יוסף מאיר
ד"ר יוסף מאיר (ד' בשבט תר"ן, 25 בינואר 1890 – י"א בסיוון תשי"ג, 25 במאי 1953) היה מנהלהּ של קופת חולים כללית משנת 1928 ועד קום המדינה והמנהל הכללי של משרד הבריאות ממאי 1949[1] עד ספטמבר 1950.[2] ממעצבי דמותה של הרפואה הציבורית בישראל.
קורות חיים
יוסף מאיר נולד בעיירה קוסוב שבגליציה המזרחית, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, בנם של בלה לאה ושמעון, סוחר ועסקן. מאיר קיבל חינוך יהודי חסידים ב"חדר" ובבית מדרש עד גיל 18. בגיל 13 החל להיות פעיל באגודה הציונית בקוסוב. בהמשך למד רפואה באוניברסיטת וינה, והיה פעיל בתנועת הסטודנטים הציונית והעברית. בשנת 1917 הוסמך כרופא וגויס כרופא צבאי לצבא האוסטרו-הונגרי שהיה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. בסוף המלחמה שב לווינה, והתמחה בטיפול במחלות ריאה ובשחפת.[3] בשנת 1922 עלה לארץ ישראל במסגרת העלייה השלישית. ניהל את קופת חולים משנת 1928, ובשנים 1945–1947 ניהל את משרד הבריאות של המדינה שבדרך. בשנים תרצ"ד-תרצ"ו (אמצע שנות ה-30) ערך עם ד"ר ישראל רבקאי אלמנך בשם "האם והילד", שכלל קובץ "מאמרים בשאלות ההגיינה והחינוך לאשה ולילד", וראה אור בהוצאת משמר הבריאות שעל-יד מרכז קופת-חולים.
בספטמבר 1949 יצא ד"ר מאיר כמנכ"ל משרד הבריאות בראש משלחת רפואית למחנה חאשד (מחנה המעבר לעולי תימן) שהוקם סמוך לעיר עדן.[4] כאשר גילה את המצב הבריאותי של יותר מ-13,000 אנשים שהיו במחנה ללא קורת גג, וללא טיפול רפואי, תרופות ומזון במידה מספקת, פנה במיידית לממשלת ישראל והמליץ להעלות את כל יהודי תימן באופן מיידי למדינת ישראל למרות מצבם הבריאותי ולמרות המשמעויות שיכולות היו להיות לכך על תושבי ישראל. המלצתו התקבלה על דעת ראש הממשלה בן-גוריון והובילה לשיפור מיידי בתנאי המחנה ולכינון רכבת אווירית שהעלתה ארצה באופן מיידי את כל יושבי המחנה ואת יתר העולים שהוסיפו וזרמו אליו מתימן.
יוסף מאיר נפטר בסוף חודש מאי 1953 בבית החולים בילינסון לאחר מחלה קשה, בגיל 63. נקבר בבית הקברות נחלת יצחק, ליד קברו של חיים קוגל.
מאיר היה נשוי משנת 1917 לפֶּסיה (פפי) בת מאיר דויד (1890–1968[5]), שעם פטירתה נקברה לצדו, אב לבן ושתי בנות: אורי מאיר, רחל זלטין (אחות[6]) ושולה גנז (חברת קיבוץ בית אלפא), וסב לנכדים.
