לא תלך רכיל בעמיך
ערך זה עוסק באיסור התורה על סיפור של מעשה שעשה אדם, ויביא לשנאתו על ידי השומע. אם התכוונתם לאיסור התורה על סיפור דבר המזיק או מגנה אדם אחר, ראו | מקרא | ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות דעות, פרק ז' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו ש"א ספר החינוך, מצווה רל"ו |
לא תלך רכיל בעמיך היא מצוות לא תעשה האוסרת על רכילות, שמובנה מלשינות ומסירת סיפורים המביאים שנאה בין אדם לחבירו, או גילוי סוד של חבירו[1].
מקור
מקור האיסור בחומש ויקרא:
לא תלך רכיל בעמך
האיסור הוא על מסירת דברים הגורמים לנזק מפה לאוזן, בדומה לרוכל הנודד עם סחורתו ממקום למקום:
תני ר' נחמיה שלא תהא כרוכל הזה מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה
הראשונים ביארו את המונח "הליכת רכיל", כפעולה של "ריגול" ומעקב אחרי הזולת, כדי לראות דבר רע ולספרו לאחרים[2].
אונקלוס מתרגם את הביטוי המקראי:"לא תלך רכיל" - "לא תיכול קורצין", בדומה ללשון "אכילת קורצא" בספר דניאל[3]. חלק מהראשונים הסבירו את הניב הארמי במובן של סעודה, שבמהלכה מועבר הסיפור תוך קריצות ורמזים[4], ויש שפירשו שזוהי הכרזה לאסוף קהל של מאזינים[5].
גדרי המצווה
הרמב"ם כתב ב"משנה תורה":
- המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תלך רכיל בעמיך'. ואף על פי שאין לוקין על דבר זה, עוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות בישראל, לכך נסמך לו 'לא תעמוד על דם רעך'... איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו (רמב"ם דעות ז א-ב).
הכסף משנה מדייק ברמב"ם שהרכילות אסורה גם כשהמדבר סבור שאין בזה גנאי, עצם הפעולה של הטענת דברים מזה לזה, הרי זה נכלל באיסור רכילות. כסף משנה שם).
עוד כתב הרמב"ם:
- אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם... ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע לבד... ויש דברים שהן אבק לשון הרע, כיצד... שיאמר שִתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע (רמב"ם דעות ז).
מבואר בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"א עמוד א') שנכלל בזה לאסור על דיין שהיה מהמיעוט המזכה לספר למחויב שהוא היה מהמזכים ופלוני ופלוני חייבוהו, והוסיפו על כך גם את הפסוק ”הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד” (ספר משלי, פרק י"א, פסוק י"ג), המלמד לאסור לספר כל דבר הנאמר לאדם על סמך אמון שלא יספר.
טעמי המצווה
חז"ל אמרו שהרכילות עשויה לגרום לשפיכות דמים[6], והרמב"ם מביא כהוכחה לכך את הריגת אנשי נוב עיר הכהנים[7].
רש"ר הירש מסביר, כי המניעה מרכילות הכרחית לקיום החברה ולאמון בין האנשים: "במקום שרוח רכילות שולטת, אין להאמין בריע ואין לבטוח באלוף, כל אדם חייב לשמור פתחי פיו, לבל יספר לאחר על ענייניו הפרטיים"[8].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ חפץ חיים/הלכות רכילות/ח ה
- ^ רש"י על ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ז, משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ז', הלכה א'
- ^ ספר דניאל, פרק ג', פסוק ח'
- ^ רש"י ויקרא יט, טז
- ^ רמב"ן
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ט"ו עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות דעות, פרק ז', הלכה א'
- ^ רש"ר הירש פרשת קדושים פרק יט פסוק טז
