יעקב פלמוני
יעקב פלמוני (פולונסקי) (י"ז בניסן תרנ"ז, 19 באפריל 1897 – י"ב בשבט תשל"א, 7 בפברואר 1971) היה הוגה, מחנך וחוקר, חבר קבוצת דגניה א' שבבקעת כנרות, שם שנתן לאזור, כמו גם שמות הקיבוצים אפיקים[1] ומעגן.
ביוגרפיה
יעקב פלמוני נולד באביב תרנ"ז (1897) בעיירה הורושקי (אנ')[2] בפלך ווהלין שבדרום-מערב רוסיה, בן למשפחת חסידים ענפה. מילדותו התבלט בכישרונותיו, עבד וחסך כסף להגשמת שאיפתו להשלים את לימודי ה"חדר" בלימודים בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב; אך תקוותו נגוזה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והוא החל ללמוד לימודים כלליים כאוטודידקט. מלימוד עצמי שלט גם בשפות רבות, בהן ערבית, שבה ראה בסיס תקשורת חיוני לציוני המתעתד לחיות בארץ ישראל.
ברוסיה החל ללמד כמורה עברי. עם נישואיו למנוחה (לבית פרדמן),[3] בוגרת הסמינר העברי לגננות שבהנהלת יחיאל היילפרין בוורשה, הוזמנו שניהם ללמד בסניף ההסתדרות הציונית בצ'רנוביל, שם נולד ב-1919 בנם עובד[4] (שֵם שניתן לו במגמה שיעבוד את אדמת ארץ ישראל, כפי שאכן עשה). כחברים בתנועת "צעירי ציון", הם ניהלו את ביתם ואת בית הספר על טהרת העברית, מופת למורי "תרבות", והיו שותפים פעילים למלחמה שניטשה ברחוב היהודי (ואף הוחמרה עם פרוץ מהפכת פברואר) בין העברית ליידיש. בשנות המהפכה סבלה הקהילה והמשפחה פוגרומים חוזרים. אף שהיו רשומים לעלייה, הדבר נמנע מהם בגלל המצב הפוליטי ברוסיה ופרעות תרפ"א בארץ.
ב-1923 קבלו את הסרטיפיקטים, הגיעו לארץ ישראל על הספינה "הלואן", והתיישבו בשכונת בורוכוב שליד תל אביב (לימים גבעתיים). אף שפלמוני הכין עצמו עוד ברוסיה לעבודה בנגרות, על פי סקר המקצועות הנדרשים בארץ, בשנותיו הראשונות בארץ הוא הועסק כמורה וכמתרגם (הוא קרא בשמונה שפות) במערכת עיתון "הארץ". ב-1925 הוזמן להיות מורה בנהלל, ושם נולדה בתו צפירה.[5] בנהלל התפרסם בתצפיות טבע וחקלאות, והורה אותן לתלמידיו בעברית מתחדשת.
ב-1932 הוזמן להיות מורה בדגניה. לאחר שנות הוראה אחדות התבקש לקבל על עצמו את הקמת "בית גורדון", בית לטבע ולחקלאות, לזכרו וברוח ערכיו והגותו של א.ד. גורדון, שהיה למוזיאון הראשון בתנועה הקיבוצית. פלמוני הוא שהנחה את עקרונות עיצובו ותכניו החינוכיים והתרבותיים של הבית. הוא עצמו נתפס למשנתו של גורדון כבר כנער ברוסיה, ותורתו של גורדון – הגלומה בין השאר בשתיים מאמרותיו: "בעבודה לקינו ובעבודה נרפא" וכן "ולקחת תורה מפי הטבע" – הפכה להיות מיסודות חייו. במגילת אבן הפינה לבית כתב: "לזכרו של איש מידות, הולך תמים, פועל חקלאי אשר אורח חייו הוא מופת נאמן של עבודת כפיים... ושיבת אמת של אדם מישראל אל מקורות הטבע, ואשר דעותיו ודבריו יאירו נתיבו של העם העובד לדורותיו". בית גורדון היה מרכז מחקר ותצוגה, בעל אוספים עשירים (שחלקם הועברו עם מותו של פלמוני לאוניברסיטאות ירושלים ותל אביב שם הם אבן בוחן למחקר העכשווי) וספרייה ייחודית. פלמוני ראה בו מרכז להוראה ודעת, שאותם הקנה בארגון וסדר מופתי, שהיוו מאפיין מרכזי באישיותו כאדם, חוקר, ואיש ציבור מוערך בקהילתו המדעית והחברתית.[דרוש מקור]
פלמוני התפרסם בארץ ובעולם במחקריו האנטומולוגיים והבוטניים, כתב ערכים ל"אנציקלופדיה המקראית" והגדיר חרקים (הוא תבע להגות את המילה "חרוקים") הקרויים על שמו, תוך שהוא משלב את שליטתו במקורות העבריים והיהודיים בידיעותיו מתצפיותיו בביולוגיה.
