יצחק יהודה כהן
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: פירוט יתר, נראה כמו הנצחה משפחתית.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: פירוט יתר, נראה כמו הנצחה משפחתית. |
יצחק יהודה כהן (1872–1956) רכש וגאל את האדמות שעליהן הוקמה שכונת רחביה[1], וכן האדמות שעליהן הוקם נווה דניאל בגוש עציון. היה חבר בוועד העדה הספרדית בירושלים.[2]
משפחה
כהן עלה לארץ ישראל בשנת 1890 מלאריסה שביוון, אל בית דודו אשר בעת ההיא התגורר בירושלים העתיקה. בשונה מאוד מירושלים, בעיירה לאריסה מנהג המקום הושתת על התרועעות ללא גבולות אתניים בין היהודים לנוצרים האורתודוקסים ולמוסלמים הטורקים ששלטו בתקופה הזו בעיירה וצעירים מכל העדות הרבו לבלות יחדיו הן בעיר והן בחיק הטבע, ואילו העיר העתיקה בירושלים הייתה ננעלת בשעות הערב, וכל עדה הסתגרה בתוככי עצמה, ונמנעה מהתרועעות עם זולתה ולא הייתה למקום בילוי עבור הצעירים.
שנה לאחר עלייתו, בגיל 18 בלבד, נישא לשרה בת דודתו בת ה-14, וכשנה לאחר מכן הפך כהן לאב לבתו הבכורה. בשובו לארץ ישראל, ממסע ביקור ארוך אצל משפחתו וחברי ילדותו בעיר הולדתו לאריסה, נולדה בתו השנייה.
הצלחותיו הן במסחר והן בהנהגה הקהילתית בארץ ישראל לאחר חזרתו מלאריסה, היוו דוגמה לאחיו הצעירים ולבני המשפחה הנוספים, שעלו בעקבותיו אחד-אחד, וחלקם התגוררו בביתו אשר בירושלים, עד להתבססותם בעיר. בחלוף השנים מנו צאצאיו חמש בנות ושלושה בנים, הגם שחמישה בנים שלו נפטרו ברובם בסמוך ללידתם. עם זאת, שמונת ילדיו ששרדו עזרו לו ואף נהנו מהצלחותיו, כאשר חלקם אף עבדו אצל אביהם. רוב ילדיו גרו ברחביה, שאדמותיה נרכשו על ידיו עם 3 מרעיו (מלכתחילה עבור הכשרת הישוב) מידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, במהלך ארבע פעימות שונות לאורך כל שנות העשרים.
לאחר עמל ומסעות לרוב, פרש בזקנתו מעיסוקיו, ובשנתו האחרונה שב לירושלים מרמת גן (משהות בת מספר שנים בציווי רופאו), ובחר להתגורר בפנסיון ברחביה, בקרבת צאצאיו. את מותו מצא כהן בשנת 1956, והוא נטמן בהר המנוחות שבמערב ירושלים, הגם שאחוזת קבר משפחתית שרכש בשעתו הייתה דווקא בבית הקברות היהודי הספרדי בהר הזיתים, שם נטמנו שרה אם-ילדיו וחמשת בניהם שאבדו, וזאת כי במותו - שהקדים את מלחמת ששת הימים - בית הקברות היהודי הספרדי בהר הזיתים היה עדיין בשליטת ירדן.
תרומתו לציונות
כשהחלה המנהיגות הציונית להתכנס בארץ בשנות ה-20 המוקדמות, עם הגעת ועד הצירים והתארגנות הממסד הציוני בארץ, הפך סוחר מקומי זה למסייע לה בדרכים שונות. דוגמה לכך ניתן לראות כאשר התברר שוועד הצירים נזקק למזומנים, מיהר כהן לתרום להם את כל תכשיטיה של אשתו.