במלאת שנה למותו הוקדש לזכרו בית חולים לחולי ריאות בכפר סבא, לימים המרכז הרפואי מאיר. באותה שנה החל מרכז קופת חולים להעניק פרס על שמו, על סך 250 ל"י, לעבודות מחקר ועיון בנושאי רפואה, רפואה ציבורית (בפרט שחפת) ואדמיניסטרציה של ביטוח הבריאות וקופת חולים.[7] ב-1955, במלאת שנתיים למותו, יצא לאור בהוצאת מרכז קופת חולים הספר "הרפואה והציבור", ובו מבחר ממאמריו מתקופה של כ-35 שנה, מתרע"ז ועד תשי"ב, שערך משה תמרי.[8]
אאוגניקה
באידאולוגיה הציונית ביישוב ובמדינת ישראל
לאוטופיות ציונות מוקדמות של המאה ה-19 חלחלו רעיונות שרווחו בחברה הכללית ועניינן העברת הרבייה וחינוך הילדים לשליטת המדינה על מנת שרק אנשים בריאים בנפשם ובגופם יורשו להתרבות תחת תכנון מבוקר של נישואין והולדה. מטבע לשון העובר כחוט השני בספרות האידאולוגית הציונית ובספרות הרפואית הפופולרית העברית מסוף המאה ה-19 והלאה הוא 'נפש בריאה בגוף בריא', חיזוק גופני ונפשי של כל פרט ופרט - שיפור או השבחת הגזע והגדלת הריבוי הטבעי - עידוד ילודה. רעיונות אלו שבו ועלו בכתבים המדיניים והאידאולוגיים הציוניים החל בכתביו של הרצל, שחווה בהתרגשות את קימתם לתחייה של המכבים, מכס נורדאו, שדן בהתנוונות היהודית וקרא ליצירתה של 'יהדות השרירים' וארתור רופין שתלה את ההתנוונות הגופנית בסיבות תרבותיות שאפשרו נישואין ורבייה בקרב נכים, מפגרים וחולי נפש. רופין דרש 'חיטוי עצמי של הגזע' על ידי איסור רבייה אלה הנושאים סימני 'התנוונות'. משימת 'הגוף הבריא' הוטלה על המשפחה הגרעינית היהודית לעזרתה נקראו רופאים ופסיכולוגים ואילו הדאגה ל'נפש הבריאה', לרוח, ניתנה בידי הספירה הציבורית של המחנכים והמורים.[9]
בארץ ישראל המנדטורית ובמידה פחותה במדינת ישראל הצעירה זכתה האאוגניקה לתמיכה בקרב דמויות מפתח בממסד הרפואי היהודי המתהווה.[10] אחד האאוגנים הבולטים של תקופת המנדט היה הד"ר יוסף מאיר, שכיהן במשך שלושה עשורים כראש קופת חולים כללית ועל שמו קרוי כיום בית החולים מאיר בכפר סבא והוא כתב במדריך שפרסמה קופת החולים בשנת 1934:
"מי רשאי להוליד בנים? בחיפושי תשובה נכונה על השאלה הזאת עוסקת האויגניקה, המדע לשיפור הגזע ולשמירה עליו מהתנוונות. צעיר עדיין מדע זה, אך תוצאותיו החיוביות כבר גדולות וחשובות (...) מקרים אלה אינם מעטים כלל בכל האומות ובפרט בתוך העם העברי אשר חי חיי גלות במשך שמונה עשרה מאות שנה. והנה שב עמנו לתחייה, לחיי טבע בארץ האבות. האין חובתנו לדאוג שיהיו לו בנים בריאים ושלמים בגוף ונפש? - בשבילנו יש ל'אויגניקה' בכלל, ולשמירה מהעברת מחלות תורשתיות בפרט, ערך עוד יותר גדול מליתר העמים! ... הרופאים, אנשי הספורט והעסקנים הלאומיים צריכים לעשות תעמולה רחבה לרעיון: אל תולידו ילדים אם אינכם בטוחים שיהיו בריאים בגוף ובנפש
— "האם והילד", מדריך להורים בהוצאת קופת חולים
.
