טוגאי ביי
 | |
| דיוקן דמיוני; פרט מתוך הציור "חמלניצקי וטוגאי ביי לפני לבוב" מאת יאן מטייקו, 1885 |
טוּגָאי בֵּיי (בכתיב ערבי: طوغاي بگ; 1601 – 30 ביוני 1651) היה נסיך ומצביא טטרי קרימאי.
חייו
המִירזַא (נסיך) טוגאי היה בן לאַרְגִינִים, אחד מארבעת השבטים הנאצלים של חאנות קרים. בינואר 1644 הוביל חיל טטרים גדול לפשיטה על נחלות האיחוד הפולני-ליטאי. ב-30 בחודש הושג בידי צבאות הכתר בראשות ההטמאן סְטַניסְלַב קוֹנְייֶצְפּוֹלְסְקִי והמגנאט ירמי וישניובייצקי, באוֹחְמָטיב הסמוכה לצ'רקאסי. בקרב שהתחולל ספגו הטטרים את התבוסה הכבדה ביותר בתולדות פשיטותיהם על האיחוד. הסיים הפולני-ליטאי התעודד והורה על הפסקת תשלום הכופר השנתי. ההתמרמרות שעורר הכישלון בקרב המירזות, לצד זעם מצד השער הנשגב בקושטא, הביאה להדחת הח'אן מחמט הרביעי ולהכתרת אסלאם השלישי גיראי.[1] השליט החדש עמד על כך שהשלום יישמר. השקט הכפוי הביא את הח'אנות לסף מלחמת אזרחים ב-1645. את התואר ביי קיבל טוגאי עם מינויו למושל אוֹר קָאפּי, שאירע בערך ב-1646. הוא איבדו במהרה, כנראה עקב זיהויו עם הנוטים למרד, אך זכה בו שוב לאחר שהושגה רגיעה והווזיר הגדול סַפְר עַאזִי חזר למשרתו בנובמבר 1647.[2]
במרץ 1648 הגיע לחצר הח'אן בבָּחְצִ'יסַרָאי הקוזאק בוגדן חמלניצקי, שביקש תמיכה במרד שתכנן נגד האיחוד. אסלאם, שהיה נתון בלחץ כבד מכל הצדדים – העות'מאנים דרשו שקט כדי לאפשר להם להתמקד במלחמתם נגד הרפובליקה של ונציה, ומאידך פרץ רעב בקרים והמירזות תבעו היתר לבוז ביזה – היסס. לבסוף לא ערך הכרזת מלחמה או כל הצהרה רשמית אלא שלח את טוגאי ביי בראשות 4,000 פרשים לסייע לחמלניצקי.[3] המהלך הוצג על ידי היסטוריונים שונים ככניעה למושל אור קאפי העצמאי-למחצה, או לחלופין כמהלך מחושב מצד הח'אן שנועד לאפשר לו להתנער מאחריות במקרה והיוזמה תתגלה ככישלון. בתמורה לשיגור הכח הותר לאנשיו ליטול שלל ולשבות עבדים ככל שיחפצו.[4]
מעורבות החיל הטטרי הפכה את מרד חמלניצקי להצלחה מעל ומעבר לכל התקוממות קוזאקים בעבר. הפרשים שיחקו תפקיד מכריע בניצחון הגדול בקרב קורסון, ב-26 במאי 1648, בו הודבר צבא הכתר. לידי הביי נפלו שני הטמני (מצביאי) פולין-ליטא, מִיקוֹלָאי פּוֹטוֹצְקִי ומָרְצִ'ין קָלִינוֹבְסְקִי, שנפדו שנתיים לאחר מכן תמורת הון גדול. בנוסף לאצילים והחיילים, שבו הטטרים מכל הבא ליד בקרב האוכלוסייה ובזזו רכוש רב. מיד לאחר קורסון שב טוגאי ביי לקרים עם חילו, כדי למכור את אלפי העבדים שתפס; אומדן מופרז של בן הזמן נקב ב-40,000 איש שהגיעו לשווקים בח'אנות. הצלחותיו דרבנו את אסלאם השלישי ואת העות'מאנים לתמוך בהמשך מעשי האיבה. ביולי שב טוגאי לזירה בראש כח משולש, 11,000 פרשים. ב-23 בספטמבר נחלו הוא וחמלניצקי ניצחון גדול בפילאבצי, ולא נותר כל צבא של ממש בינם לבין הבירה ורשה. אנשיו המשיכו בנטילת שלל במרץ. בקרב היהודים, שסבלו מעשי טבח רבים מהקוזאקים, היה מקובל לראות את הטטרים כהצלה מאחר ששמרו על שבוייהם בחיים. עם זאת, הם היו מעוניינים בעבדים רווחיים, ולעיתים שרפו חיים זקנים וחולים שהיו עלולים להכביד על השיירות. בספר יוון מצולה שחיבר נתן נטע הנובר אודות גזירות ת"ח-ת"ט הוא נזכר פעם אחת כ"טוהאי בֵיא". חמלניצקי רכש לו הערכה רבה, ובין השניים שררו יחסי אמון מלאים: באחד ממכתביו התייחס אליו כ"אחי, נשמתי, הבז היחיד בעולם!"[5]
הביי הוסיף ונטל חלק בקרבות האחרים נגד פולין-ליטא. ב-28 ביוני 1651 נפגשו צבאות שני הצדדים בסמוך לברסטצ'קו, במה שהיה לקרב הגדול ביותר של המרד. הוא מת בלחימה ביום הראשון או השני של המערכה, לפי גרסה אחת מפגיעת פגז סמוך לח'אן אסלאם עצמו. דמותו הופיעה בספר "אש וחרב" של הנריק סנקביץ' וביצירות ספרותיות וקולנועיות אחרות אודות המאורעות.
הערות שוליים
- ^ Dariusz Kolodziejczyk, The Crimean Khanate and Poland-Lithuania: International Diplomacy on the European Periphery (15th-18th Century), BRILL, 2011. עמ' 154, 158, 161.
- ^ Zygmunt Abrahamowicz, Historia Chana Islam Gereja III, Naukowe, 1971. עמ' 162-163.
- ^ Davies, Brian L. Warfare, State and Society on the Black Sea Steppe: 1500-1700. Routledge (2007). עמ' 97, 104 311;
- ^ Mykhailo Hrushevsʹkyi, History of Ukraine-Rus': The Cossack Age, 1626-1650, Canadian Institute of Ukrainian Studies Press, 2002. עמ' 264.
- ^ Magocsi, Paul Robert, A History of Ukraine: The Land and Its Peoples, University of Toronto Press, 2010. עמ' 218.
