מיכאל קליינמן, הוא פיקד על חוליה שהייתה אחראית לקבורת חלק מההרוגים באירועי רפיח. הוא דיווח כי עד הערב פינו אנשיו, יחד עם תושבי העיר, כארבעים הרוגים, ביניהם גם אישה ושני ילדים[9].
גופות ההרוגים הושלכו בשכונת תל זורוב שבצדה המערבי של רפיח[10]. משפחות ההרוגים הפרו את העוצר בעיר והלכו לאסוף את גופות קרוביהם ולקבור אותם. על הקברים לא צוינו סימני זיהוי, דבר שהקשה על אומדן מספר הקורבנות. ישראל נסוגה מרצועת עזה ב-16 במרץ 1957, לאחר שהאו"ם וארצות הברית איימו עליה בסנקציות כלכליות. לפני הנסיגה הוחזרו לעזה העצורים שנכלאו בעתלית.
ההיסטוריון הצבאי, ד"ר יגיל הנקין ניתח פרשיה ולטענתו לא מדובר בטבח מתוכנן ובדם קר כפי שטוענים הפלסטיניים, אלא ביצוע נוהגי מלחמה המקובלים באותה עת כמו פיזור הפגנות באש חיה, ופרשנות מרחיבה של נוהלי פתיחה באש מתוך חשש של החיילים שרבים מן האזרחים הם חיילים מצריים ואנשי פאדיון. לדבריו, האירוע שהתרחש בתחילת הסריקות שבו נורה למוות סמל ישראלי יצר אווירה אלימה ומתוחה שהובילה להידרדרות האירועים. לטענתו הוא ביקש לפרסם את המאמר בהארץ כתגובה לכתבתה של עמירה הס אולם לא נענה בתגובה[11].
דו"ח האו"ם
ב-15 בדצמבר 1956 הוצג באו"ם דו"ח של אונר"א על תקרית ח'אן יונס ותקרית רפיח. בדו"ח נטען כי הוא מסתמך על מקורות אמינים, וכי נהרגו ברפיח 111 בני אדם, מתוכם 103 פליטים, שבעה תושבי עזה ואזרח מצרי אחד[12].
לפי רשימת שמות שקובצה על ידי פלסטינים תושבי העיר, נהרגו 197 בני אדם ועוד 23 נוספים נעלמו.[דרוש מקור]
סיקור והנצחה
טבח רפיח כמעט לא הוזכר בעיתונות התקופה. בדיווח ב"הארץ" נמסר כי בעימותים בין כוחות צה"ל לתושבים נהרגו ונפצעו כ-30 איש ונתפסו מאות מצרים[13][14]. הוא דווח מספר פעמים ביומון הקומוניסטי "קול העם", והוזכר בדרך אגב בגיליון של "העולם הזה" במאמר על כישלון ההסברה הישראלית[15].
עיתון הטיימס בלונדון דיווח על 60 הרוגים ברפיח, ועקב כך הנושא עלה לדיון בכנסת על ידי חברת הכנסת אסתר וילנסקה.
ב-23 בנובמבר דיווח דוד אלעזר לוועדת החוץ והביטחון שנהרגו כ-30 אזרחים[9].
ב-28 בנובמבר מסר ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון את הגרסה הרשמית של ישראל, לפיה הפליטים ברפיח הפרו את העוצר, עוררו מהומות, ירו יריות ותקפו בניין של אונר"א, ובדיכוי ההתפרעויות נהרגו 48 בני אדם.
האירועים מוזכרים בקצרה בספריו של בני מוריס "קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי" ו"מלחמות הגבול של ישראל, 1949-1956"[16].
בשנת 2009 ראה אור בניו יורק רומן גרפי של ג'ו סאקו בשם "הערות שוליים בעזה". בספרו מתעד סאקו עדויות של ניצולי טבח ח'אן יונס וטבח רפיח. העיתונאי מירון רפופורט סייע לסאקו בתחקיר. על חלק מן העדויות משתף סאקו את הקוראים בתהיות ובספקות שלו ביחס לחלק מהעדויות (מוגזמות, לא הגיוניות, אומצו על ידי מישהו שלא היה). הוא משתף אותם גם בהתייעצויות שלו עם חבריו - מה אמין, מה לא. "איך אפשר לדעת שאנשים לא הוסיפו עם השנים פרטים שלא קרו?".
פרופסור חוזה אלינז, מאוניברסיטת וושינגטון ביקר את ספרו של סאקו וטען כי הוא לא אובייקטיבי, מזדהה עם גרסתו של הקרבן ומשתמש באמצעים ספרותיים להנמיך את דמותם של החיילים והאזרחים הישראליים. סאקו בתגובה אמר שהוא אכן לא מנסה להיות אובייקטיבי במלוא מובן המילה, והוא מזדהה עם הצד הפלסטיני בסיפור[17].
תושבי עזה עורכים מדי שנה טקס זיכרון לקורבנות הטבח[5].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ הכנסת מגנה את רדיפת יהודי מצרים, הארץ, 29 בנובמבר 1956.
- ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956, עמ' 431.
- ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956, עמ' 432.
- ^ Israel’s Policy toward Refugees in the Gaza Strip, באתר "Palestinian Journeys" (באנגלית).
- ^ 5.0 5.1
אדם רז, ראש הממשלה השיב בקצרה: "החיילים שלנו היו מוכרחים לירות במתפרעים. 48 נהרגו", באתר הארץ, 5 בנובמבר 2021.
- ^ ג'ו סאקו, Footnotes in Gaza (2010), עמ' 205 (באנגלית).
- ^ סאקו, עמ' 267.
- ^ סאקו, עמ' 316.
- ^ 9.0 9.1 יגיל הנקין, טבח רפיח, 1956 - מה קרה באמת?, באתר פרש, 25 בפברואר 2010.
- ^ Jean-Pierre Filiu, Gaza: A History, עמ' 99, ניתן לעיון באתר גוגל ספרים, ספטמבר 2014 (באנגלית).
- ^ טבח רפיח, 1956 - מה קרה באמת?, באתר www.fresh.co.il
- ^ Special Report covering the period 1 November 1956 to mid-December 1956, באתר האו"ם, 1957 (באנגלית).
- ^ יעל גרינפטר, הטבח בחאן יונס, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2013.
- ^ התפרעות והפגנות ברפיח, הארץ, 19 בנובמבר 1956.
- ^ פשע הטימטום, בארכיון העולם הזה, 28 בנובמבר 1956, גיליון 998 עמ' 3.
- ^ עמירה הס, דו"ח גולדסטון? מלחמת הגרסאות בין ישראל והפלסטינים עברה לקומיקס, באתר הארץ, 5 בפברואר 2010.
- ^ "Graphic Novel on IDF 'Massacres' in Gaza Set to Hit Bookstores". Haaretz (באנגלית). נבדק ב-2022-04-28.
