יוסף סלבדור
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית פילוסוף ריקה. יוסף סלבדור (5 בינואר 1796 – 17 במרץ 1873) היה חוקר ופילוסוף. צאצא למשפחה של יהודים ספרדים מדרום צרפת.
ביוגרפיה
סלבדור נולד במונפלייה. אבות המשפחה, שלפי מסורת משפחתית הם צאצאי המכבים, מושיעיהם של ישראל – "Salvador" בספרדית פירושו "מושיע" – היגרו מאפריקה לספרד במאה התשיעית, ומשם לדרום צרפת במאה ה-15 בבורחם מהאינקוויזיציה הספרדית. אביו, איין (Ayen; בשמו העברי "חיים"), לא נמנה עם נכבדי ועשירי הקהילה, ואמו, אליזבת וינצנס, הייתה קתולית. הוא היה הבכור מבין שלושת בניהם של איין ואליזבת, לאחריו אחיו בנז'מין, שנישא להוגנוטית, בת למשפחה מכובדת (בנו, גבריאל סלבדור, כתב ביוגרפיה על דודו יוסף), ואחותו סופי, שנישאה לעורך דין יהודי. הוא היחיד מבין אחיו שנותר רווק.
קיבל חינוך יהודי ובבית ספר כללי ולאחר מכן סיים את לימודיו באוניברסיטה של עיר מולדתו כדוקטור לרפואה (1816). את התזה שלו כתב על "היישום של פיזיולוגיה בפתולוגיה".[1] ב-1819 קרא על מהומות אנטי-יהודיות בגרמניה, והוא מתאר את ההשפעה של קריאה על רדיפת היהודים בספרו המאוחר יותר, "Paris, Rome, Jerusalem ou la Question religieuse au XIX siecle". נסע לפריז על מנת להשתלם במקצועו והרחיב את ידיעותיו במדעי החברה. בפריז בילה את שארית חייו. הוא נטש את הקריירה הרפואית – מעולם לא עסק ברפואה למעשה – והקדיש את עצמו לחלוטין לספרות. הוא סירב לכמה משרות ציבוריות שהוצעו לו, והעדיף לשמור על עצמאותו. היה ביחסי ידידות עם כמה מהצרפתים המוכרים בזמנו, בהם גיזו וסילבסטר דה סאסי.
נפטר בוורסאי. נקבר, לבקשתו, בבית הקברות הפרוטסטנטי של לה ויגאן שליד מונפלייה.
עבודתו
בספר "La Loi de Moïse, ou Système Religieux et Politique des Hébreux" ("תורת משה, או המערכת הדתית והמדינית של העברים") ניסה סלבדור, באמצעות ניתוח מדוקדק של הרעיונות הטבועים בטקסט, למצוא בסיס רציונלי בכתבי הקודש. בחקירתו זו הושפע מהרציונליות שרווחה במאה השמונה עשרה. מסקנתו הייתה שמטרתו של החוק הקדום הייתה לרסן את כוחו של הכהן, ולבסס את כוחו של המלך על טעמים חוקתיים. בעבודה ובמסקנתה נגע בשאלות בוערות ביותר באותו הזמן, והוא בוקר מצדם של הקונסטיטוציונליסטים והקלריקלים. חולשתו של הספר נובעת ממחסור בחומר היסטורי לביסוס הטענות, ובחוסר יכולתו של המחבר לברור בין מקורות שונים.
בספרו "Jesus-Christ et sa doctrine" עסק במשנתו של ישו. הספר עורר דיון והתנגדות רבה; חלק מהקלריקלים דרשו לגונזו ולהחרימו, ומן הצד השני, הליברלים קידמו אותו בברכה וראו בו תרומה למחשבה חופשית.
בספרו מ-1847, "Histoire de la domination romaine en Judee, et de la ruine de Jerusalem", עסק בחורבן ירושלים. באמצעות ראייה רחבה של חורבן הבית כחלק מההיסטוריה האוניברסלית, טענתו המרכזית הייתה שלחורבן הבית היה חלק חשוב בהיפרדות מה שיקרא בהמשך "נצרות" מהיהדות.
ספרו "Paris, Rome, Jerusalem ou la Question religieuse au XIX siecle" הוחרם על ידי הכנסייה הקתולית. התזה של סלבדור בספר הייתה ניסיונו ליצור דת אוניברסלית המבוססת על שילוב של היהדות והנצרות. המחבר מאמין שמרכזה של דת משיחית זו צריך להיות ירושלים, ורואה באמונה האוניברסלית הזו תולדה ישירה של מה שתפס כיהדות הקלאסית. כדי לגרום להתכת שתי הדתות זו לזו, קרא סלבדור להקמתה של מדינה חדשה, שתגשר בין מזרח למערב, ותשכון בגבולותיה של ארץ ישראל הקדומה.
סלבדור ציפה לירושלים ולמדינה ללאום היהודי לא כציפייה פוליטית, אלא כשאיפה רוחנית. התזה שלו חזרה והדהדה בדבריהם של הוגים ציוניים מאוחרים יותר, כגון אחד העם ובנימין זאב הרצל.
ביוגרפים ומבקרים צרפתיים בסוף המאה התשע עשרה ראו בו יהודי צרפתי מתבולל שעבודתו עסקה באופיה של הדת היהודית. בהגות הציונית המאוחרת יותר נתפש סלבדור כמקדים את ההגות הציונית של סוף המאה התשע עשרה, וכ"פרוטו-ציוני".[2][3][4][5]
ספריו
- Paris, Rome, Jerusalem ou la Question religieuse au XIX siecle
- Loi de Moise, 1822
- Histoire des institutions de Moise et du peuple hebreu, 1828
- Jesus-Christ et sa doctrine, 1838
- Histoire de la domination romaine en Judee, et de la ruine de Jerusalem, 1847
לקריאה נוספת
- חנוך רינהולד, "יוסף סאלוואדור – חייו ודעותיו", ציון ט', תש"ד, עמ' 109–141. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- מיכאל גרץ, "מקומו של יוסף סאלוואדור בגיבוש תודעת הייחוד היהודי", ציון ל"ז, תשל"ב, עמ' 41–65. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
הערות שוליים
- ^ בתרגומו של חנוך רינהולד "השקפות כלליות על השימוש בפיזיולוגיה בתורת המחלות"
- ^ Paula E. Hyman, Joseph Salvador: Proto-Zionist or Apologist for Assimilation?, Jewish Social Studies, Vol. 34, No. 1 (Jan., 1972), pp. 1-22. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ^ נחום סוקולוב, תולדות הציונות, 1919
- ^ יהודה לייב פינסקר, נחום סוקולוב, פרויקט בן-יהודה
- ^ משה לייב ליליינבלום, הלאומיים הראשונים במאה האחרונה, פרויקט בן-יהודה
