טרישקיאי
ערך זה עוסק בעיירה בצפון מערב  | |
| כנסיית השילוש הקדוש בעיירה | |
| מדינה |
 ליטא |
|---|---|
| מחוז | טלז |
| מחוז משנה | טלז |
טרישקיאי (בליטאית: Tryškiai; בפולנית: Tryszki, טרישקי; ביידיש: טרישיק) היא עיירה השוכנת בצפון-מערב ליטא, במחוז טלז. העיירה הוקמה במאה ה-18. עד מלחמת העולם השנייה חיו בעיירה מספר מצומצם של יהודים.
מבנה עירוני
שם העיירה מקורו בנהר טרישקיס (Tryškis) העובר סמוך לה. העיירה נבנתה במאה ה-18 בסגנון התואם מאה זו. במהלך המאה ה-18 וה-19 היו שריפות בכל רחבי העיר, אך העיר שוחזרה כל פעם מחדש.
במהלך שתי מלחמות העולם ספגה העיר נזק נוסף אך שוחזרה שוב ושוב.
טרישקיאי היא "אנדרטה עירונית" כלומר, עיר ישנה אשר יש לה משמעות היסטורית ותרבותית מיוחדת - אתר מורשת.
שמו של הרחוב הראשי זהה לשמה של העיר. העיר כוללת כיכר שוק עתיקה, כנסייה, בית קברות, ספרייה, תחנת כוח, תחנת רכבת, מנזר וקפלה על שם פלוריאן הקדוש.
אוכלוסייה
נכון לשנת 2011, מנתה אוכלוסיית טרישקיאי 642 גברים ו-710 נשים.
בין השנים 1901–1970 אוכלוסיית טרישקיאי הידלדלה באופן משמעותי וזאת מפני שבשנים אלו התרחשו מלחמות העולם הראשונה והשנייה שבהן סבלה ליטא מנזק רב וזה גרם לירידה בכמות האוכלוסין בעיירה.
| 2011 | 2001 | 1987 | 1982 | 1970 | 1901 | 1885 |
|---|---|---|---|---|---|---|
| 1,352 | 1,555 | 1,620 | 1,610 | 311 | 2,098 | 822 |
היסטוריה
במקורות הכתובים מוזכרת בפעם הראשונה אוכלוסייה באזור העיירה בשנה 1538 אך סביר ההתיישבות החלה שם במהלך המאה ה-15.
הקהילה היהודית
ככל הנראה היהודים הראשונים התיישבו בטרישקיאי במאה ה-19. ב-1897 נמנו בעיירה 681 יהודים, כשליש מהאוכלוסייה,[1] שהתפרנסו בעיקר ממסחר זעיר וחטיבת עצים.
ב-1915 גורשו היהודים על ידיי השלטון הרוסי אך רובם חזרו כבר באותה השנה. לאחר מלחמת העולם הראשונה רבים מהיהודים היגרו לדרום אפריקה וארץ ישראל. באותה תקופה נותרו בעיירה 390 יהודים.[2]
לאחר עצמאותה של ליטא והעברת החוק המאפשר למיעוטים להקים ארגון אוטונומי היהודים הקימו ארגון שבראשותו חמישה אנשים אשר טיפלו בכל הנושאים הקשורים להם במשך כמה שנים. היהודים בטרישקיאי לקחו חלק בבחירות הליטאיות בפעם הראשונה בשנת 1922. בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 היחסים בין יהודים לליטאים לא-יהודים בעיירה היו רעועים מאוד. ארגונים הסוחרים הליטאי דחקו באנשי טרישקיאי לא לקנות בחנויות של יהודים אלא בחניות של ליטאים. כתוצאה מכך יהודים רבים נאלצו לעבור לערים גדולות יותר כדי שיוכלו לכלכל את עצמם ואלה שהגירו שלחו כספים באופן קבוע למשפחות שנשארו בטרישקיאי.
בין השנים תרכ"ד - תרל"ד שימש כרבה של העיר רבי לוי שפירא. לאחר עזיבתו לעיר נובואלכסנדרובסקי מונה במקומו אחיו רבי משה שמואל שפירא.
הקהילה היהודית בזמן השואה
עם הסיפוח של ליטא לברית המועצות בשנת 1940 והפיכתה להרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית, רוב החנויות, העסקים והמפעלים שהיו בבעלות יהודית הפכו לרכוש המדינה ונלקחו מידי הבעלים היהודים ובית הספר היהודי שהיה בעיירה נסגר.
עקב סגירתה של ישיבת טלז, חלק מתלמידיה עברו לטרישקיאי על מנת להמשיך את לימודיהם שם. אחרי הפלישה הגרמנית ב-22 ביוני 1941, תלמידי הישיבה הצטרפו לצבא האדום שנסוג לברית המועצות. בהמשך חלק מתלמידי הישיבה היגרו לארצות הברית ושם ייסדו את ישיבת טלז בקליבלנד, אוהיו.
הצבא הגרמני נכנס לעיירה טרישקיאי ב-25 ביוני 1941, שלושה ימים לאחר תחילת מבצע ברברוסה.[3] לאומנים ליטאים פרצו ושדדו את בתי היהודים ושדדו. באמצע חודש יולי גורשו היהודים מבתיהם, והובלו לשטח גראף פלייטר, שם אוכסנו באסם. גדר תיל הוקמה מסביב לאסם, ומספר שומרים ליטאים הוצבו באזור. שלושה חיילים גרמנים הגיעו לאסם והורו ל-70 גברים יהודים לצאת מן האסם. הגרמנים נקבו בשמות היהודים ובמקצועם. לאחר מכן נלקחו הגברים לשולי האגם Virvyte, כהם צוו להתפשט וללכת בקבוצות קטנות אל עבר הבורות שנחפרו מראש. שם הם נורו ונקברו. הנשים והילדים נשארו באסם. כספם ורכושם האישי נלקח מהם ובתמורה הם קיבלו כמויות מזעריות של אוכל.
בתחילת אוגוסט הנשים נלקחו לעיירה גרוז'דיאי (אנ'). שם הן הושארו בשדה וסבלו מהתעללות על ידי השומרים הליטאים. שבוע לאחר מכן, באמצע אוגוסט, הן נלקחו לגטו זאגר. ב-2 באוקטובר 1941, הן נרצחו עם עוד 3,000 יהודים אחרים מהגטו.[3][2]
קישורים חיצוניים
- "טרישקיאי", באתר JewishGen (באנגלית)
- טרישיק, מתוך ספר על יהדות ליטא, באת JewishGen (באנגלית)
- עיירות יהודיות בליטא, אתר עיירות יהודיות בליטא
- קהילת יהודי טרישקי באתר בית התפוצות
- טרישיק (Tryškai), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
הערות שוליים
- ^ טרישקי ביברייסקיה אנציקלופדיה (ברוסית).
- ^ 2.0 2.1 קהילת יהודי טרישקי באתר בית התפוצות
- ^ 3.0 3.1 טרישיק (Tryškai), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
