טיטואיזם
טיטואיזם (באנגלית: Titoism) היא פילוסופיה פוליטית סוציאליסטית שבה מדינה פועלת במדיניות לאומנית, ומדינה או חברה קומוניסטית שחופשית מברית המועצות ולעיתים מתנגדת לה. טיטואיזם משוייכת ליוסיפ ברוז טיטו, שהנהיג את יוגוסלביה בזמן המלחמה הקרה.[1] המאפיינים שלה הם זהות יוגוסלבית, ניהול עצמי של עובדים, הפרדה פוליטית מברית המועצות, ומנהיגות בתנועת המדינות הבלתי מזדהות.[2][3]
טיטו הוביל את צבא השחרור העממי של יוגוסלביה במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר סיום המלחמה, גברו המתחים בין ברית המועצות ליוגוסלביה. יוגוסלביה נשארה עצמאית מבחינה פוליטית ואידאולוגית בגלל הנהגתו של טיטו, שהנהיג את יוגוסלביה עד מותו בשנת 1980.[4]
טיטו בעצמו טען כי הוא לא טיטואיסט, ”טיטואיזם לא קיים כקו אידיאולוגי נפרד. [...] אם טיטואיזם יהפוך לקו אידיאולוגי, אנחנו נהפוך לרוויזיאוניסטים; אנחנו נכריז מחדש על מרקסיזם. אנחנו מרקסיסטים; אני מרקסיסטי, ולפיכך אני לא יכול להיות טיטואיסטי.”
רקע
במהלך מלחמת העולם השנייה, יוגוסלביה נכבשה על ידי מדינות הציר. הכוחות הכובשים, ביניהם גרמניה הנאצית ואיטליה, נתקלו בהתנגדות ממספר מחתרות וקבוצות פרטיזנים, הדומיננטית מביניהן היא זו של יוסיפ ברוז טיטו, וזו הצליחה להשתלט על המדינה מחדש בכוחות עצמה, בלי התערבות צבאית ממשית של כוחות סובייטים.
תפקידו המשמעותי של טיטו בשחרור יוגוסלביה לא רק שחיזק את מעמדו במפלגה ובין העם, אלא גם גרם לו להתעקש על ריבונותה של יוגוסלביה, והפרדתה האידאולוגית מברית המועצות. הדבר יצר מתח בן שתי המדינות עוד לפני שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. ואף על פי שרשמית, טיטו היה בן ברית של סטלין לאחר המלחמה, הסובייטים ארגנו שרשרת סוכנים במפלגה היוגוסלבית כבר ב-1945.
בסיום מלחמת העולם השנייה, עם היווסדות הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, הצבא היוגוסלבי החדש כבש בהצלחה את איסטריה בה שכנו אוכלוסיות סלובניות וקרואטיות, מה שגרם, בין היתר, לתמיכה מרובה במשטר החדש גם על ידי הסלובנים והקרואטים. יוגוסלביה התעקשה לכבוש גם את טריאסטה, אך התנגדויות חריפות מסטלין ומבעלות הברית מנעו את המהלך.[4]
אידאולוגיה
האלמנטים של טיטואיזם מאופיינים במדיניות המבוססת על העיקרון שאומר שכל מדינה שואפת להשגת המטרות הקומוניסטיות שמתאימות לה, בלי קשר למטרות ולשאיפות של מדינות אחרות באיחוד. ספציפית בתקופת שלטונו של טיטו, עיקרון קומוניסטי זה מומש בעצמאיות לכל מדינה, ובנפרד מעקרונות ברית המועצות.
בניגוד למדיניות של ברית המועצות, הדוגלת בסוציאליזם במדינה אחת, טיטו דגל בשיתוף פעולה בין המדינות הבלתי מזדהות, בזמן שהמדינה עצמה שואפת להשגת המטרות הקומוניסטיות שלה. טיטו התייחס לשיטות הסטליניסטית והאימפריאליסטית כעקרונות סובייטים ולא יוגוסלבים. פיצול זה יצר יחסים טובים בין תנועות אירו-קומוניסטיות באירופה, לטיטואיזם וליוגוסלביה. בנוסף, טיטואיזם היווה דרך שונה, הן מהשיטה ה'קפיטליסטית' המערבית, והן מהשיטה המרקסיסטית-קומוניסטית המזרחית.
