טיוטה:ערעור (הלכה)
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
| שיחה | |
ערעור הוא הליך דיוני המתקיים לאחר מתן פסק דין, בו מערער אחד הצדדים מבעלי הדין על פסק הדין בפני ערכאה דיונית גבוהה יותר מקודמתה, שם נבחנים טענותיו ביחס לפסק הדין. ערכאת הערעור מוסמכת לבטל את פסק הדין הראשון כולו או חלקו או להורות על החזרת הדיון בערכאה הראשונה. הליך זה קיים בבתי הדין הרבניים אך אינו מקובל בבתי הדין הפרטיים לממונות.
רקע
הגישה המקובלת היא כי זכות הערעור אינה מוכרת במשפט העברי ובוודאי לא בהיקפה הרחב כפי שקיים בבתי הדין הרבניים. בגמרא ופוסקים אין אזכור ישיר על קיומו של הליך ערעור ממוסד בשיטת המשפט העברי. יש הטוענים[1] כי למרות שבזמן הגמרא ואף לאחר מכן לא היה קיים הליך ערעור קבוע, עם זאת ייתכן כי בצורה פרטנית יתכן כי כל תלמיד חכם שבא לידיו פסק דין מוטעה לדעתו, רשאי לסתור את פסק הדין או לבטלו ובכך להביאו לדיון מחודש, ובלבד שיהיה גדול בתורה יותר מבית הדין הראשון[2]. יחד עם זאת נמצאו סימוכין לקיומם של בתי דין לערעורים בתקופות שונות בקהילות ישראל בתקופות מאוחרות יותר, אולם בתי דין אלו הוקמו מכוח תקנת הקהל והסכמתם, והרי זה כמי שקיבלו עליהם שני הצדדים וגם בית הדין הראשון את סמכותו של בית הדין השני לערער על פסק הדין ולכתחילה ישבו לדון על דעת כן[3], אך כאמור לא נמצאה הוכחה ישירה לקיומו של הליך ערעור כמוסד מובנה בתוך מערכת השיפוט הרבני[4].
הליך הערעור בבתי הדין הרבניים
ערך מורחב – בית הדין הגדול לערעורים
בניגוד לבתי דין פרטיים לממונות שם לא קיים הליך ערעור על פסק דין, בבתי הדין הרבניים בישראל קיים הליך ערעור מובנה במערכת השיפוט הרבני, לאחר מתן פסק דין או כל החלטה סופית אחרת בבית הדין הרבני האזורי, רשאים הצדדים להגיש ערעור על פסק הדין בפני בית הדין הגדול לערעורים. כללי הערעור קבועים בפרק טו לתקנות הדיון בבתי־הדין הרבניים בישראל – התשנ״ג.
הפולמוס נגד ייסוד בית הדין הגדול לערעורים
בית הדין הגדול לערעורים הוקם בשנת תר"פ תחת.... יחד עם כינון וייסוד בתי הדין הרבניים שהוכרה רשמית על ידי ממשלת המנדט בדבר המלך במועצה כבעלת סמכות שיפוט ייחודי בכל הנגע לדיני אישות והמעמד האישי[5], וזאת באמצעות בתי דין אזוריים הפרושים בערים שונות בארץ, מעליהם הוקם מוסד לערעורים על פסקי דין של בתי הדין האזוריים הוא בית הדין הגדול לערעורים היושב בירושלים, ובראשו עומד אחד משני הרבנים הראשיים לישראל המשמשים כנשיאי בית הדין לערעורים ברוטציה[6]. הקמת בית הדין לערעורים עורר התנגדות בראש ובראשונה בקרב בני היישוב הישן אך גם בקרב רבנים שהיו מזוהים יותר עם החוג המתון יותר שהשתייך לחוגי היישוב החדש. בין שלל הטיעונים שנשמעו נגד הקמתו של בית הדין לערעורים, היו שני טענות עיקריות[7], ראשית נטען כי על פי ההלכה המסורתית לא נמצאו תימוכין לקיומו של מסגרת ההלכתית וסמכות של בית דין קבוע הדן בערעורים על פסקי דין והחלטות של ערכאה דיונית אחרת. עוד סיבה להתנגדות הייתה מצד רבני היישוב הישן נגד כינון מוסד ערעורים קבוע, בחשש שמוסד זה ירכוש לעצמו סמכות על כמוסד הדתי הבכיר בארץ, מעל בתי הדין הקהילתיים והמסורתיים שפעלו בקרב היישוב הישן בארץ ישראל עוד טרם הכיבוש הבריטי[8].