כך הפך במהרה לעזר-רב למנהיגים בולטים דוגמת חיים ויצמן, מנחם אוסישקין, ארתור רופין, טהון ועוד. כהן אף הכיר להם את מנהיגי הדתות האחרות בארץ ישראל ובעבר הירדן, ובמיוחד את האמיר עבדאללה הראשון לימים מלך ירדן והכפופים לו ועוד. בנוסף, ניסה כהן, להשיג עבור ועד הצירים את הכותל המערבי, בעזרת חאג' אמין אל-חוסייני הצעיר בטרם מינויו כמופתי, רעיון שנחסם לצערו באיבו.[3]
חברת הכשרת היישוב נעזרה בו רבות לצורך רכישת קרקעות ברחביה[1] מהכנסייה האורתודוקסית, ולא פחות - מאפנדים ערביים, למשל, בעמק הירדן לכל אורכו: רכישת אדמות מפעל חברת אשלג ארץ-ישראלית. נוסף על כן, עמל כהן לצורך השגת זיכיון ההפעלה לפנחס רוטנברג עבור חברת חשמל בנהריים - אשר הושג בין היתר בזכות מאמציו. כמו כן, כהן רכש עבור בנו שנשלח ללמוד חקלאות בטולוז שבצרפת, את אדמות נבי דניאל שבהרי חברון, אשר לימים הפכו ליישוב נווה דניאל. גם חכירת הקרקעות הענקית בעבר הירדן ("חצי הצהרת בלפור" בפי שליחי המוסדות הלאומיים הייתה ביוזמתו שם בשיתוף פעולה עם האמיר עבדאללה ידידו, כהן תכנן לנטוע קנים ולהקים תעשיית סוכר מקומית, אלא שהניסיון הוכשל על ידי השלטון הבריטי.
מכלול פעילות ענפה זו הייתה הרקע לניסיון הרצח שחווה בשנת 1936, על ידי שליח המופתי שכנו ואויבו, הוא ספג מספר קליעים, אך ניצל בנס. השלטון הבריטי אמנם תפס את הרוצח שברח, אך שיחררו לבסוף, בשל "חוסר ראיות", עם זאת, אויבי המופתי הערביים עצמם, שלא היו מעטים, נשבעו לשפוט את השליח-המבצע, לדבריהם "על פי חוקי המדבר".[4][5][6]
התנהלותו הכלכלית
בראשית המאה ה-20 הפך כהן לחייט-צמרת המוערך על ידי כל הקבוצות האתניות שבעיר, תוך שהרחיב את מתפרתו לכל בו להלבשה והנעלה, כולל יבוא, לראשונה במזרח התיכון. לשם כך, נהג כהן לנסוע 3–4 פעמים בשנה למרכזי מסחר באירופה על מנת לייבא תוצרת יוקרתית משם. תחילה סחר רק בירושלים, אך בשנת 1923 אף התרחב ליפו לרחוב בוסטרוס (עד לפרעות 1936), ולזמן קצר אף התרחב כנראה והגיע עד לראשון לציון. העיתונות הוכיחה כי כהן היה החייט שהכתיב את האופנה בכל הארץ לאורך שנים. עם הזמן החל לייצר אופנה אירופית גם במתפרתו בירושלים, בעזרת שניים מאחיו ובתו שנשלחה ללמוד כובענות בפריז, והוכר כמעסיק הוגן של הרבה חייטים וזבנים שהתפרנסו בכבוד בזכותו.
כהן היה חדשן שהקדים לזהות את כוחה של הפרסומת, והרבה להשתמש בכורזים מתהלכים שכירים, בכרזות פרסום שהדביק בפתח חנויותיו. כן נעזר במודעות בעיתונות הארצית. כתוצאה מכך, בני כל האליטות העדתיות בארץ וגם מעבר לגבולותיה נהרו לקנות אצלו, וכדרכו, הוא פיתח יחסי ידידות אישית עם לקוחותיו בני כל הדתות. עובדה זו הועילה מאוד למוסדותינו הלאומיים מאוחר יותר, בהתגייסו לטובת הציונות המעשית בארץ.