רעיונות כמו סירוס של חולי נפש, עידוד הילודה במשפחות "הנמנות עם האינטליגנציה" והגבלתה "במשפחות העניות יוצאות המזרח", כמו גם מניעת "התהוותם של חיים חסרי תועלת" היו שכיחים למדי. אלו לא יושמו בישראל בכפייה, אך עודדו באופן מובהק על ידי הממסד הרפואי. המוסד העיקרי לקידום רעיונות אלו היה "תחנות העצה". המגמה הייתה לשכנע את מי שלא ראויים ללדת שאל להם לעשות זאת, ולא לכפות זאת עליהם.[11]
בראשית שנות ה-50 תקף יוסף מאיר את פרס הילודה במאמר תחת הכותרת: "הגברת הילודה או ריבוי הילדים", בכותבו שאין עניין לעודד משפחות עניות יוצאות המזרח להביא עשרה ילדים, אלא יש לעודד את כל בית ישראל, ובמיוחד האינטליגנציה, להביא שלושה, ארבעה ואף חמישה ילדים.[12]
כתביו
- 15 חודשי שרות במשרד הבריאות: יוני 1949–ספטמבר 1950, תל אביב: [חמו"ל], תשי"א 1950.[13]
- הרפואה והצבור: לקט מאמרים; לקט וערך מ. תמרי; הקדים מבוא יצחק קנב, תל אביב: מרכז קופת-חולים, תשט"ו 1955. (ראה אור לאחר מותו)
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "יוסף מאיר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1361
- היסטוריה וציוני דרך באתר המרכז הרפואי מאיר
- ד"ר יוסף מאיר, דבר, 26 במאי 1953 (עם פטירתו)
- נפטר ד"ר יוסף מאיר, על המשמר, 26 במאי 1953
- ד"ר יוסף מאיר ז"ל (שבעה למותו), בעיתון "דבר", 1 ביוני 1953:
- מרדכי נמיר; מרי יציב, חלוץ הרפואה ואיש הציבור, דבר, 1 ביוני 1953
- יחיאל הלפרן; פציינטית, דרכו, דבר, 1 ביוני 1953
- דן פינס, רופא הציבור, דבר, 26 במאי 1953, המשך
- שמעון קושניר, בחדר מספר עשרים ושמונה: לנשמת ד"ר יוסף מאיר ז"ל, דבר, 23 באוקטובר 1953
- מ. תמרי, רופא הציבור, דבר, 1 ביוני 1955
הערות שוליים
- ^ ד"ר מאיר - מנהל משרד הבריאות, על המשמר, 19 במאי 1949.
- ^ סביב התפטרותו של דר. מאיר, מעריב, 4 בספטמבר 1950.
- ^ דן פינס, רופא הציבור, דבר, 26 במאי 1953, המשך.
- ^ עזריאל קמון, בסערות תימן, עת-מול 1, 153 (נובמבר 2000), באתר מטח.
- ^ פסיה (פפי) מאיר, דבר, 18 באוגוסט 1968 (מודעת אבל); פסיה מאיר באתר חברה קדישא ת"א–יפו והמחוז.
- ^ רחל זלטין, באתר הפלמ"ח. נישאה לאורי זלטין (אורי זלטין, באתר הפלמ"ח), לוחם הפלמ"ח, שאותו הכירה בהכשרה.
- ^ פרס ע"ש ד"ר יוסף מאיר, דבר, 5 באפריל 1954.
- ^ ראו: מ. תמרי, רופא הציבור, דבר, 1 ביוני 1955.
- ^ שחלב סטולר-ליס, כך אגדל תינוק ציוני הבניית התינוק והאם הארץ-ישראליים באמצעות ספרי הדרכה להורים, עיונים בתקומת ישראל 13, 2003, 277-293
- ^ תמרה טראובמן, "כדי לשמור על טוהר הגזע שלנו, יהודים מנוונים חייבים להימנע מללדת ילדים", הארץ, יוני 2004
- ^ שחלב סטולר־ליס, 'הדרכה וקידום בריאות בחברות רב־תרבותיות: המקרה של העלייה הגדולה לישראל 1949–1956, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע 2006
- ^ שחלב סטולר-ליס, כך אגדל תינוק ציוני: הבניית התינוק והאם הארץ-ישראליים באמצעות ספרי הדרכה להורים, עיונים בתקומת ישראל 13, 2003, עמ' 277-293.
- ^ "15 חדשי שירות במשרד הבריאות", דבר, 6 בדצמבר 1950.
| מנכ"לי משרד הבריאות | ||
|---|---|---|
|
- מנכ"לי משרד הבריאות
- רופאים ביישוב
- רופאים ישראלים
- מנכ"לים ישראלים
- סגל שירותי בריאות כללית
- אנשי העלייה השלישית
- רופאים יהודים אוסטרים
- רופאים צבאיים יהודים
- אנשי צבא אוסטרו-הונגרים במלחמת העולם הראשונה
- יהודים בצבא האוסטרו-הונגרי
- אישים שעל שמם בתי חולים בישראל
- אישים הקבורים בבית הקברות נחלת יצחק
- רופאים צבאיים אוסטרים