כל העיר כולה כארבע אמות
כל העיר כולה כארבע אמות הוא כלל בהלכות תחומין האומר כי שטחה של עיר או מקום המוקף במחיצות, מחושב לעניין תחום שבת כשטח של ארבע אמות בלבד.
הכלל נוגע לשובת בעיר בכניסת השבת או הניח בה עירוב תחומין, שהעיר נחשבת לו כארבע אמותיו ומותר לו ללכת בכולה בחופשיות, ואין היא עולה לחשבון אלפיים האמה המותרים ללכת לפי כללי תחום שבת. וכן השובת או מניח עירוב מחוץ לעיר והעיר מובלעת בתוך אלפים של תחום שביתתו, נמדדת לו העיר רק כארבע אמות מתוך האלפים.
הכלל נוהג גם ביוצא מחוץ לתחומו בשבת שדינו שיש לו רק ארבע אמות, אך אם נכנס לעיר מוקפת חומה או מקום המוקף מחיצות - כל העיר נחשבת כד' אמותיו ומותר לו להלך בכולה. לדעת חלק מהפוסקים, הכלל נוהג גם במניח עירוב מחוץ לעירו ולן בעיר בליל שבת שמותר לו להלך בכל העיר אף מחוץ לאלפים אמה של העירוב, כיון שהיא מקום שביתתו במקצת[1].
לעניין חלק מההלכות קיימת הבחנה בין עיר מיושבת לעיר שאינה מיושבת, ולעניין חלקן - דינם שווה.
מקור
דין השובת בעיר או במקום מוקף מחיצות נאמר בברייתא במסכת עירובין: ”שבת בעיר אפילו היא גדולה כאנטוכיא, במערה אפילו היא כמערת צדקיהו מלך יהודה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה” (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"א עמוד ב').
לגבי מניח עירוב תחומין בעיר או במקום מוקף שלא שבת בו בפועל, נחלקו רבי עקיבא וחכמים במשנה[2] אם דינה כארבע אמות: ”אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה: כיצד? מי שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה בעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, רבי עקיבא אומר אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה” (משנה, מסכת עירובין, פרק ה', משנה ח'). להלכה נפסק כחכמים החולקים על רבי עקיבא[3]. בתקופת האמוראים היו שניסו לערער על ההלכה במעט לכל הפחות לחומרא ולהחמיר מספק כמו רבי עקיבא, כך למשל כאשר מר יהודה ראה את בני העיר מברכתא כאשר הם מכניסים את עירובם בבית כנסת שהיה מחוץ לעיר מברכתא[4], הוא אמר להם שכדאי להעביר את העירוב לסוף בית המדרש כדי ששיעור אלפים האמה יגדל ממקום העירוב, אך רבא שהה במקום ומחה בתוקף על דבריו של מר יהודה, באמרו לו בחריפות "חולק על דברי חכמים אתה! אין אנו פוסקים כרבי עקיבא ואף אין חוששים לדבריו!"[5].
ביוצא בשבת מתחומו ונכנס לעיר או מקום מוקף שלא שבת בו בין השמשות, נחלקו התנאים במשנה אם דינה כארבע אמות:”מי שהוציאוהו גויים או רוח רעה - אין לו אלא ארבע אמות. הוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו בדיר או בסהר, רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה, רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות” (משנה, מסכת עירובין, פרק ד', משנה א'). ההלכה נפסקה שגם באופן זה כל העיר כארבע אמות.
השובת במקום מוקף שאין בו דיירים
השובת במקום מגודר שאין אנשים מתגוררים בו, אם הוא מקום שהוקף לדירה שדינו כרשות היחיד - כל המקום נחשב עבורו כארבע אמות, ויש לו תחום של אלפיים אמה לכל צד, הנמדד מהמחיצות, אך אם המקום לא הוקף לדירה והוא גדול מבית סאתיים שדינו ככרמלית - לדעת רוב הראשונים אין לשובת שם אלא ארבע אמות ואלפיים אמה חוצה להן. אמנם, במגיד משנה מבואר שדעת הרמב"ם[6] שהדבר אמור רק במערב עירובי תחומין במקום - בין שמערב ברגליו, ובין שמערב באמצעות מזון, אך השובת בפועל במקום מוקף מחיצות - כל המקום עבורו כארבע אמות אף שלא הוקף לדירה, וגדול מהשיעור הנ"ל. בטור[7] ובשולחן ערוך[8] נפסק בזה כדעת רוב הראשונים.
המניח עירוב בעיר שאין בה דיירים
נחלקו אמוראים בדעת החכמים החולקים על רבי עקיבא: לפי שמואל מעלתה של העיר היא דווקא כשהיא מיושבת, אך אם אם העיר ריקה מתושביה, אין לה מעלה זו שכל העיר נחשבת כארבע אמות. לעומת זאת, רבי אלעזר תלמידו חלוק עליו והוא פוסק שעיר הראויה לדירה שמחיצותיה קיימות, נחשבת כארבע אמות גם אם אין בה תושבים. יתרה מזו, אף המניח את עירובו במערה שראויה לדיורים - נחשבת היא לשיטתו כארבע אמות, שכן לצורך החשבת מקום כארבע אמות די שיהיה המקום מוקף מחיצות, אף שאינו עיר.