בדגניה הנהיגו פלמוני ורעייתו קבלת שבת ולימוד פרשת השבוע, ובמשך שנים רבות היה פלמוני עורך את סדר הפסח בקבוצה. כמחנך וסוציאליסט תהה ובדק את נפש האדם, גופו ומניעיו, ושאף כל חייו לתיקון עצמי. מכאן נבעו השקפותיו המקוריות בפילוסופיה של החינוך ובגרונטולוגיה, שאותה החל לחקור כבר בשנות השלושים לחייו (בה עוסק ספרו "במעלה החיים", תשי"ד). הוא גרס במאמר מנומק (תשט"ז) שיש להתחיל ללמוד כבר בגיל ארבע, "כמו שסיגלו אבותינו"[6] והיה חסיד הלימוד העצמי. למרות גילו המתקדם בעת מלחמת העצמאות, השתתף פלמוני בקרב בדגניה -1948, ולאחריו ערך את האסופה "בסער ביום סופה: המלחמה בשערי דגניה: אייר תש"ח (מאי 1948)" (דגניה א' תש"ט).
במגילה שניסח פלמוני הטמונה בשורשי "ברוש המדינה" ("עץ המדינה"), שניטע בדגניה בט"ו בשבט תש"ח, נקשר גורלו של העץ בזה של המדינה העומדת לקום "בגבורה וכבוד", ובה כתב בין השאר: "אך צדק וחסד יישרו בה תמיד". העץ ניצב עד היום במקום יציאת הירדן מן הכנרת, ולידו, ב"גן המגינים", מתחיל בכל שנה טקס יום העצמאות בדגניה.
ספריו
- יעקב פלמוני (עורך), בסער ביום סופה: המלחמה בשערי דגניה: אייר תש"ח (מאי 1948), דגניה א' תש"ט. (מהדורה ב': תשט"ו)
- בטבע ובכפר: לקט ביבליוגרפי של סיפורים, אגדות שירים ומחזות מחיי הטבע והחקלאות, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – הוצאת הספרים והתוים של המרכז לתרבות ('ספרית הדרכה לספרן'), תש"י.
- במעלה החיים: המחצית השניה של חיי אדם מבחינה גופנית, נפשית וחברתית, תל אביב: יבנה, תשי"ד.[7]
לאחר מותו:
- עיונים ורחשי לב: ילקוט מעזבונו; ליקט והתקין לדפוס: א[הרון] שמיר, דגניה א' – תל אביב: יסוד, תשל"ג 1972. (משלו ולזכרו)
קישורים חיצוניים
- רשימת המאמרים של יעקב פלמוני באתר רמב"י
- יעקב פלמוני(הקישור אינו פעיל) באתר קבוצת דגניה א'
- מנוחה פלמוני(הקישור אינו פעיל) באתר קבוצת דגניה א'
- מ. טננבוים, "בית גורדון" פוסק הלכות, מעריב, 17 ביולי 1953
- דוד שליו, המתמיד מ"בית גורדון", דבר, 17 ביוני 1954
- (דן בן אמוץ), מה נשמע | על אנשים וחרוקים, דבר, "דבר השבוע", 2 ביולי 1954
- דוד שליו, האיש מ"בית גורדון", דבר, 6 ביוני 1958
- מת יעקב פלמוני, דבר, 8 בפברואר 1971
- ז. דויד, קצרות | שעה עם יעקב פלמוני ז"ל, דבר, 21 בפברואר 1971
- א. שמיר, בשולי דברים | מחנך, חוקר וחלוץ, דבר, טורים 2–3, 30 בינואר 1972
הערות שוליים
- ^ השם ניתן לקיבוץ על ידי פלמוני ב-1932. תחילה הציע את השם "אפק", על שם יישוב יהודי מימי התלמוד שנמצא בפאתי הגולן. בהמשך הציע להרחיב את השם ל"אפיקים", בהשראת הפסוק ”שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב” (תהלים קכו ד), שכן הקיבוץ התיישב בין שני אפיקים מים: הירדן והירמוך. (יוסף יזרעאלי, בשליחות ביטחונית, תל אביב: עם עובד – תרבות וחינוך, תשל"ב, עמ' 9; אריה אופיר, אפיקים: דרכו של קיבוץ, תל אביב: עם עובד, תשמ"ו 1986, עמ' 650).
- ^ כיום נקראת וולודרסק-וולינסקי (Володарськ-Волинський), במחוז ז'יטומיר באוקראינה.
- ^ מנוחה פלמוני באתר קבוצת דגניה א'.
- ^ עובד פלמוני באתר קבוצת דגניה א'.
- ^ צפירה דרור (פלמוני), באתר הפלמ"ח; צפירה דרור באתר קבוצת דגניה א'.
- ^ ההרצאה נדפסה באסופה מדבריו שנערכה לאחר מותו, "עיונים ורחשי לב", 1972.
- ^ עם הופעת הספר: שולחן הספרים שלי | זיקנה שאינה מביישת, מעריב, טור 3, 6 באוגוסט 1954.