חושיו החדשניים של כהן לא הצטמצמו למסחר בלבד. הם התבטאו בהחלטותיו הנדל"ניות. בכישרון מיוחד השתתף נמרצות בפיתוחן של השכונות שמחוץ לחומות-ירושלים. בשובו בשנית מלאריסה עבר תחילה מהרובע היהודי הגדוש אל הרובע הנוצרי, למחיצת ידידים יוונים-אורתודוקסים. עם הולדת בתו השנייה (בשנת 1898) בחר לצאת אל מחוץ לחומות, לסביבות נחלת שבעה, בסמיכות לידידים אורתודוקסים כד"ר מזארקי המפורסם. לאחר מכן, עם תחילת המנדט בשנות ה-20, כבר בנה לעצמו בית מול גן אנטימוס, שהשתייך באותה התקופה ליוונים, אשר כיום ניצב באתרו בניין סנסור, בסמוך למדרחוב בן יהודה. לימים בנה כהן בית מודרני יותר (הכולל חידוש מהפכני דאז: מעלית), בשכונת המרכז המסחרי, אשר כיום ניצב בפינת הרחובות אגרון/דוד המלך (לאחר הקמת המדינה כונה הבניין "בית המכס", ואילו כיום ניצב שם האגף המזרחי של מלון וולדורף אסטוריה ירושלים. עם זאת, בשנת 1944 בנין זה הופצץ על ידי האצ"ל, כיוון שבקומות שהושכרו למסחר נמצאו אז גם משרדי שירות הריגול הבריטי; אלא שהיה זה לאחר שהבניין נמכר על ידי כהן לערבי-נוצרי.
מנהיגות קהילתית
קשריו האישיים של כהן עם כל העדות והדתות, הפכוהו למנהיג קהילתי בקרב היהדות הספרדית בירושלים. בימי מלחמת העולם הראשונה עזר רבות לנצרכים היהודיים, וגם ליוונים האורתודוקסים, ובתוכם אנשי כנסייה ונזירים. היה זה בשלהי מלחמת העולם הראשונה כשאולצו נתיני יוון בארץ ישראל לגלות לדמשק משהוגדרו כאויבי הטורקים, בזמן כיבוש יוון על ידי בעלות הברית[7]. בסיום המלחמה מלך יוון פיצה אותו על הוצאותיו וגם כיבד אותו בעיטורים.
בנוסף היו גם צעירים יהודיים ירושלמיים שחבו לו את חייהם, כיוון שהצליח להשיג חנינה עבורם בעקבות בחירתם לערוק מצבא טורקיה, משנתפסו ונשפטו להיתלות בשער יפו[8]. הקונסוליות הזרות בירושלים ייחסו אמנם לעצמן את המתקת הדין, אלא שכתבי החנינה נמסרו על ידי הפקידות הטורקית דווקא לידיו של כהן ולא לאחרים.
שכר מצווה
יצחק יהודה כהן היה שונה בהערכתו את מעשיו עבור המוסדות הלאומיים, בהשוואה לרבים מבני דורו, שתיעדו בכתב את פעילותם הציונות במו ידיהם. בעיניו הדבר היה לא ראוי, וזאת כיוון שהגדיר זאת כעזרה לזולת, גמילות חסדים ואף מתן בסתר שמלכתחילה נאסר לפרסום. הוא האמין בכל לבו ש"שכר מצווה - מצווה". לכן השביע את בניו שלא להפיץ כל מידע אודות פעילותו-הציונית. סיסמתו הייתה תמיד, לדברי יוסף אליהו שלוש: "הלא יהודים אנו ועלינו לעזור איש לרעהו, היום עזרתי לך ומחר תעזור אתה לאחר". והוא השביע את בניו שלא להזכיר זאת לעולם.
