מתקפת הפדאיון נגד ישראל במלחמת סיני
מתקפת הפדאיון נגד ישראל במלחמת סיני החלה לאחר פרוץ מלחמת סיני בין ישראל ומצרים ב-29 באוקטובר 1956, התחוללה בארבע חזיתות ונמשכה גם לאורך החודשים נובמבר ודצמבר אותה שנה.[1]
בעת צאתה למלחמה, הצביעה ממשלת ישראל על הפדאיון כעילה הראשית למתקפה בסיני, אולם היציאה למלחמה הביאה לפריצתה של מתקפה פדאית נגד ישראל בגבולות ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, שהיתה למעשה המתקפה הפדאית האחרונה נגד ישראל עד להקמת ארגון "פת"ח".[1] מלחמת סיני, שבמהלכה כבש צה"ל את רצועת עזה וחצי האי סיני, פתרה את בעיית הההסתננות הפלסטינית האלימה ואת בעיית הפדאיון, והביאה בעקבותיה עשור של שקט יחסי לאורך גבולות מדינת ישראל.[2]
היסטוריה
רקע
המלחמה הישראלית-ערבית ב-1948 הולידה את בעיית הפליטים הפלסטינים, והובילה להתכתשויות לאורך גבולות "הקו הירוק" בין השנים 1949–1956. הגורם העיקרי לאלימות הישראלית-ערבית בתקופה זו היתה תופעת ההסתננות הפלסטינית לתוך מדינת ישראל, כתוצאה ישירה של אובדן נכסיהם של מאות אלפי פלסטינים במלחמה.[3] אלא שבצד ההסתננות ה"אזרחית", שמניעיה היו כלכליים (השבת חפצים, קצירת יבולים, גניבה והברחות) או חברתיים (התיישבות מחדש ביישובי המוצא, ביקור בבתים ובאדמות או ביקור קרובים) וכללה את הרוב המכריע של המסתננים עד 1956, היתה גם הסתננות קטנה יותר, בעלת אופי פוליטי או טרוריסטי, שמטרתה היתה לחבל במטרות ישראליות ולרצוח ישראלים.[4] עם השנים התפתחה בהדרגה חפיפה מסוימת בין ההסתננות "הכלכלית" וזו "הפוליטית" החבלנית, שכן מסתננים "כלכליים" החלו להתמודד עם מדיניות הירי של צה"ל באמצעות נשיאת נשק וחדירה בחבורות מאורגנות, ובחדירות אלה הרגו מדי פעם ישראלים שהיו בדרכם.[5] לפיכך, רוב המדינאים הישראלים בשנות ה-50 ראו בתופעת ההסתננות המתמשכת כמין לוחמת גרילה לא מוכרזת שנועדה להחליש ואף להחריב את מדינת ישראל.[6] בין השנים 1949–1956 נהרגו כ-200–300 ישראלים בידי מסתננים.[7] בתקופה זו פיתחה ישראל מדיניות כנגד ההסתננות, שכללה הקמת יישובים חדשים לאורך הגבולות ובאזורים ריקים, הריסת כפרים ערביים נטושים ודחיקת הגבולות מזרחה בגדה המערבית ומערבה ברצועת עזה. לצורך הלחימה בהסתננות, ערכו הצבא והמשטרה סיורים לאורך הגבולות, והניחו מארבים ומוקשים.[8] אולם האמצעי הישראלי ההתקפי העיקרי נגד ההסתננות היה פעולות התגמול, שהפרו את הריבונות הטריטוריאלית של מדינות ערב והדגישו את פגיעותן.[9] פשיטות התגמול היו מעל לכל פעולות ענישה והרתעה, אך הן גם רוממו את המורל בקרב אזרחי ישראל,[10] שכן בשנים 1949–1956 שררה בישראל תחושה עמוקה של בידוד ומצור.[11]