בעניין פסיקת ההלכה נחלקו הראשונים: הראב"ד, הרשב"א[9], רבנו ישעיה די טראני, ריא"ז, ורבנו משולם מבדרש פסקו כשמואל משום שהיה רבו של רבי אלעזר וגם פשטות לשון המשנה היא כדבריו, אך רבנו זרחיה הלוי, רבנו יהונתן מלוניל, הרמב"ם[10], והמאירי[11] פסקו כשיטת רבי אלעזר, וזאת על פי הכלל "הלכה כדברי המיקל בעירוב"[12], וכן נפסק בסמ"ג[13], בטור[14], בשולחן ערוך[15] ובמשנה ברורה[16].
מקום שלא הוקף לדירה
אף בדעת רבי אלעזר נחלקו ראשונים: לדעת הרשב"א[9] והמאירי, בהתבססותם על המובא בתלמוד הירושלמי, דווקא המניח עירוב תחומין במקום שהוקף לדירה - כגון עיר חריבה שחומתה עומדת, או מערה שנחצבה לצורך דירה - נעשה המקום כולו כארבע אמות, ומודדים תחום אלפיים מחוץ לאותו המקום. לעומת זאת המניח עירוב במקום שלא הוקף לדירה, כגון שהוא מוקף מחיצות טבעיות או גינה מגודרת - אין המקום נחשב כולו כארבע אמות, ומשום כך אין לאדם אלא ארבע אמות במקום עירובו - ואלפיים אמה לכל כיוון. הם מזכירים בהקשר זה מחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר האם עיקר עירוב תחומין הוא ברגל (קניית שביתה במקום על ידי השתהות בו בבין השמשות) או בהנחת מזון, וכותבים שמשום שהלכה כרבי יהודה הסבור שעיקר עירוב ברגל - לפיכך רק המערב ברגליו במקום המוקף מחיצות שלא לדירה נידון כשובת במקום, וכל המקום עבורו כארבע אמות - אם שטח המקום קטן מבית סאתיים, אבל המערב בהנחת מזון אינו נחשב לשובת במקום.
לעומת דעתם, הרמב"ם פסק שאין הבדל בין דין מקום שהוקף לדירה לבין מקום שלא, אלא אם כן המקום שלא הוקף לדירה גדול יותר משטח בית סאתיים, כקרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה, שאז הוא נידון ככרמלית ואינו נחשב כולו כארבע אמות, וכן נפסק בטור[14] ובשולחן ערוך[17].
היוצא מתחומו ונכנס לעיר
היוצא מתחומו בשבת ונכנס לעיר אחרת נחשבת לו כארבע אמות ומותר לו להלך את כולה, וכן חפצים שהוצאו מחוץ לתחום שביתתם והוכנסו לעיר אחרת מותר לטלטלם בכל העיר[18]. לדעת רש"י[19] ותוספות[20] הדין אמור רק בעיר המוקפת במחיצות וכן פסק השולחן ערוך[21]. לדעת הרמב"ן והריא"ז גם בעיר שאינה מוקפת נחשב רצף הבתים כולל עיבורה של העיר כארבע אמות, אך הנכנס לעיבור העיר אין לו את כל העיר אלא ארבע אמותיו[22], וכתב הביאור הלכה שיש להקל כן בשעת הדחק[23].
דין כל העיר כארבע אמות לענין עיבור הערים
נחלקו הראשונים בדין עיבורה של העיר, האם היא נחשבת כחלק מהעיר לכל דבר, וגם לדין כל העיר כולה כארבע אמות או לא.
שיטת רש"י
נחלקו הראשונים בדינו של אדם שיצא מהעיר בשבת ונכנס לעיבורה של העיר בשבת, אם יכול ללכת בכל העיר, שיטת רש"י[24] וכביאור הריטב"א[25] שרק בתוך מחיצות העיר שהוקפה לדירה נחשבת כל העיר כארבע אמות, אבל לא בעיבורה של העיר וכן לא בעיר שאינה מוקפת מחיצות[26]. בטעם המחלוקת מבאר רבי נחום פרצוביץ, שהספק הוא האם מה שעיבורה של העיר נחשב כחלק מהעיר הוא מצד מציאותה של העיר, שכל תשמישה גם החלק של עיבור העיר נחשב כמקום אחד, או שרק מצד בני העיר כלומר השובתים בתוכה נחשב עיבור העיר כחלק מהעיר, ולא למי שאינו מבני העיר ולא שבת בה[27].
