ליובה גילצ'יק
| לידה |
1907 (גיל: 117 בערך) קופיל |
|---|---|
| מקצוע | פרטיזן |
ליובה (אריה-לייב) גילצ'יק (רוסית: Лев Гильчик; אנגלית: [1]Lyova Gilchik 1907 - ?) היה פרטיזן יהודי-סובייטי תושב העיירה קופיל - עיירת נפה במחוז מינסק (Minsk)[2] בבלארוס, מפקד סיור בגדוד הפרטיזני פונומרנק.[3] לימים מפקד גדוד ע"ש ז'וקוב (Zshukov) ביערות קופיל (Kopyl) בברית המועצות.[4][5][3]
גטו קופיל
ב-26 ביוני 1941, מספר ימים לאחר פרוץ מבצע ברברוסה, נכבשה העיירה קופיל, בידי הגרמנים. בעיירה התגוררה קהילה יהודית גדולה, אשר רוכזה לאחר הכיבוש, בגטו שהוקף גדר תיל, סמוך לבית הכנסת.[6] תנאי המחיה היו ירודים מאוד - צפיפות רבה, רעב ומחסור, מחלות שנבעו מתנאי תברואה גרועים והתוצאה מוות של רבים מתושביו. בנוסף, נאלצו תושבי הגטו לצאת לעבודות כפייה, נחשפו להתעללויות שכללו מעשי עינוי ורצח, מצד שומריהם - השוטרים הבלארוסים.
בקיץ 1942, הצליחו יהודים מגטאות בלארוס לברוח. חלק מהבורחים וביניהם ליובה גילצ'יק, נמלט ליערות קופיל, יערות בלארוס וריובקה (יערות מדרום למינסק),[7] כתוצאה מבריחה זו, נפגשו יהודים ממזרח ומערב בלארוס. בסמוך ליער ריובקה, התמקמה יחידת פרטיזנים סובייטית לא גדולה, שעתידה הייתה להפוך לבריגדה רבת כוח. בראשה עמד בוז'נקו, שכינויו היה פיליפ פ."קפוסטה" (היה מפקדו הראשון של גדוד "ז'וקוב").[8] קפוסטה היה מאיור בצבא האדום, נפצע קשה, נתפס, הובא
למחנה שבויים והצליח לברוח ממנו, ליערות סטריצה באזור קופיל.[4]
פעולותיו כפרטיזן
ליובה גילצ'יק הגיע ליערות סטריצה והצטרף לקבוצת "קפוסטה". לאחר בריחתו מהגטו, רצחו הגרמנים את אשתו ואת ילדיו.
גילצ'יק וזוברייב (ברח יחד עם קפוסטה ממחנה השבויים ליערות סטריצה[4]), שהכירו היטב את האזור ואת תושביו, מילאו תפקיד ראשוני בהתמקמות קבוצת "קפוסטה" באזור. הם הובילו סיורים של הקבוצה באזור, יצרו קשרים עם התושבים המקומיים ורכשו נשק. היחידה גדלה, תחום שליטתה התרחב, והיא ניהלה מספר קרבות נגד הכוחות הגרמניים והביסה אותם. כך יצרה בעיני האיכרים תושבי האזור, תדמית של גוף לוחם גדול, מאורגן ואמין.[9]
אחד הקרבות נערך על יד ריובקה, ב-9 במאי 1942. בקרב זה גרמו הפרטיזנים לגרמנים אבדות גדולות, ושלל גדול נפל בחלקם. הקרב הנחית מכה על הגרמנים באזור, והעלה את יוקרתם של הפרטיזנים. לאחר הקרב, מונה וויינר חבר המפלגה כאחראי זמני על הקבוצה היהודית - היחידה היהודית ע"ש ז'וקוב, ואולם בסוף חודש אוגוסט 1942, הוטל הפיקוד על ליובה גילצ'יק שעיקר פעולותיו היו חיפוש והשגת נשק.[10][11]
גילצ'יק היה איש עממי, שתקן, מעשי, אחראי, אכפתי, התמצא היטב בשטח, ובעל כושר פיקודי. ידע לעמוד על זכותו כמפקד יהודי, והגן על היהודים ששהו ביער. בקופיל עבד במחלקת-הבקר ובשל עבודתו, יצר קשרים עם איכרי הסביבה.[10][11] ליחידה הוא הגיע כשברשותו שני רובים.