אלא שמדיניות פעולות הגמול הישראלית לא בלמה את ההסתננות האלימה, ובמקום לאלץ את מדינות ערב לשים קץ להסתננות לאורך גבולותיהן, היא הביאה להסתננות מאורגנת ממלכתית, קטלנית יותר מזו שהיתה לפניה.[12] בשנים 1954–1955 הופיע סוג חדש של מסתנני טרור, שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים – הפדאיון, שפשיטותיהם בוצעו בחסות השלטונות הערביים. החל מאביב 1954 יזמה מצרים תקיפות טרור ולוחמה זעירה נגד ישראל,[5] והחל מאמצע 1955 היא גייסה, ארגנה ומימנה לוחמי פדאיון מקומיים גם בירדן, סוריה ולבנון.[13] פשיטות הפדאיון מארבע המדינות הללו בוצעו בעומק שטחה של מדינת ישראל,[12] ונועדו לנקום בה, לערער את רוחם של תושבי הספר שלה, ולהחליש את כולה.[13] כבר לאחר פעולת התגמול בקלקיליה ("מבצע שומרון") ב-10 באוקטובר 1956, שררה בקרב הקצונה של צה"ל הכרה ברורה כי מדיניות פעולות התגמול מיצתה את עצמה, משום שלא הביאה להפחתה בפעולות המחבלים המסתננים.[14] מבצע סיני שהחל בסוף אוקטובר 1956 היה במובן זה מסע עונשין על כל התקיפות וההצקות הערביות לאורך גבולות ישראל בשמונה השנים הקודמות, ונועד גם להרתיע את מצרים ומדינות ערביות אחרות מלהשתמש בפדאיון נגד ישראל בעתיד.[15]
המתקפה הפדאית נגד ישראל בזמן המלחמה
ב-28 באוקטובר, יום לפני פרוץ מלחמת סיני, פרסמה ממשלת ישראל הודעה בה הסבירה את הגיוס הצבאי לקראת המתקפה בשל "חידוש פעולות הפדאיון על־ידי שליטי מצרים בשבועיים האחרונים, מתוך גבולות מצרים, לבנון וירדן". המתקפה ב-29 באוקטובר נפתחה עם הצנחת הצנחנים בפתח מעבר המיתלה. מספר שעות לאחר מכן הודיע משרד החוץ כי מטרת המתקפה "לחסל את בסיסי הפדאיון המצריים בחצי האי סיני", וזאת בעקבות 24 נפגעי מוקשים שהיו לישראל בשבוע הקודם, "שהוטמנו בידי פדאיון בנגב הדרומי", ותפיסת חוליות פדאיון בשדה בוקר ובארז. בשעה 19:00 באותו יום, הודיע דובר צה"ל כי כוחות ישראליים תקפו "יחידות פדאיון" בראס אל-נקב ובכונתילה.[1]
בעקבות פתיחת מלחמת סיני, יומיים לאחר הצנחת הצנחנים במעבר המיתלה פרצה מתקפה פדאית נגד ישראל, אותה יזמה מצרים.[1] תקיפות הפדאיון החלו בלילה אור ל-1 בנובמבר מרצועת עזה (שהיתה תחת שלטון מצרים) ומלבנון, וב-2 בנובמבר מירדן ומסוריה. התקיפות הללו היו מתוזמנות ובעלות עוצמה, והדבר מעיד על כך שהן הופעלו על פי הוראה מרכזית. ייתכן שנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר הורה להפעיל את הפדאיון במטרה להסיח את תשומת לבו של צה"ל ואת משאביו מסיני, אולם נראה כי התקיפות הבאות, שנמשכו לאורך יותר מחמישה שבועות לאחר כיבוש סיני ורצועת עזה, נבעו מרצון לנקום ולהוכיח כי ישראל לא תצליח להשמיד את יכולת הלוחמה הזעירה הטרוריסטית של מצרים. ייתכן שגם שמטרה נוספת להתקפות הללו היתה שימוש באיום הפדאי כקלף מיקוח במשא ומתן על פינוי הצבא הישראלי מסיני. נראה כי מצרים החזיקה רשתות פדאיון עצמאיות בלבנון, סוריה וירדן, שאורגנו בידי הנספחים הצבאיים שלה במדינות הללו. עתה היא הפעילה את הרשתות הללו, אך גם ביקשה מממשלותיהן של המדינות הללו ליזום פשיטות נגד ישראל בכוחותיהן שלהן, הן לשם הפגנת סולידריות עם מצרים, שנמצאה במלחמה עם ישראל, והן כדי לסייע בהקלת הלחץ הצבאי שבו היתה נתונה אל מול המתקפה הישראלית.[16]