שיטת הרמב"ן
אך שיטת הרמב"ן היא שכל עיר אפילו אינה מוקפת מחיצות ואפילו אם יש בה רשות הרבים גמורה עוברת בתוכה, וכן עיבורה של העיר אפילו שאינה מוקפת מחיצות הרי היא כארבע אמות לכל דבר[28], וטעמו משום שכל המחיצות שבעיר, אפילו מחיצות שוקי העיר נחשבים כעשויים לדירה, ולכן אפילו השטח שמחוץ למחיצות אלו דהיינו מסביב לעיר, כל שהוא בתוך תחום העיר - נחשב כחלק מהעיר וחל עליו דין "כמאן דמליא דמי". באופן דומה סובר רבינו יואל[29] שהעיר כולה נחשבת כמוקפת לדירה מכיון שכל תשמישי העיר נחשבים כדירה. בפרשנות דברי הרמב"ן קיימות פרשנוית שונות: א) שיטת רבי איסר זלמן מלצר[30] שגם הוא סובר שצריך היקף לצורף דירה אלא שהיקף שווקי העיר נחשב כמחיצות העיר לדירה. ב) שאינו דורש כלל היקף לדירה, רק שהאויר של העיר ישמש לדירה, ומכיון שהעיר מיועדת לשווקיה ובתיה שהוקפו לדירה די בכך, ומטעם זה סובר הרמב"ן שהשובת באוירה של העיר אפילו שלא בתוך בתיה נחשב כשובת באויר מחיצות[31].
להלכה
בשולחן ערוך[32] לא נזכר תנאי זה כלל, ובפשטות פוסקים כהרמב"ם והרא"ש ורבנו ירוחם. אמנם משולחן ערוך הרב[33] נראה שפוסק כשיטת רש"י[34]. אמנם במקום אחר משמע שפסק כשיטת הרמב"ם והרא"ש, וכן מנהג העולם שנוהגים לטלטל במרחק אלפים אמה מהעיר למרות שרוב הערים אינם מוקפים חומה וגם אם בתיהם החיצונים סמוכים זה לזה כחומה.
הערות שוליים
- ^ תוספות, מסכת עירובין, דף ס' עמוד ב', ד"ה אין אלו רמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ת"ח, סעיף א'
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ס"א עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"א עמוד ב', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ת"ח, סעיף ב'
- ^ המנהג היה בזמן המשנה והתלמוד שרבים מבתי הכנסיות היו מחוץ לעיר
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ס"א עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק כ"ז, הלכה ד', משנה תורה לרמב"ם, הלכות עירובין, פרק ז', הלכה ד', ומגיד משנה בשני המקומות.
- ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן שצ"ו
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שצ"ו, סעיף ב'
- ^ 9.0 9.1 חידושי הרשב"א, מסכת עירובין, דף ס"א עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות עירובין, פרק ו', הלכה ד'.
- ^ בית הבחירה על עירובין דף סא עמוד ב
- ^ ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים סימן תח.
- ^ עשין א'
- ^ 14.0 14.1 ארבעה טורים, אורח חיים, סימן ת"ח
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ת"ח, סעיף ב'.
- ^ משנה ברורה, סימן ת"ח ; ביאור הלכה, אורח חיים, סימן ת"ח
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ת"ח, סעיף ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף מ"ז עמוד ב', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ת"ה, סעיף ו'
- ^ רש"י, מסכת עירובין, דף מ"א עמוד ב', ד"ה הוליכוהו, רש"י, מסכת עירובין, דף מ"ז עמוד ב', ד"ה כארבע אמות
- ^ תוספות, מסכת עירובין, דף מ"ז עמוד ב', ד"ה דכולה
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ת"ה, סעיף ו'
- ^ רמב"ן עירובין מא עמוד ב
- ^ ביאור הלכה, סימן ת"ה, סעיף ו', ד"ה מוקפת
- ^ מא ב ד,"ה כאילו לא יצא, מ"ב ב בד"ה אטו הילוך
- ^ מא ב
- ^ לשונו:"לדור בהם". תוספות מז ב ד"ה דכולה
- ^ מתנת חינם סימן יג
- ^ לשונו: אלא עיר אפי' שווקים שלה עשאוהו אויר שתשמישו לדירה דבתים לדירה עשויין וכולה מתא כמאן דמליא ועבורה נמי בתרה גריר וכאויר העשוי לדירתן של בני העיר היא,
- ^ מובא באור זרוע על הסוגיא אות ד'
- ^ בהגהותיו על הרמב"ן
- ^ כמובא בר"בן מהדורת הירשלר על הסוגיא הערה 97
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שצ"ו
- ^ שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן שצ"ח, סעיף ו': "כל בית דירה שהוא יוצא מהעיר ... אם אין בינו ובין העיר אלא ע' אמה ושירים ... יש אומרים שמרחיקים משם עוד ע' אמה ושירים ומתחילים למדוד ואצ"ל שאם אין בית דירה סמוך לעיר ומודדין מהעיר עצמה שמרחיקים מחומתה ע' אמה ושירים"
- ^ דובר שלום: ולכאורה מהו ההפרש בין "עיר עצמה" לבין "בית דירה סמוך לעיר". אלא שעיר עצמה היינו שהבתים סמוכים ומחוברים ועיבורה של עיר היינו כשהוא בתוך ע' אמה ושיריים. שזוהי שיטת רש"י.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
