להסה
 | |
| פוטומונטז' של להסה | |
| מדינה |
 הרפובליקה העממית של סין |
|---|---|
| מחוז אוטונומי | המחוז האוטונומי הטיבטי |
| חבל ארץ |
 טיבט |
| תאריך ייסוד | 633 |
| שטח | 29,680 קמ"ר |
| גובה | 3,650 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בנציבות העירונית | 867,891[1] (2020) |
| ‑ במטרופולין | 648,044 (2020) |
| ‑ צפיפות | 29.24 נפש לקמ"ר (2020) |
| קואורדינטות | 29°39.29′N 91°7.1′E / 29.65483°N 91.1183°E |
| אזור זמן | UTC +8 |
.png)
להסה (בטיבטית: ལྷ་ས་; בסינית מפושטת: 拉萨; בסינית מסורתית: 拉薩; בפין-יין: Lāsà) היא עיר הבירה והעיר הגדולה ביותר בחבל טיבט, הנשלט כיום על ידי הרפובליקה העממית של סין ושוכן במערבה. להסה היא גם המרכז הדתי והפוליטי של העם הטיבטי והבודהיזם הטיבטי ומקום מושבו ההיסטורי של הדלאי לאמה. ע"פ מפקד האוכלוסין משנת 2020 אוכלוסיית הנציבות העירונית מנתה 867,891 תושבים בשטח כולל של 29,680 קמ"ר, מתוכם 648,044 בשטח האורבני. המשמעות המילולית של המלה להסה היא "מקום מושבם של האלילים", אם כי מסמכים טיבטיים עתיקים מגלים ששמו המקורי של המקום היה ראסה, שמשמעותו "מקום החצר" או "מקום העיזים". מבחינה גאוגרפית, ממוקמת להסה בעמק יארלונג, המוקף הרים מושלגים. גובהה של להסה הוא כ-3,650 מ', והיא אחת מערי הבירה הגבוהות בעולם. בשל גובהה הרב, האוויר בה דליל ומכיל רק 68% חמצן בהשוואה למצוי בגובה הים.
העיר הוקמה באמצע המאה ה-7 על ידי מייסד האימפריה הטיבטית, סונגטסאן גאמפו, ובמהרה הפכה למרכז הפוליטי והדתי של האימפריה. לאחר נפילת המונרכיה הטיבטית במאה ה-9, ירדה קרנה של העיר, והיא חזרה למעמדה החשוב רק החל מהמאה ה-15, ובעיקר משנת 1642, אז שחרר הדלאי למה החמישי את טיבט, קבע את מקום מושבו בלהסה, ובנה את ארמון הפוטאלה על גבעה שמעל העיר. ארמון זה הפך למרכז הדתי-תרבותי של טיבט ומקום משכנם של הדלאי למה עד לשנת 1959. בעקבות ניסיון התנקשות כושל של סין בדלאי לאמה ה-14 והנוכחי, טנזין גיאטסו, ברח האחרון בשנה זו מלהסה לעיירה דרמסאלה שבצפון הודו וזו הפכה למעונה של הממשלה הטיבטית הגולה.
בנוסף לארמון הפוטאלה, בעיר נמצאים אתרים היסטוריים ודתיים רבים הכוללים את מקדש ג'וקהנג החשוב, מקדש סרה ואחרים. רבים מהאתרים ההיסטוריים הושמדו בתקופת מהפכת התרבות שהתחוללה בסין בשנות ה-60. השפעת הבנייה הסינית המודרנית ניכרת במערב העיר, בעוד חלקה המזרחי שמר במידה רבה על אופיו המסורתי. אל להסה עולים לרגל צליינים טיבטים והיא משמשת כבסיס יציאה והתארגנות לטיול ברחבי טיבט.
ביולי 2006 נחנכה מסילת הרכבת שבין גולמוד (אנ') שבמחוז צ'ינגהאי ללהסה. בכך הושלם המיזם ההנדסי עתיר התקציב המחבר לראשונה במסילת רכבת רצופה את בייג'ינג עם להסה.
מאורעות להסה בשנת 1959
בעקבות כיבוש שטחי טיבט על ידי צבא השחרור העממי של סין הקומוניסטית, נחתם בשנת 1951 הסכם "17 הנקודות" בין המפלגה הקומוניסטית הסינית לבין שליחיו של הדלאי לאמה כנציגי ממשלת טיבט. הסכם זה העביר את השליטה דה פקטו בטיבט לרפובליקה העממית של סין. בשנים שלאחר ההסכם החלו התפרעויות במחוזות קאם (Kham) ואַמְדוֹ, וקמו מחתרות אלימות כנגד הסינים.[2]
בשנת 1959 הוזמן מנהיג העם הטיבטי, הדלאי לאמה, בידי נציג מהממשל הסיני לאירוע תרבותי, אולם נאסר עליו להביא מאבטחים חמושים. דרישה זו עוררה חשש גדול בידי טיבטים רבים אשר פחדו שהסינים מתכננים לחטוף את מנהיגם, ולמרות הפצרותיהם של יועציו, לא ביטל הדלאי לאמה את ביקורו. השמועה על הפגישה התפשטה בכל להסה,[3] ובבוקר יום הפגישה, ב-10 במרץ 1959, התאספו כ-30,000 טיבטים עם רובים, חרבות ואלות מחוץ לארמון פוטאלה וקראו לדלאי לאמה לא לצאת לאירוע. במהומות נרצח אדם בהאשמה ששיתף פעולה עם הסינים וגופתו הוצגה לראווה ברחובות העיר. בעקבות המהומות בוטל האירוע, אך הרוחות לא שקטו. במהלך הימים הבאים המשיכו המהומות בלהסה נגד הסינים וקמו קולות שדרשו לעצמאות טיבט.[4] ב-17 במרץ, לאחר ששני מטענים התפוצצו בקרבת ארמון פוטאלה, עזב הדלאי לאמה את להסה בחיפוש אחר מקלט בהודו. עזיבתו של מנהיגם הסלימה את הפרות הסדר של הטיבטים, עד שב-21 במרץ הפציץ צבא השחרור העממי את העיר, בזז מנזרים, עצר כ-8,000 איש והביא למותם של כ-85,000 איש (על פי ממשלת טיבט הגולה). כמו כן החלו הסינים ברפורמות נרחבות בלהסה ובטיבט אשר חיזקו את אחיזתה של המפלגה הקומוניסטית באזור.[2]
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- כתבת וידאו ומידע על להסה וסביבתה, באתר מסע אחר.
- מידע נוסף באנגלית
- מפה של להסה
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ China: Tibet (Prefectures, Cities, Districts and Counties) - Population Statistics, Charts and Map, www.citypopulation.de
- ^ 2.0 2.1 Chen J, The Tibetan Rebellion of 1959 and China's Changing Relations with India and the Soviet Union, . Journal of Cold War Studies. Volume 8 | Issue 3 | Summer 2006. p.54-101.
- ^ Freeing Tibet : 50 Years of Struggle, Resilience, and Hope, New York : AMACOM, 2009
- ^ Tibet in agony : Lhasa 1959, Cambridge, Massachusetts ; London, England : Harvard University Pres, 2016