ברמה הכלכלית, טיטו האמין שהשיטה הסטליניסטית לא מספקת את צורכי התושבים והפועלים בברית המועצות, וכי צריך להגדיל את כוחם של מועצות הפועלים והקואופרטיבים, דבר שנעשה שנים רבות לפני ברית המועצות, הונגריה, צ'כוסלובקיה וסין.
המשטר הטיטאוסיטי אימץ מדיניות כלכלית של ניהול עצמי, בשאיפה לתת את אמצעי הייצור לשליטת כלל הציבור, ובכך לא לכלול את ענייני הבירוקרטיה, בשונה ממשטרים קומוניסטיים אחרים.[3][4]
הפיצול היוגוסלבי-סובייטי
ערך מורחב – הפיצול היוגוסלבי-סובייטי
בשנת 1948 סולקה יוגוסלביה מהקומינפורם. לפי הסובייטים, סיבת הפיצול הייתה חוסר נאמנותה של יוגוסלביה לברית המועצות, בעוד שבמערב וביוגוסלביה הבחינו, כי הסיבה היא סירובו של טיטו להפוך למדינת לווין של סטלין. בנוסף, טיטו שלח חיילים יוגוסלבים לאלבניה, כדי למנוע את התפשטות הסכסוך האזרחי ביוון, אל שאר הבלקן, ובין היתר אל יוגוסלביה. את המהלך הזה, טיטו ביצע בלי להתייעץ עם סטלין.[דרוש מקור]
כתוצאה מהפיצול, יוגוסלביה הורחקה משאר מדינות המזרח, וטיטואיזם גונה על ידי ברית המועצות. תומכי הטיטואיזם בברית המועצות ובגוש המזרחי נשלחו למחנות עבודה. לאחר מותו של סטלין, ועם החלת תהליך הדה-סטליניזציה של ניקיטה חרושצ'וב השתפרו היחסים בין שתי המדינות, אך הם מעולם לא היו מושלמים. למעשה, ליוגוסלביה היו שתי תוכניות הגנה - אחת מפלישה של נאט"ו ואחת מפלישה של ברית ורשה.[4]
היסטוריה
משנת 1949 הממשלה המרכזית של יוגוסלביה החלה להעביר כוח פוליטי לרשויות מקומיות כדי להתקדם לכיוון התנוונות המדינה - מושג מרקסיסטי המתייחס לתהליך הדרגתי שנובע מהכרת הסוציאליזם, וגורם, בפועל, למדינה להפסיק להתקיים משום שהחברה תנהל אותה בעצמה. כך, יוגוסלביה פעלה בשיטה המצמצמת את כוחה של הממשלה הראשית, והקמה של ממשלות מקומיות. רעיון זה גונה על ידי רבים, שטענו כי הוא מפורר ומפרק את יוגוסלביה. ובכל זאת, המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה שמרה על כוחה הרב. הפעלת המשטרה החשאית ביוגוסלביה (UDBA) עוררה פחד בקרב הציבור לא רק ביוגוסלביה, אלא גם בשאר מדינות המזרח, שכן זו הייתה ידועה לשמצה ביכולת שלה להתנקש במתנגדים פוטנציאליים, גם מחוץ ליוגוסלביה, ואפילו מעבר לים. יכולת הביטוי הוגבלה ופעילים לאומנים נעצרו. גם עם ניסיון נרמול היחסים בין יוגוסלביה לברית המועצות שיזם ניקיטה חרושצ'וב (שהיה אסטרטגי לברית המועצות, והיה נותן לה השפעה חזקה על המדינות הבלתי מזדהות ומדינות העולם השלישי), יוגוסלביה אף פעם לא הסכימה במפורש, וברית המועצות לא זכתה להשפעה רבה מעבר. ובאותו זמן, מדינות העולם השלישי נכשלו בהקמת גוש משותף משלהן, ככל הנראה בגלל הפיצול שנגרם ממשבר האנרגיה העולמי ב-1973.
