טיוטה:זר (הלכה)

בהלכות קדשים, זר הוא כינוי לאדם שאינו מזרע אהרן הכהן. הזר אסור בעבודת בית המקדש הנעשית בכהנים, באכילת קדשים ובנשיאת כפיים. אם עבר זר ועבד עבודה שנאסר בה, בחלקם העבודה נפסלת ובחלקם הוא חייב מיתה בידי שמים.

מקור האיסור

התורה אסרה על הזר לעבוד עבודת בית המקדש, כפי שנאמר בספר במדבר, פרק י"ח, פסוק ד': ”וזר לא יקרב אליכם”.

ויש שלמדו זאת מהפסוק בספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ב': ”דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו”, ולמדו חז"ל שהכוונה בתיבות "בני ישראל" - שגם בני ישראל הזרים ינזרו מעבודת בית המקדש כדי שלא יחללו את הקרבנות.

וכתב הרמב"ם שהתורה כפלה את האיסור בספר במדבר, פרק י"ח, פסוק כ"ב ”ולא יקרבו עוד בני ישראל לשאת חטא”

עונש זר שעבד

ככל מצוות לא תעשה - זר שעבד נענש במלקות בבית דין, ועל עבודות מסויימות למדו חז"ל מהפסוק בספר במדבר, פרק י"ח, פסוק ז': ”והזר הקרב יומת”, שאם עבד הזר עבודות אלו - עונשו במיתה.

ונחלקו חכמים באיזה מיתה הוא חייב: לרבי ישמעאל ולחכמים אליבא דרבי עקיבא - מיתתו בסקילה; לרבי יוחנן בן נורי ולרבי שמעון אליבא דרבי עקיבא - מיתתו בחנק; ולדעת חכמים - מיתתו בידי שמים. וכן נפסק להלכה, מפני שאין מיתת בית דין על עבודת בית המקדש.

העבודות שהזר חייב עליהן מיתה

החיוב הוא רק על עבודה תמה - עבודה המסיימת את אחד משלבי הקרבת הקרבן, ולא על עבודה שיש אחריה עבודה נוספת.