בסתיו 1942, נודע לו שקבוצה יהודית חדשה הגיעה. לפיכך, דאג להעביר את הקבוצה אליו ליחידה שבפיקודו. היחידה היהודית גדלה והתבססה באזור. רוב פעולותיה בנוסף לחיפוש והשגת הנשק, היו: מארבים, פעולות סיור, הקמת מערכת שירות מודיעינית בכפרים ופעולות "משקיות" (פעולות, שתפקידן היה לספק מזון ליחידה הפרטיזנית),[12] מיקוש מסילות ברזל, פגיעה בתחנות משטרה. זאת ועוד, אנשי היחידה הצליחו לשחרר 250 יהודים ממחנה עבודה בסווז'נה.[7]
במהלך אחד החיפושים להשגת כלי נשק, יצא גילצ'יק מלווה בקבוצה גדולה של אנשי היחידה, לקבר אחים של חיילי הצבא האדום, שנקברו והנשק עדיין נשאר עליהם. בלילה, פתחו אנשי היחידה את הקבר, הוציאו מתוכו גושי אדמה דביקים, והעבירו אותם לבסיסם בעגלה. עם הגיעם לבסיס, הדליקו מדורות, ו-35 בחורים אנשי היחידה, לקחו את גושי העפר הארוכים והחלו בעזרת סכינים, ברזלים ואבנים, לגרד ולהסיר את העפר שנדבק לנשק. לא היה נשק מתאים יותר לנקום בגרמנים, מנשקי חיילי הצבא האדום שנפלו בקרב מול הגרמנים. השעות הרבות (יום ולילה), שבמהלכן ניקו חברי היחידה את הנשק, תרמו רבות לעיצוב דמותה הלוחמת של היחידה היהודית, וחבריה שקיבלו נשק נוסף חשו ביטחון עצמי. אזור קופיל נראה היה כ"ממלכה פרטיזנית". לאחר פעולה זו, נרכשו כלי נשק נוספים וכך, רכשו חברי היחידה מעמד מכובד יותר.[13]
לקראת בוא חורף 1942/3, החלו הפרטיזנים להכין את עצמם לקראתו: ריכזו את הזקנים, הנשים והילדים במחנה מיוחד, בנו בקתות עץ, חפרו בורות לאחסון תפוחי אדמה, גרעינים ושומן, הכינו קש, שחת לסוסים ולבקר ועוד. ב-6 בנובמבר, ערב חג "המהפכה", הגיעה הודעה, כי הגרמנים מגיעים אל היער.[12] היה זה במסגרת מרדף גדול ונרחב של הגרמנים אחרי הפרטיזנים. הכוח הגרמני, לפי המקורות הסובייטים כלל כ-7000 איש, 12 טנקים, שריוניות ותותחים. הגרמנים החלו לתקוף והפרטיזנים השיבו מלחמה. במחצית השנייה של היום, הצליחו הפרטיזנים של קפוסטה להדוף את התקפות הכוח הגרמני, ואף להשמיד לו 3 טנקים. יחידות הסיור, שהופעלו עם רדת החשיכה על ידי פיקוד הבריגדה הפרטיזנית מצאו מוצא: פס צר בתפר שבין הכוחות הגרמניים. כל הבריגדה ובתוכה היחידה היהודית בראשותו של גילצ'יק, חמקה דרך המעבר הצר והעמיקה לחדור ליערות וורובייבה הגדולים. היה זה מסע העונשין הגדול ביותר, שערכו הגרמנים כנגד הפרטיזנים ביערות אזור קופיל.[12][14]
לקראת החורף העתיקה הבריגדה את בסיסה לצפון פולסיה, לאזור של יערות גדולים יותר ותנאים טובים יותר. אנשי בריגדת קפוסטה והיחידה היהודית ע"ש זוקוב פנו ליערות אורליקי ולביצות פולסיה, ואליהם צורפו גם אנשי המחנה המשפחתי שהסתפח אליהם לאזורי הביצות של פולסיה.[7] מאוחר יותר, כאשר החל הצבא האדום לתקוף את הגרמנים באזור, עברה היחידה לאזור העיירה ברנוביץ' והשתתפה שם בלחימה. בשנת 1944, כאשר שוחרר האזור, יצאו מהיער 270 לוחמי היחידה.[7]
בפברואר 1943, בעת הקרב על מסילת הברזל, הוטל על היחידה היהודית להכות במשטרה ולחבל בתחנה. בליל חורף הסתערו כ־70 לוחמים עם גילצ'יק בראשם, על תחנת המשטרה. הם פרצו לתחנה, שבה היה כלוא אחד מבין ארבעת הסיירים הפרטיזנים, שהכינו את ההסתערות על הגרמנים וניתפס על ידי השוטרים, ושחררו אותו. שוטרי התחנה - חוסלו, בתיהם של משתפי פעולה - הועלו באש. על פעולה זו קבלה היחידה ממפקד הבריגדה ציון לשבח.[15]