לאורך השנים, עם ניסיונות הפגנה ומרד במדינות הגוש המזרחי, יוגוסלביה תמכה בחלק מהמאבקים בברית המועצות, ובחלק מהפעמים במדינות המורדות. במרד בהונגריה, למשל, יוגוסלביה תמכה בברית המועצות בטענה שהמרד הוא אנטי קומוניסטי, בעוד שבמקרים אחרים, כמו באביב של פראג, יוגוסלביה תמכה בצ'כוסלובקיה, שנקטה במדיניות של סוציאליזם עם פנים אנושיות.
בשנת 1980 נפטר טיטו, והאידאולוגיה שלו קרסה - בעוד שטיטו היה מנהיג דומיננטי ונערץ על ידי כל העמים ביוגוסלביה, המנהיגים החדשים לא היו כלל וכלל דומים לו. הוקמה מועצה של מנהיגים, כל אחד מלאום אחר, שתנהיג את יוגוסלביה, אך אלו התקשו לקבל החלטות משותפות, ומהר מאוד יוגוסלביה החלה לשקוע למלחמת אזרחים.[2][4]
קבלה בעולם
טיטואיזם נתפס באופן שונה מאוד בין דמויות מרכזיות בעולם. בזמן שלטונו של סטלין, ברית המועצות והגוש המזרחי התייחסו לטיטואיזם באגרסיביות ועוינות. תומכי טיטואיזם בגוש המזרחי ובברית המועצות נשפטו ונרצחו, ולפעמים נשלחו למחנות עבודה. הקומינפורם לחץ על המפלגה הקומוניסטית בצרפת לתפוס "מרגלים טיטואיסטים", והרבה תיאוריות קונספירציה סופרו על הטיטואיזם. לאחר מותו של סטלין, התיאוריות דעכו אך שרדו. וגם עם הפיוס הזמני בין ברית המועצות ליוגוסלביה, טיטואיזם עדיין גונה על ידי מדינות הגוש המזרחי.[4]
טיטואיזם צבר השפעה במפלגות קומוניסטיות בשנות ה-40, לדוגמה בפולין (ולדיסלב גומולקה), הונגריה (לאסלו רייק, אימרה נאג'), בולגריה (טרייצ'ו קוסטוב), צ'כוסלובקיה (ולדימיר קלמנטיס), ורומניה (לוקרציו פטקרשנו).
במעגלים החברתיים המרקסיסטיים במערב, טיטואיזם נחשב לסוג של סוציאליזם ביחד עם אירו-קומוניזם.
בשנות ה-60 מדענים פוליטיים החשיבו את המדינה הטיטואיסטית כסוג של מדינה פטריוטית-סוציאליסטית. אנשי רוח שמאלנים באירופה תמכו בטיטואיזם, כי הם ראו בו הפרדה מברית המועצות, תוך יישום עקרונות קומוניסטיים ומערביים יחד.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- טיטואיזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Tito and His Comrades
- Titoism noun
- What were the major differences between Stalinism and Titoism?
הערות שוליים
- ↑ Boeckh, Katrin (2014). "Allies Are Forever (Until They Are No More): Yugoslavia's Multivectoral Foreign Policy During Titoism". In Keil, Soeren; Stahl, Bernhard [in German] (eds.). The Foreign Policies of Post-Yugoslav States. New Perspectives on South-East Europe. London: Palgrave Macmillan. pp. 18–43. doi:10.1057/9781137384133_2. ISBN 978-1-137-38412-6.
- ^ 2.0 2.1 Titoism, Oxford Reference (באנגלית)
- ^ 3.0 3.1 Historical Documents - Office of the Historian, history.state.gov
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 The Life and Death of Yugoslav Socialism, jacobin.com (באנגלית אמריקאית)
טיטואיזם41393996Q663333