תקיפות פדאיות דרך גבולות לבנון, סוריה וירדן
בליל ה-31 באוקטובר אירעה התקרית הפדאית הראשונה לאורך גבול לבנון, כאשר מחבלים פוצצו צינורות מים ליד מעיין ברוך. כעבור יומיים נחשפו שבעה מוקשים ליד מטולה. לאורך חודש נובמבר נמשכו הטמנות המוקשים לאורך גבול לבנון.[16] ב-2 בנובמבר החלו התקיפות בגבול ישראל–סוריה במיקוש דרך ליד משמר הירדן. חוליות פדאיון הניחו מוקשים גם ליד טייבה ומטולה, אולם ייתכן שכמה מפעולות אלה בוצעו על ידי לוחמי הקומנדו הסורי.[16] ב-2 בנובמבר החלו גם התקיפות לאורך גבול ישראל-ירדן ("הקו הירוק" שנקבע בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות), בירי שבוצע על ידי מסתננים על אוטובוס בואדי עארה, ובפיצוץ ג'יפ משמר הגבול שמיהר למקום. ב-4 בנובמבר נתפסה חוליית פדאיון ליד אמציה.[17]
ב-7–8 בנובמבר תקפו פדאיון כעשרה יעדים במקביל לאורך גבולות ירדן וסוריה: שני חיילי צה"ל נפצעו ממוקש ליד כפר הנשיא; פוצצו צינורות השקיה ליד הגושרים וגשרון ליד מטולה; פוצצו צינורות מים ליד שער הגיא ובוואדי עארה; הניחו מארבים לרכבים ישראלים בשער הגיא (בין היתר לרכבו של הרמטכ"ל משה דיין), בוואדי עארה, בנחשון, באייל ובמעוז חיים; והתקיפו אזרחים ישראלים ובתיהם בלוד ובמושב בית עריף, שם נהרסו בפיצוץ שלושה בתים.[18] אמ"ן העריך כי תקיפות אלו בוצעו ביוזמת השלטונות הירדניים והסוריים כדי להוכיח כי לא נטשו את נאצר.[19] ב-9 בנובמבר הותקפו כלי רכב ממארב ליד עומר, ליד טייבה וליד בית קמה, ורכב צה"ל הותקף ליד ביר מעין (ליד רמלה). בנגב הצפוני ובמרכז הארץ פוצצו צינורות מים, גשרונים ובתים. ליד מושב הר-טוב נפצעו שני שומרים בחילופי ירי עם פדאיון. כ-30 קילומטרים מצפון לבאר שבע חובלה מסילת ברזל ורכבת ירדה מן הפסים.[19] ב-10 בנובמבר פוצץ בית הכנסת של מושב גורן וב-12 בנובמבר פוצץ בית במנרה. שני כלי רכב עלו על מוקשים ליד גונן.[19]
במחצית השנייה של נובמבר ובמהלך דצמבר נמשכו ההסתננויות האלימות, אם כי בעוצמה קטנה יותר, בעיקר לאורך גבול ירדן, אך גם לאורך גבולות סוריה ולבנון. בין היתר ב-30 בנובמבר הוטמנו מוקשים לטרקטורים בבית השיטה, ב-4 בדצמבר פוצץ בית במושב רחוב, וב-15 בדצמבר פוצץ בית בתל מונד, שם נהרגו בעל ואשה, ובדרכם חזרה לירדן, הטילו המחבלים רימונים לבית בכפר הס. בליל אור ל-24 בדצמבר פוצצה חוליית פדאיון מירדן מרפאת קופת חולים ביקנעם.[20] דיווחים ישראליים רשמיים שייכו את תקיפות המסתננים הללו בנובמבר ובדצמבר ל"פדאיון", אולם ייתכן שלפחות כמה מהן בוצעו על ידי מחבלים שפעלו מיוזמתם באופן עצמאי, מתוך רצון לנקום על המתקפה הישראלית בסיני. ייתכן גם שכמה מהתקיפות לאורך הגבול הסורי בוצעו בידי חיילים סוריים, שככל הנראה קיבלו הוראה להגביל את התקפותיהם למטרות צבאיות ומשטרתיות.[21]