עם זאת, מי שהחליט לאחר מותו שאין צוואה זו חלה עליו כיוון שאיננו בנו - היה דווקא חתנו, יצחק רפאל מלכו. כעבור דור שלם גם נכדיו החלו לפרסם מעשיו ותרומתו. פן נוסף שיש להעיר לאותה צניעות, הוא הפן ש-S. BIRMINGHAM מצא לנכון לפתח בספרו THE GRANDEES. הספר דן בנורמות ההתנהגות של אותם היהודים יוצאי גלות ספרד, שהגיעו למרחבי אמריקה הדרומית או הצפונית, והתלקטו מאוחר יותר בעיר סיאטל. בירמינגהם מתאר את ערכי קבוצתם האליטיסטית שם, ואלו ממש זהים לערכים ששיקף כהן. תיאורים דומים נשמעו אודות משפחות "ספרדים טהורים" (ס"ט) בארץ ישראל שבטרם המנדט הבריטי, כמו משפחת וואלירו ועוד בירושלים, או משפחת מויאל[9] ועוד בתל אביב.
משפחתו
בנו, אלברט כהן, היה היבואן הראשון של מכוניות פיג'ו[10][11]. יצחק רפאל מלכו נישא לשמחה, בתו השנייה של יצחק יהודה כהן. נכדו רפאל מלכו היה בנקאי ומנהל. נכד נוסף שלו הוא רפי מהודר, נמנה עם מפתחי הטפטפות שכיום בבעלות נטפים[12]. נינו יצחק מלכו הוא עורך דין.
לקריאה נוספת
- שרה מולכו ודותן גורן איש מעשים מאחורי הקלעים, עת־מול - יד בן צבי, יולי 2019
- דוד עמית, לקורות חוות כהן ליד כפר עציון, אריאל (הוצאת ספרים), ירושלים 1984
מקורות
- רות קרק ויוסף גלס, משפחת ולירו-שבעה דורות בירושלים 1800-1948, ירושלים: גפן, תשס"ו
- יעקב אלעזר, דיור וקליטה ביישוב הישן: תר"ב-תרע"ט 1919-1842, תנועת יד לראשונים, תשמ"א
- שריקה, שולית הכובען מפריז, קוויים לדמותה של רב-סבתא אלגרה כהן ראשון לציון, דצמבר 2016
- יצחק רפאל מלכו, אישי האתמול - יצחק יהודה כהן, ירושלים, אוצר יהודי ספרד, 1959
- משה נובומייסקי, מים הביקל לים-המלח, שוקן, 1958
קישורים חיצוניים
- דיווח על פטירתו הבקר, יום רביעי, מרץ 28, 1956; עמוד 3
- משק כהן, באתר אגודת בני גוש עציון
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ליאת רון, פורטפוליו עו"ד יצחק מולכו, באתר גלובס, 10 באפריל 2014
- ^ שבוע הגאולה בירושלים, באתר הארץ, 8 ביוני 1920
- ^ דותן גורן, שותף אמין לרכישת הכותל המערבי, חאג' אמין אל חוסייני בשרות "ועד הצירים", 1918 - 1920, הוצאת יד בן צבי
- ^ התנקשות באמצע היום בסוחר יהודי בירושלים, דבר, 12 ביולי 1936
- ^ נאשם בהתנקשות שוחרר, דבר, 13 במאי 1937
- ^ כיצד שוחרר המתנקש בי. י. כהן, דבר, 14 במאי 1937
- ^ יוסף אליהו שלוש, http://www.myheritageimages.com/V/storage/site2823291/files/00/15/10/001510_834621523049b4bsblm210.pdf פרשת חיי 1870-1930, 1930
- ^ שריקה, שנת העטלף, הוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת, דצמבר 2016
- ^ עופר אדרת, "המנהיג הראשון שצמח מתוך היישוב היהודי בארץ היה בכלל מרוקאי", באתר הארץ, 28 ביוני 2019
- ^ ,"נוסטלגיה לשבת: דגמי פיג'ו בישראל בכותרות מהעבר", באתר wheel, מיום 25 במאי 2018
- ^ , "היסטוריה" באתר לובינסקי
- ^ נעמה סיקולר, "טפטוף של מיליונים", באתר כלכליסט, 17 ביוני 2010
