יפעת נבו
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. יפעת נבו (נולדה ב-21 בנובמבר 1940) היא חוקרת תרבות ותיאטרון, סופרת, משוררת, ועיתונאית ישראלית.
ביוגרפיה
יפעת נבו נולדה בשנת 1940 בבוקרשט בירת רומניה, בת יחידה להוריה. במלחמת העולם השנייה נאסר אביה ועונה בבתי הסוהר הרומניים על ידי הפשיסטים הרומנים באשמת קומוניזם. בהיותה בת שנה וחצי הכניסה אותה אמה לבית יתומים נוצרי, שם שהתה עד גמר המלחמה. זמן קצר לאחר תום המלחמה, בזכות התפקיד הבכיר של אביה בממשל המוניציפלי הרומני בבוקרשט, נחשפה להצגות האופרה ומופעי הבלט של האופרה הלאומית (אנ') - והוקסמה; לאחר מבחן קצר, בת פחות מארבע, התקבלה כתלמידה מן המניין לכיתתה של פנסקו-ליצ'יו,[דרושה הבהרה] הפרימה בלרינה דאז של רומניה.
ב-1946 המשפחה ברחה מרומניה, עברה רגלית את הגבול להונגריה ומשם, מוגנים על ידי "הג'וינט", הגיעו לווינה. בנובמבר 1948 עלתה המשפחה לישראל בשמות בדויים ובחסות תעודות מזויפות.[דרושה הבהרה]
נבו גדלה בילדותה בעכו, למדה בבית הספר הממלכתי א', שם כיהנה, בהיותה בכיתות ז' ו-ח', כיו"ר מועצת התלמידים. בתפקידה זה הקימה את עיתון בית הספר שבו גם כתבה, ויזמה את שינוי שמו של בית הספר ל"התומר", הנושא שם זה עד היום.
בתיכון למדה במגמה פיזיקלית-מתמטית בקריית חיים. בתקופת התיכון החלה בפעילות אינטנסיווית בגדנ"ע אוויר, שם השתתפה בקורסי דאייה (בגיל 16) וטיס (בגיל 17) ובסופם קיבלה את כנפי הדאייה והטיס של גדנ"ע אוויר. את שירותה הצבאי עשתה בחיל האוויר. ב-1959 נישאה לחבר קיבוץ. כעבור שנה עברה ללמוד בסמינר הקיבוצים אורנים. לאחר סיום הלימודים שבה כמחנכת כתה ו', לבית הספר "התומר" בו למדה כילדה. היא הנהיגה שיטת הוראה-חינוך דיפרנציאלית בה העיקרון היה להנחות את התלמיד ללכת בעקבות סקרנותו. למרות ההצלחה בקרב הילדים והוריהם, הנהלת בית הספר לא ראתה את גישתה בחיוב, והיא החליטה לנטוש את מערכת החינוך.
ב-1964 יצא לאור ספר שיריה "לך הים" בהוצאת מחברות לספרות, בעריכתו של ישראל זמורה, שכתב בעטיפה האחורית של הספר: "שירים שאינם שירים על הים, לא שירי התבוננות בים אלא, בפירוש שירי-ים, כלומר: כך שר הים מנפשה של משוררת, שחיה אותו ובו, יומם ולילה, עד שהמנטליות שלה הפכה להיות מנטליות ימית. שיריה הם אפוא, במהותם המיוחדת, המתמדת, חידוש בשירה העברית".
ב-1967, בתום מלחמת ששת הימים, התגרשה. ב-1968 החלה בלימודיה האקדמיים באוניברסיטת תל אביב בחוגים לפילוסופיה ותיאטרון וקיבלה תואר ראשון בהם. באותה שנה החלה לכתוב בעיתון "דבר", בראיונות עם סופרים ומשוררים,[1] במוסף לספרות. בד בבד החלה לכתוב, כפרילנסרית, גם בעיתון "מעריב", במוסף ערב-ערב, בתחילה בתחומי התיאטרון, הבלט והמוזיקה, ובהמשך גם בנושאי חינוך ורווחה. בעקבות תחקיר שערכה על הפרלמנטים לנוער הופסקה עבודתה ב"מעריב".
היא שבה לעבודה עיתונאית ב-1977, בעיתון "הארץ", שם כיסתה את תחומי הבריאות, בתי המשפט והחינוך. במשך כשנתיים וחצי ערכה את מוסף התחבורה בעיתון, ואחר כך ערכה תחקירי צרכנות במשך ארבע שנים. בתקופת עבודתה בעיתון "הארץ" רשמה לזכותה שלושה הישגים מקצועיים-ציבוריים בולטים:
- בשיא התדמית הליברלית של הרודן הרומני ניקולאה צ'אושסקו, פרסמה סדרה בת שלוש כתבות בכותרת-גג "רומניה כפולת הפנים" (23, 24, 26 במאי 1982), שחשפה את האמת על משטרו של הרודן ואת ההתמרמרות המקיפה של אזרחי רומניה ואת המרי האזרחי הפסיבי שם. רק ב-1989, כשהוצא הרודן להורג על ידי ההמון הזועם, נודע לעולם את מה שאיבחנה שבע שנים קודם לכן.