ישנן מספר ראיות לכך שעד אמצע נובמבר בוצעו התקיפות לאורך גבול ירדן בחסות שלטונות ירדן או לפחות בהסכמתם. כך למשל, ב-15 בנובמבר ערך "מועדון הספורט של חברון" "קבלת פנים לגיבורים" לפדאיון שחזרו מביצוע משימתם, ובאירוע זה נכחו גם מספר חברי הפרלמנט הירדני. אלא שב-15–16 בנובמבר חל מהפך במדיניות הירדנית: בתאריך זה נקלטו הוראות של השלטון הירדני ליחידות "הלגיון הירדני" להפסיק את הפשיטות נגד ישראל. ייתכן שהסיבה למהפך הזה היתה חשש לעתידו של הסיוע הבריטי לירדן, שכן על אף ההכחשות של בריטניה וישראל על קיומה של "קנוניה" במתקפה על מצרים, בשלטון הירדני הבינו כי התקפה זו היתה מתואמת. סוריה, לעומת זאת, המשיכה לתת חסות להסתננויות האלימות לישראל, אך הקפידה שהן תהיינה בממדים קטנים, כדי שישראל לא תפעיל גם נגדה את יכולותיה הצבאיות שבאו לידי ביטוי במלחמה נגד מצרים.[21]
הפדאיון שברצועת עזה
במאי 1956 דווח כי ברצועת עזה היו 300–400 לוחמי פדאיון, והמצרים תכננו להגדיל את מספרם ל-500–600 בתוך מספר חודשים.[22] מלחמת סיני החלה ב-29 באוקטובר 1956, אולם רק ב-2–3 בנובמבר נכבשה רצועת עזה בידי צה"ל. עוד לפני כיבושה, בוצעה סדרת תקיפות פדאיון לאורך גבול הרצועה. נראה כי תקיפות אלו היו פרי תכנון ותיאום מרכזיים, אך ייתכן שכמה מהן בוצעו במהלך הימלטותם של פדאיון לירדן. ב-1 בנובמבר הרגו פדאיון שני ישראלים ליד ארז ופוצצו גשר רכבת ליד ניצנים וכן שנאי חשמל, מספר מכוני שאיבה וצינור מים ליד ברור חיל. כמו כן, הם תקפו את מושב תלמים ופוצצו פסי מסילת ברזל ליד גבעת ברנר. ב-5 בנובמבר נהרגו חמישה ישראלים ליד שדרות, לאחר שעלו עם רכבם על מוקש, שייתכן כי הוטמן יומיים-שלושה קודם לכן.[16]
בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר חמקו כמה פדאיון אל סיני, לעבר תעלת סואץ ואל תוך מצרים גופא יחד עם חיילים מצריים. ניתן להניח שכמה מהם מתו ברעב ובצמא בדרכם מערבה, כפי שקרה לאלפי חיילים מצריים. מאות פדאיון אחרים חמקו במהלך נובמבר ודצמבר מזרחה, יחד עם חיילי החטיבה הפלסטינית המצרית, דרך שטח ישראל אל הגדה המערבית, שהיתה תחת שלטון ירדן. כמה מהם נהרגו בהיתקלויות ובמארבים של צה"ל. בסוף השבוע השלישי של נובמבר כבר הגיעו לגדה המערבית ופורקו שם מנשקם בידי שלטונות ירדן, כ-1,200 איש, רובם חיילי החטיבה הפלסטינית וכמה עשרות פדאיון. באמצע דצמבר פורסם בירדן כי לגדה המערבית הגיעו כ-1,500 חיילים מצריים ופלסטיניים ופדאיון. הם שוכנו בבסיסים צבאיים ובמחנות פליטים, והוטל עליהם פיקוח קפדני שמנע בעדם מלתקוף את ישראל. ככל הנראה כולם או רובם הוחזרו לרצועת עזה לאחר שצה"ל התפנה משם במרץ 1957.[23]