למעשה רק בשנת 2012 עוגן הדבר בחקיקה ראשית כי פסק דין של בית דין רבני אזורי ניתן לערעור בפני בית הדין הרבני הגדול[9], אף על פי שכאמור כך נהגו בבתי הדין הרבניים מאז ייסודם.
נימוקים נגד הליך הערעור
מנגד עמדה הקביעה ההלכתית כי ”אין אחר מעשה בית דין ולא כלום”[10], כלומר מאחר שנפסקה הלכה בבית דין, שוב אין מערערים אחר דבריהם. כך גם נקבע כי ”בית דין אחר בית דין לא דייקי”[11], וכן נפסק להלכה בסמ"ע שלאחר שיצא אחד מהצדדים זכאי, אינו זקוק עוד לדון עם הצד שכנגד בבית דין אחר, וגם אין הבית דין השני רשאי לשמוע את טענותיו אחר שכבר יצא חייב בבית הדין הראשון[12].
החילוק מדין דיין שטעה
יש שרצו להוכיח את הזכות לערעור על פסק דין מדין דיין שטעה בדבר משנה שפסק דינו בטל, וכמו ששנינו במשנה ”דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה”[13]. בגמרא[14] מבואר שדין זה נאמר רק בדיין שטעה בדבר משנה שאז פסק הדין בטל, אבל אם טעה בשיקול הדעת אין פסק הדין בטל. מוכרח אפוא כי בית דין רשאי לבטל פסק דין של בית דין אחר אם הוא סבור שפסק הדין מוטעה.
אך הוכחה זו נדחתה[15] שכן אין הנידון דומה לענייננו שהרי דין זה עוסק רק במקרה בו דייני בית הדין הראשון בעצמם נכחו לדעת כי טעו בפסק דינם, כי אז חובת הדיינים לבטל את פסק דינם במקרה בו התברר שפסק הדין מוטעה ומנוגד להלכה. מטעם זה אין הלכה זו מוגבלת לפסק דין מוטעה שניתן בעניין ממוני בלבד, אלא אף בפסק דין והוראה בדיני איסור והיתר או בדיני טומאה וטהרה, שנמצא מוטעה או מנוגד להלכה, כך שאין להוכיח מזה שישנה אפשרות הלכתית לערער על פסק דין כהליך דיוני בו נדון עניינם של הצדדים בערכאה דיונית נוספת, במסגרת מערכת השיפוט ההלכתי. שכן אף במקרה בו דייני בית הדין השני גדולים בחכמה ובמניין מבית הדין הראשון, יש אומרים[16] שאין פסק דינם בטל אלא אם הסכימו דייני בית הדין הראשון לדעתם של דייני בית הדין השני, אבל אם הם עומדים על דעתם וטוענים שפסקו כדין, אין פסק דינם בטל, לפי שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות[17], ולכן אין להוכיח מזה על אפשרות הלכתית לערער על פסק הדין בפני ערכאה דיונית נוספת, אלא רק לכך שפסק דין מוטעה ומנוגד להלכה הרי הוא בטל אם ביטלוהו דייני בית הדין עצמם.
יתירה מזאת כתב החתם סופר[18] שאף על פי שאם היה הדבר ידוע שטעו בית הדין הראשון בפסק דינם, רשאים בית הדין השני לבטל את פסק הדין ולדון בו מחדש מן הטעם הנזכר, כל זה הוא רק במקרה בו ראו בית הדין השני את נימוקי פסק הדין הראשון ולמרות זאת הם עדיין סבורים שפסק הדין הראשון הינו מוטעה, אבל אם בא לפני בית דין פסק דין של בית דין אחר, ולא ראו את נימוקי פסק הדין כך שהם אינם יודעים מאיזה טעם פסקו כן בית הדין הראשון, אינם רשאים לבטל את פסק הדין אף על פי שהם סבורים כי פסק הדין מוטעה, וזאת מכוח העיקרון שבית דין אחר בית לא דייקי.