- בעקבות לחץ של ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, שמטרתו הייתה לאלץ את נבו לחשוף את מקור המידע שלה בידיעה חדשותית שפרסמה,[2] היא יצאה למאבק נגד לשכת עורכי הדין, בסיועו המשפטי של עו"ד מיבי מוזר. בסופו של ההליך המשפטי ניתנה, בשנת 1987, ההכרה בחיסיון העיתונאי על ידי נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר. פסיקתו של שמגר יצרה תקדים משפטי שמגן על מקורות עיתונאיים.[3]
- לאחר איתגור המערכת הרפואית בסדרה של שש כתבות שכותרת הגג שלהן הייתה: "הרפואה האחרת – הרצון שלא לדעת?" (26 ביולי עד 1 באוגוסט 1985) הכיר משרד הבריאות בשיטות ריפוי וטיפול השונות מהרפואה המערבית כלגיטימיות. זכות המילה האחרונה באותה סדרה ניתנה למנכ"ל משרד הבריאות, הפרופ' דן מיכאלי, שאישר בפומבי בכתבתו את הסרת המחסום המנהלי ופריצת הדרך לענפים טיפוליים ולמיזמים כלכליים בתחומי רפואה השונים מן הרפואה המערבית.[4]
ב-1995, בהיותה גמלאית ואם חד הורית לאיתי נבו בן ה-13, שבה לאקדמיה ללימודי תואר שני בתיאטרון. בעקבות הישגיה כתלמידת מחקר הועברה למסלול הישיר לדוקטורט. היא קיבלה את תואר הדוקטור ביוני 2005 בציון 100, כשנושא המחקר, בהנחיית פרופ' אהובה בלקין, היה "דמות האישה כאישיות אוטונומית בחמישים שנות דרמה ישראלית".[5]
ספריה ראו אור בהוצאת אוריון. ספרה "השמים של ליאולה" (2014) וקובץ מאמריה "קליידוסקופ תיאטרוני" (2015).
בשנת 2011 הביעה תמיכה בשלי יחימוביץ' בחתירתה לתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה.[6]
מתגוררת ביישוב צור יצחק. נישאה לד"ר יוסף ברקן, קלימטולוג, שנפטר ב-7.6.2019.
ספריה
- השמיים של לִיאוֹלָה, הפקה: אורלי לוי, חולון: אוריון, 2014.
- קליידוסקופ תיאטרוני: קריאה תיאטרונית של שברי מציאות, חולון: אוריון, 2015. (קובץ של שישה מאמרי מחקר בהיבטים שונים של תיאטרון)
קישורים חיצוניים
- רשימת הפרסומים של יפעת נבו, בקטלוג הספרייה הלאומית
- יפעת נבו, להיות פמיניסטית, באתר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר, 29 ביוני 2013
- מאמרים מאת יפעת נבו, באתר "מגפון"
הערות שוליים
- ^ יפעת נבו, יד מושטת, חרוכה, דבר, 13 ביוני 1969 - שיחה עם יעקב בסר
יפעת נבו, חיים רגילים, סיפורים רגילים ..., דבר, 11 ביולי 1969 - שיחה עם אהרן אפלפלד
יפעת נבו, פגישה עם שיר, דבר, 25 ביולי 1969 - ראיון עם רבקה מרים בראשית דרכה
יפעת נבו, "הכתיבה מתחילה מן המילים", דבר, 9 באוגוסט 1968 - ראיון עם א. ב. יהושע
יפעת נבו, שירה-בריחה בחאקי, דבר, 12 בספטמבר 1969 - שיחה עם איל מגד ומאיר אגסי - ^ איה אורנשטיין, עתונאית מוכנה להאסר - ולא לגלות את מקורותיה, מעריב, 25 באפריל 1986
- ^ ציטרין ואח' נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, באתר העין השביעית
ישגב נקדימון, חיסיון עיתונאי, הוצאת נבו, 2013 - ^ יפעת נבו, "רפואת האליל ורפואת המימסד", הארץ, 1 באוגוסט 1985
- ^ עבודות דוקטורט - תשס"ה, באתר של הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב
- ^ ד"ר יפעת נבו מסבירה למה "שלי ראויה לא רק לעמוד בראשות העבודה, אלא להנהיג את המדינה שלנו", באתר של שלי יחימוביץ'
