ישראל ליברטובסקי
 | |
| חבלה בקו המים בין בארי למשטרת עימרה. ליברטובסקי כורע למטה מימין (1948) | |
| לידה |
1917 האימפריה הרוסית |
|---|---|
| פטירה |
15 בנובמבר 1996 (בגיל 79 בערך) תל אביב ישראל |
| תאריך עלייה | 1925 |
| השתייכות |
 ההגנה פלמ"ח הצבא הבריטי  צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1936–1949 (כ־13 שנים) |
| דרגה |
 סגן-אלוף |
| פעולות ומבצעים | |
|
המרד הערבי מלחמת העולם השנייה  מלחמת העצמאות | |
| תפקידים אזרחיים | |
| מנכ"ל מספנות ישראל | |
ישראל ליברטובסקי (1917 - 15 בנובמבר 1996) היה לוחם פלמ"ח, פעיל העפלה, קצין בצה"ל, מקים מספנות ישראל.
ביוגרפיה
ישראל ליברטובסקי נולד ברוסיה בשנת 1917, ועלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1925. ב-1936 הצטרף ל"הגנה", וב-1941 התגייס לפלמ"ח.
על פי הוראה של יצחק שדה, הקימו מאיר בץ וליברטובסקי את פלוגה ו' של הפלמ"ח (הפלוגה הירושלמית) שהייתה הפלוגה העירונית השנייה של הפלמ"ח. גרעין המייסדים של הפלוגה היה מורכב ממתנדבים מגדוד החי"ש "ראשון ליהודה". ליברטובסקי מונה כמפקד הפלוגה, שהייתה אחראית על השטח שבין הר-טוב ועד לסדום והיה מפקד הפלוגה הראשון שצירף נשים לשורות הפלוגה, ולא הפלה לרעה את המתגייסים שהגיעו משורות האצ"ל ובראשם דני מס.
בשנים 1943–1941 הוביל ליברטובסקי חלק מאנשי הפלוגה ובהם מתי מגד, מתי פלד ועזרה זהר, לביצוע פעולות כנגד אנשים שאהדו את הבריטים ולכן נתפשו בעיניהם כבוגדים וכן כנגד מטרות בריטיות. מאחר שפעולות אלו בוצעו בלי אישור הנהגת "ההגנה" או מפקדיו בפלמ"ח, הודח ליברטובסקי מתפקידו כמפקד הפלוגה.
ליברטובסקי החליט להתנדב לצבא הבריטי והוצב בפלוגת ההובלה 462, שקלטה מגויסים חדשים אחרי אסון הארינפורה. הוא הגיע עם יחידת ההובלה לאיטליה ושם, אחרי שפגש בניצולי השואה החליט להקדיש מזמנו לסיוע לפליטים ולהעלותם לארץ ישראל. לשם כך הוקמה "החבורה", קבוצת חיילים ארץ-ישראלים שהקדישו עצמם לנושא הסיוע לפליטים.
אנשי "החבורה" הקימו נקודת הכשרה לפליטים היהודים הצעירים במג'נטה שליד מילאנו והייתה אחראית לתחזותה ולהדרכתה. ליברטובסקי היה בצוות ההכנה של אוניית המעפילים "חנה סנש" והתחזה לקצין בריטי בשם מייג'ור מקינטוש כאשר הוביל שיירת פליטים מנקודת הריכוז בטרטדה לנמל לה-ספציה במטרה להעלותם על הספינות "דב הוז" ו"אליהו גולומב", במה שכונה "פרשת לה ספציה".[1]
בנוסף אספו אנשי החבורה בראשות ליברטובסקי כלי נשק ואחסנו אותם בווילה פג'רה, ליד מג'נטה.[2]
ב-1947 חזר ל"הגנה" כקצין ומונה כמפקד מחוז הנגב, עיקר דאגתו הייתה לאספקת מים ליישובים ולכוחות הביטחון ולשם כך עסק בהנחת קווי מים ליישובים, כולל היישובים הנצורים וכן ניהל את מבצע הנחת צינור המים בנגב. עם הקמת צה"ל וחלוקת הדרגות קיבל דרגת סגן-אלוף. אחרי הסכמי שביתת הנשק וההתארגנות המחודשת של הצבא השתחרר מהשירות.
עם שחרורו מונה כמנהל חבל הצפון של "מקורות" ומאוחר יותר הועבר לנהל את חבל הדרום. בשני החבלים, פרט לניהול שוטף, ניהל הקמת מערכות הולכת מים חדשות.
בשנת 1956, עם ההחלטה על הקמת קו צינור אילת, הוחלט לנצל את ניסיונו של ליברטובקי בהנחת צינורות למרחקים ארוכים והוא הועמד בראש צוות ההקמה והנחת צינור בקוטר 8 אינץ' בין אילת ובאר שבע וכן צינור בקוטר 16 אינץ' מבאר שבע לאשדוד. בנוסף לצינור בנה הצוות בראשותו מכלי אחסון לנפט.
בשנת 1958 נקרא לנהל את מספנות ישראל בחיפה, אשר נבנו בכספי שילומים תחת פיקוח של רמחצ"ד קצין חיל הים המושאל אברהם זכאי, בראשן עמד עד יציאתו לגמלאות.
נפטר בתל אביב ב-15 בנובמבר 1996.
הערכה והנצחה
בשנת 1981 זכה ליברטובסקי בפרס התעשייה בקטגוריית המתכת.
בשנת 1982 הוענק לליברטובסקי מגן "איש הים" מטעם החבל הימי לישראל.
בשנת 1987 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד על ידי הטכניון.[3]
על שמו מרכז המדעים בניצנה.
קישורים חיצוניים
- התארגנות פלוגות ד-ו מאתר הפלמ"ח
הערות שוליים
- ^ "פרשת לה-ספציה" - סיפורו של איש 'החבורה' - אליעזר ביגר (לסקה), באתר פלי"ם
- ^ ד"ר אורי מילשטיין, בתי החרושת לנשק נותרו בארגזים בנמל, באתר News1 מחלקה ראשונה, 12 ביוני 2015
- ^ בעלי תואר כבוד, באתר הטכניון