זמן קצר לאחר ה-25.3.1943 הודח גילצ'יק מתפקידו. הוא שימש כמפקד היהודי של היחידה היהודית מראשית קיומה, ואת הפיקוד על היחידה קיבל וברנוב איבן איבנוביץ', קצין רוסי לשעבר. הדחתו של גילצ'יק בוצעה בהוראת צו מגבוה ללא מתן כל הסבר.[16]
גילצ'יק עבר יחד עם שמוקלר וגלר לקבוצת "ווינברג" שהייתה ממוקמת באזור קופיל ולחבריה לא היה נשק. תפקידו היה לחדש את מלאי כלי הנשק. לאחר זמן קצר, היה בידי רוב אנשי הקבוצה נשק, והקבוצה הוכרה כקבוצת פרטיזנים עצמאית.[17]
בסוף פברואר, שנת 1944 הצטרף גילצ'יק למחנה המשפחתי כסגן-מפקד. אנשי המחנה המשפחתי ראו עצמם כחלק בלתי נפרד של היחידה היהודית ע"ש ז'וקוב. המחנה המשפחתי, בראשותם של גילצ'יק וויינברג באזור קופיל השיג נשק, ולקריאתו של שסטופבלוב שכל חמוש יתקבל ליחידתו - עברו 60 איש וביניהם גילצ'יק. גילצ'יק שימש סגן-מפקד מחלקת הסיור וארגן קבוצות קרביות של צעירים יהודים חמושים. הלוחמים ביחידה, ובמיוחד היהודים, רחשו לגילצ'יק כבוד וחיבה. לאחר מכן, קיבל גילצ'יק תפקיד מפקד סיור ביחידת "דונאייב".[18]
הערות שוליים
- ^ המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, באתר יד ושם
- ^ קופיל (Kopyl), באתר האנציקלופדיה של הגטאות, המכון הבין-לאומי לחקר השואה, יד ושם
- ^ 3.0 3.1 לייב גילצ'יק, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה-ii
- ^ 4.0 4.1 4.2 שלום חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, ירושלים - תל-אביב: יד ושם, מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ`, תשס"א, 2001, עמ' 471-470. (בעברית)
- ^ ארד, יצחק, תולדות השואה ברית-המועצות והשטחים המסופחים, ירושליים: יד ושם, תשס"ד, 2004, עמ' 938
- ^ Kapyl, מוזיאון בית התפוצות (באנגלית)
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 לחיות בכבוד ולמות בכבוד, באתר יד ושם
- ^ שלום חולבסקי, רביעי, מרי ולוחמה פרטיזנית, עמ' 246, 270
- ^ שלום חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, עמ' 471
- ^ 10.0 10.1 שלום חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, עמ' 473, 478
- ^ 11.0 11.1 יצחק ארד, תולדות השואה ברית המועצות והשטחים המסופחים, עמ' 938
- ^ 12.0 12.1 12.2 שלום חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, עמ' 482-483, 487
- ^ שלום חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, עמ' 474, 481-482
- ^ צבי שורצמן, הפרטיזנים של בלארוס, שנייה, תשע״ב, עמ' 180. (בעברית)
- ^ שלום חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, עמ' 487
- ^ שלום חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, עמ' 494-495
- ^ שלום חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, עמ' 496
- ^ שלום חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, עמ' 500