???
נימוקים להצדקת קיומו של הליך הערעור
חובת נימוק פסק הדין
המקור הראשון להצדקת קיומו של הליך הערעור הוא בדברי הגמרא הקובעת כי במקרים מסוימים ישנה חובה על בית הדין לנמק את פסק דינו (בלשון חז"ל 'מהיכן דנתוני'), שעל ידי זה יוכל בעל הדין ללכת לחכם הבקי יותר מדייני בית הדין הראשון ולסתור את פסק דינם, תבנית:חסר מילת קישור”אמר רב ספרא (אמר רבי יוחנן), שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן, ואחד אומר נלך למקום הוועד, כופין אותו ודן בעירו, ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין. ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני - כותבין ונותנין לו”[19]. וכתב הר"ן[20] שאף בזמן הזה שאין לנו בית בין קבוע, מכל מקום כיון שמצוי במקום אחר תלמידי חכמים יותר מאלו הראשונים, ואפשר שימצאו טעויות או הוכחות אחרים הנוגדים את פסק הדין הראשון, לכן צריכים בית הדין הראשון לנמק את פסק דינם, אם ביקש מהם כן אחד מבעלי הדין[21], דין זה אף נפסק להלכה בשולחן ערוך ”אם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפילו לא שאל”[22]. מהחובה להנמקת פסק הדין ומכך שיש סמכות ביד בית דין אחר לסתור את פסק הדין של ערכאת הדיון הראשונה, היו שרצו למצוא בכך מקור הלכתי להליך ערעור על פסק הדין[23].
הליך הערעור בבתי הדין הפרטיים לממונות
כיום אינו קיים הליך ערעור על פסק דין בבתי הדין הפרטיים, שכן מקור סמכותם ההלכתי של בתי דין אלו הוא וולונטרי מדין זבל"א ועל פי רצון הצדדים והסכמתם להתדיין בפניהם לאחר חתימת שטר בוררות, אך אין בידם סמכות לכפות על הצדדים להתדיין בפניהם. ברוב[24] נוסחאות שטר הבוררות מופיע בפירוש סעיף השולל אפשרות ערעור על ידי מי מהצדדים לאחר מתן פסק הדין[25].
גם מבחינת חוק הבוררות שהוא הבסיס החוקי לפעילות בתי הדין הפרטיים בישראל, נקבע כי רק אם הוסכם בפירוש בשטר הבוררות על קיום זכות ערעור, מורשים הצדדים לערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי[26], במקרה בו לא הוסכם פרט זה מראש בשטר הבוררות, לא קיימת אפשרות ערעור על פסק הדין, אלא רק על ידי בקשה לביטול פסק הבוררות, שאינה מתקבלת אלא במקרים מסוימים שנמנו בחוק[27]. בשנת 2018 פרסמה שרת המשפטים איילת שקד את מבחני התמיכה בבתי הדין לממונות מטעם משרד המשפטים, בהם קבעה כי בית דין שלא יאפשר הליך בוררות לא יזכה לתמיכה הממשלתית[28].
קישורים חיצוניים
- הרב רצון ערוסי, הליך ערעור בבתי הדין לממונות, שו"ת ועוד, גיליון 19, עמוד 18.
- הרב יואב שטיינברג, נייר עמדה בנושא בית דין לערעורים על בתי הדין לממונות, כסלו תשס"ו.
- עמיחי רדזינר, הרב עוזיאל, רבנות תל-אביב - יפו ובית-הדין הגדול לערעורים: סיפור בארבע מערכות, מחקרי משפט כא, תשס"ד - 2004.
- הערך "טעות הדיינים", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה.
לקריאה נוספת
- אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, כרך ג', עמוד 1343 ואילך.
