לאו הראשון (אפיפיור)

לאו הראשון
Leo I
	לאו הראשון
לידה	400; טוסקנה, האימפריה הרומית המערבית
פטירה	10 בנובמבר 461 (בגיל 61 בערך); רומא, האימפריה הרומית המערבית
	29 בספטמבר 440 – 10 בנובמבר 461; (21 שנים)
	→ סיקסטוס השלישי הילריוס ←

לאו הראשון או לאו הגדול (בלטינית: Leo I;‏ 400 – 10 בנובמבר 461) כיהן כאפיפיור מ-29 בספטמבר 440 ועד פטירתו. לימים הוכרז כ"קדוש" נוצרי. לימים, האפיפיור בנדיקטוס ה-16 כינה את כהונתו של לאו כ"אחת הכהונות החשובות ביותר בהיסטוריה של הכנסייה".

לאו נולד למשפחת אצולה איטלקית, והיה הראשון מבין האפיפיורים של הכנסייה הקתולית שזכה לתואר "הגדול".

קורות חייו

על פי ה"ליבר פונטיפיקליס" נולד לאו בטוסקנה.

בשנת 431 כבר הגיע לתפקיד רב השפעה בכנסייה, וראיה לכך ניתן למצוא בפנייתו של קירילוס האלכסנדרוני אליו בבקשה שיפעיל את השפעת הכנסייה הקתולית בסכסוך שבינו לבין יובנליוס ה"קדוש" מירושלים על השליטה הפטריארכלית בארץ ישראל. מעמדו ניכר גם בכך שנבחר על ידי קיסר האימפריה הרומית המערבית להכריע בסכסוך בין פלביוס אאטיוס לבין אלבינוס - ממנהיגי האימפריה הרומית המערבית באותה עת. בעת שנעדר מרומא על מנת להכריע בסכסוך, נפטר האפיפיור סיקסטוס השלישי ב-11 באוגוסט 440 ולאו נבחר פה אחד לרשת אותו. ב-29 בספטמבר באותה שנה החל לכהן כאפיפיור.

בשנות כהונתו פעל לאו לחזק את מעמד האפיפיור בכנסייה ואת מעמדו באימפריה הרומית. עד כהונתו הואצלו סמכויות רבות של האפיפיור לפטריארכים מקומיים. בתקופת כהונתו חיזק לאו את מעמד האפיפיור כראש הכנסייה, וכסמכות העליונה בתחום השיפוט הכנסייתי. כאשר הילריוס מארל הדיח את בישוף בזאנסון כלידונוס בגלל שהתעלם מבכירותו, כביכול, ובגלל שהתיימר לתואר מטרופוליטן של בזאנסון, הועלתה תלונה על כך בפני לאו. הלה פנה לקיסר ולנטיניאנוס השלישי וזה, לבקשתו, הוציא צו ב-6 ביוני 445 אשר הכיר בסמכויות האפיפיור (הבישוף של רומא) על יתר הבישופים, וזאת בשל חשיבות העיר רומא והיות האפיפיור יורשו של פטרוס. צו זה הפך למעשה את פסיקת האפיפיור לחוק כנסייתי, ואת מעמדו כראש המערכת המשפטית הכנסייתית. הצו קבע כי כל התנגדות להחלטות האפיפיור תראה כבגידה, וכן הורה לראשי הפרובינקיות להשתמש בכוח ולהביא לרומא את כל מי שמסרב לציית לצו כנסייתי להגיע אל העיר. לאו השתמש בצו זה והביא לנישולו של הילריוס מארל מהזכות לקדש בישופים, לכנס ויעודים ולפקח על הכנסייה בפרובינקיה.

לאו מת ב-10 בנובמבר 461 ונקבר באתר קבורה ייחודי לו בבזיליקת פטרוס ה"קדוש". לאחר מספר שנים הועברו עצמותיו לקבר בו נטמנו ארבעת האפיפיורים שקדמו לו ונשאו את השם "לאו". במאה ה-18 הוצאו עצמותיו של לאו מהקבר המשותף, והוא נקבר בקפלה המוקדשת לו.

לאו הוכרז כ"קדוש" נוצרי בכנסייה הקתולית ובכנסייה האנגליקנית. יום חגו הוא ב-10 בנובמבר (בעבר נחוג יום חגו ב-28 ביוני - יום הטמנת עצמותיו בבזיליקת פטרוס ה"קדוש"). הכנסייה הנוצרית האורתודוקסית מציינת את יום חגו ב-18 בפברואר.