מאגר דגימות ה-DNA של משטרת ישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

במשטרת ישראל מנוהל מאגר של דגימות DNA שנלקחו מחשודים, נאשמים ומורשעים במעשי עבירה או שנמצאו בזירת פשע.

על פי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-חיפוש אמצעי זיהוי ומאגר נתוני זיהוי) שתוקן בשנת 2005 ותקנותיו אושרו בוועדת חוקה, חוק ומשפט ב-24 באוקטובר 2006, המשטרה רשאית, בין היתר, ליטול דגימות ביולוגיות (דגימת שיער, דגימת תאים מחלקה הפנימי של הלחי ודגימת דם מזערית) מחשודים, נאשמים ומורשעים, לאחסן אותם ולנהל מאגר של דגימות לשם זיהוי חשודים והשוואה עם ממצאים מזירות פשע.

מאגר ה-DNA של משטרת ישראל הוקם בפברואר 2007, וב-27 בדצמבר 2007, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, החלו בתוכנית ניסוי משותפת לאיסוף דגימות DNA של אסירים מורשעים בעבירות חמורות או בעבירות בענייני צניעות המרצים את עונשם בבית סוהר איילון ובמהלכה נלקחו 183 דגימות. בחודש יוני 2008 פורסם שהמאגר מכיל כבר 28,000 דגימות שכבר הביאו לחשיפת כשלוש מאות מקרי פשע[דרוש מקור]. בעקבות הצלחת תוכנית הניסוי, שירות בתי הסוהר ומשטרת ישראל נערכו ליטול דגימות DNA מ-6,000 אסירים שהורשעו בעבירות המצוינות בחוק (פשעים חמורים, מעשים מגונים ועבירות רכוש) והמרצים את עונשם ב-24 בתי סוהר ברחבי הארץ.

נכון לשנת 2014 מאגר הדנ"א המשטרתי מכיל כ-300 אלף דגימות של בני אדם[1].

מקרה רצח מפורסם שפוענח בין השאר באמצעות שימוש במאגר ה-DNA הוא של נועה אייל, שרוצחה נתפס לאחר כ-16 שנה, כשדגימת DNA שנלקחה מאביו נבדקה במאגר, והתברר כי הרוצח אמור להיות קרוב משפחתו של האב[1][2][3]. במהלך אחד הדיונים בפרשת רצח זו עמד שופט בית המשפט העליון, אורי שהם על השימוש בדגימות ה-DNA כראיה במשפט הפלילי, ועל מרכזיותן וחשיבותן של ראיות מסוג זה.

ראיית ה-DNA מבוססת על השוואה בין דגימות גנטיות, תוך התייחסות לשכיחותו של הפרופיל הגנטי באוכלוסייה. לצורך קבלתה של ראיית DNA כראיה במשפט, יש להציג שתי מערכות של ראיות. המערכת הראייתית הראשונה עניינה בעדות מומחה, בדבר מידת ההתאמה הגנטית הקיימת בין דגימה שנלקחה מזירת העבירה, לבין דגימה שנלקחה מן הנאשם. המערכת הראייתית הנוספת מתמקדת בהערכה הסתברותית של שכיחות הופעתה של ההתאמה הגנטית האמורה, בקרב אוכלוסיות שונות. על יסוד ההתאמה בין הדגימות כאמור, בצירוף חוות הדעת הנוגעת לשכיחות ההתאמה בקרב אוכלוסיות שונות, נדרש בית המשפט לקבוע האם ישנה זהות בין הנאשם לבין בעל ה-DNA שנלקח מזירת העבירה (פסק דיני בע"פ 3731/12 סוילם נ' מדינת ישראל, פסקה 80 (11.11.2014) (להלן: עניין סוילם), וההפניות המובאות שם). על מעמדה וחשיבותה של ראיית ה-DNA במסגרת ההליך הפלילי, ניתן ללמוד מכך שבמקרים מיוחדים, ניתן להרשיע נאשם על יסוד ראיית DNA כראיה יחידה. זאת, כאשר אין בפניו של בית המשפט ראיות המצביעות על הסבר "תמים" להימצאותה של הדגימה בזירת האירוע (ע"פ 149/12 אלמליח נ' מדינת ישראל (24.9.2012); וראו גם עניין סוילם, פסקה 82).[4]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0