אולם פדאיון רבים וכ-4,000 חיילים מצריים ופלסטיניים נלכדו ברצועת עזה, זוהו ונעצרו בידי צה"ל, שב"כ והמשטרה. לדברי בני מוריס, נראה שעשרות מבין הפדאיון הללו הוצאו להורג ללא משפט, וככל הנראה כמה מהם נהרגו במהלך שני אירועים, בח'אן יונס וברפיח, שלדעת מוריס היו למעשה שני מעשי טבח שביצעו חיילי צה"ל אחרי כיבוש הרצועה.[23] ב-3 בנובמבר, יום כיבושה של ח'אן יונס, ירו חיילי צה"ל למוות במאות פליטים פלסטינים ותושבים מקומיים של העיירה. אחד מדוחות האו"ם ציין שמהלך חיפוש שערך צה"ל אחר חמושים בעיירה ובמחנה הפליטים, נהרגו כ-135 מקומיים ו-140 פליטים.[23] ב-1–2 בנובמבר כבש צה"ל את רפיח. ב-12 בנובמבר הוא ערך בה סריקה נרחבת במטרה לזהות חיילים מצריים ופלסטיניים ולוחמי פדאיון שהעמידו פנים כתושבים מקומיים. במהלך הסריקה הרגו חיילי צה"ל עשרות פליטים (הגרסה הישראלית הרשמית: "48" או "49"; האומדן הפלסטיני באותו הזמן: "100") וכמה מקומיים, כאשר המון מתושבי רפיח הסתער על החיילים והללו ככל הנראה נתקפו בהלה ופתחו באש.[24] בין 2 ו-20 בנובמבר בוצעו ברצועת עזה סריקות וחיפושים, במהלכם אירעו מספר תקריות אחרות (מלבד אירועי חאן יונס ב-3 בנובמבר ורפיח ב-12 בנובמבר), שבהן הוצאו להורג עוד 66 פלסטינים, ככל הנראה פדאיון. שלטונות ישראל טענו כי בכמה מקומות היתה התנגדות לסריקות. לפי אומדן האו"ם, הרג צה"ל בסך הכל בין 447 ל-550 אזרחים ערבים בשלושת השבועות הראשונים לכיבוש רצועת עזה. אומדן זה כלל ככל הנראה אזרחים שנהרגו במהלך הכיבוש עצמו, וגם פדאיון שנהרגו בקרבות הכיבוש ואחריהם.[25]
המלחמה של צה"ל בפדאיון בזמן מלחמת סיני הביאה למעשה לקצו של הפדאיון ברצועת עזה.[21]
לקריאה נוספת
- בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956: ההסתננות הערבית, פעולות הגמול והספירה לאחור למבצע קדש, תרגם מאנגלית: יעקב שרת, תל אביב: ספרית אפקים, עם עובד, תשנ"ו 1996.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 מוריס, עמ' 431.
- ^ מוריס, עמ' 450.
- ^ מוריס, עמ' 438.
- ^ מוריס, עמ' 439–440.
- ^ 5.0 5.1 מוריס, עמ' 440.
- ^ מוריס, עמ' 439.
- ^ מוריס, עמ' 443.
- ^ מוריס, עמ' 444.
- ^ מוריס, עמ' 446.
- ^ מוריס, עמ' 447.
- ^ מוריס, עמ' 460.
- ^ 12.0 12.1 מוריס, עמ' 449.
- ^ 13.0 13.1 מוריס, עמ' 441.
- ^ מוריס, עמ' 426.
- ^ מוריס, עמ' 458–459.
- ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 מוריס, עמ' 432.
- ^ מוריס, עמ' 432–433.
- ^ בבית עריף נמצאה בתוך חפיסת סיגריות פתקה שהשאיר מחבל: "אני האיש שפוצץ בית זה לפני שנתיים".
- ^ 19.0 19.1 19.2 מוריס, עמ' 433.
- ^ מוריס, עמ' 433–434.
- ^ 21.0 21.1 21.2 מוריס, עמ' 434.
- ^ מוריס, עמ' 434–435.
- ^ 23.0 23.1 23.2 מוריס, עמ' 435.
- ^ מוריס, עמ' 435–436.
- ^ מוריס, עמ' 436.