- הרב עידו רכניץ, על הערעור בהלכה ובזמן הזה, בתוך קובץ שערי צדק, חלק ח', עמ' 351-377
- הרב אריאל בראלי, ערעורים, בתוך "משפט החושן בימינו", חלק א', עמ' 228-248
- הרב ישראל מאיר לאו, תוקפו של בית הדין הגדול לערעורים וסמכויותיו, בתוך "ספר הזכרון להגאון רבי שילה רפאל זצ"ל", עמ' תצח-תקיב
- הרב יצחק צבי אושינסקי, כבודם ומעמדם של בתי הדין ההלכה, בתוך "אורות המשפט" חלק ג', עמ' יב-טז
- הרב אברהם רימר, משוש דור ודור, פרקים מחיי הרב אלישיב, פרק עשירי, עמ' 266
הערות שוליים
- ↑ הרב חיים דוד הלוי, בית דין לערעורים, תחומין, כרך ט"ו עמוד 187.
- ↑ על פי המבואר בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ג עמוד א' "כאן שיש גדול הימנו בחכמה ובמנין, כאן שאין גדול הימנו בחכמה ובמנין", ופירש רש"י "יש גדול הימנו אותו גדול מחזיר דבריו של זה, דיש בו כח לבטל. אין גדול ממנו, לא ציית ליה בעל דין לאהדורי עובדא, ואפילו זה אומר טעיתי, לאו כל כמיניה". הרי שכל תלמיד חכם הגדול בתורה יותר מבית הדין הראשון, רשאי ומוסמך לבטל פסק דין ולהחזירו לדיון מחודש.
- ↑ שו"ת חושן האפוד סימן מ"ב.
- ↑ שמחה אסף, תקנות ערעור בקהילות ישראל השונות, בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד, פרק יא.
- ↑ סעיף 51 לדברי המלך במועצה על ארץ־ישראל, 1922 עד 1947.
- ↑ סעיף 17 לחוק הרבנות הראשית לישראל, תש״ם–1980.
- ↑ עמיחי רדזינר, הרב עוזיאל, רבנות תל-אביב - יפו ובית-הדין הגדול לערעורים: סיפור בארבע מערכות, מחקרי משפט כא, תשס"ד - 2004, עמוד 132.
- ↑ האיש על החומה חלק ג, ירושלים, תשל"ה, עמודים 148 - 164, 195 - 220.
- ↑ סעיף 12א לחוק הדיינים, תשט״ו–1955.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י"ז עמוד א'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קל"ח עמוד ב'.
- ↑ סמ"ע חושן משפט, סימן יט, סעיף קטן ב.
- ↑ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה א'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ג עמוד א'.
- ↑ להביא מקור מדויק
- ↑ שיטה מקובצת, בבא קמא, י"ב עמוד א', בשם מהר"י כ"ץ.
- ↑ אבל דעת הרמ"ה סנהדרין, ל"ג עמוד א', דיבור המתחיל פיסקה, שבמקרה כזה יש בכוחם לבטל את פסק הדין הראשון למרות התנגדותם של דייני בית הדין הראשון.
- ↑ שו"ת חלק ו', סימן נ'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"א עמוד ב'.
- ↑ חידושי הר"ן, שם דיבור המתחיל?.
- ↑ חובה זו אינה חלה אלא במקרה בו נכפה הדיון על אחד הצדדים על ידי בית הדין, במקרה זה קיים חשש להוצאת לעז על טהרת כוונתם של בית הדין, לפיכך חובה עליהם לנמק את פסק הדין כדי לאפשר את סתירתו על ידי חכם גדול ובקי יותר מהם, אבל במקרה בו לא נכפה הדיון על אף אחד מהצדדים, אלא מרצונם באו להתדיין בפני בית הדין כמו במקרה שבאו לדון בזבל"א, אין חובה על הדיינים לנמק את פסק דינם. תוספות שם ד"ה ואם.
- ↑ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן י"ד, סעיף ד'.
- ↑ להביא מקור מדויק.
- ↑ הסכמי בוררות בבתי הדין לממונות - סקירה והשלכות, תחומין, כרך ל"ח, עמוד 327.
- ↑ ראו לדוגמה, סעיף א לשטר בוררות של בית דין צדק בני ברק.
- ↑ סעיף 21א לחוק הבוררות התשכ״ח - 1986.
- ↑ סעיף 24 לחוק הבוררות התשכ״ח - 1986.
- ↑ מבחנים לתמיכה של משרד המשפטים בבתי דין לממונות הדנים על פי המשפט העברי לפי חוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, סעיף 8(3).