מודעה (הלכה)
מודעה (בלשון הגמרא: מודעא) היא אמצעי הלכתי מקדמי, שחז"ל נתנו בידיו של אדם שנאנס לחתום על שטר, מבלי שרוצה בכך. באמצעות המודעה, שימסור קודם החתימה, יכול אותו אדם לפטור את עצמו מהתחייבותו הקניינית הנובעת מהחתימה שחתם שלא מרצונו.
המקור להלכה
הגמרא מביאה בשם רב נחמן, משפט קצר וסתמי: ”מודעא בפני שניים, ואין צריך לומר כְּתוֹבוּ”[1]. כלומר מודעה צריכה להתבצע בפני 2 עדים, והמודיע אינו צריך לבקש מהעדים שייכתבו שטר מודעה.
הרשב"ם מפרט ומסביר:
”מי שאנסוהו למכור, וליתן את שלו בעל כורחו, ולכתוב שטר מכירה או מתנה בפני עדים. צריך להודיע קודם לכן לשני עדים (עדים אחרים), ולומר: דעו לכם שמכירה זו, או מתנה של שדה זו שאני רוצה לעשות לפלוני, שלא ברצון נפשי אעשה, שאונסני ומכריחני בעל כורחי, ולא יהא ממש באותו שטר שאעשה. והיום, או למחר, תבענא ליה בדינא. ומרענא לשטרא אפומייכו (אתבע אותו בבית דין ואפסול את השטר על פיכם), שמסרתי מודעה לפניכם קודם שנעשה השטר”[2].
כלומר: אם מסירת המודעא בפני העדים התרחשה לפני המכירה, יוכל המוכר, מאוחר יותר, להביא את עדי המודעא לבית הדין, ולבטל את המכירה למפרע.
משמעות השם
מודעה היו דברינו
במקרה שלפנינו העדים הם המערערים על כשרות השטר ולא החותם.
באים העדים ואומרים כי אומנם השטר כשר, אך טרם חתימתו נמסרה מודעה מצד החייב שהוא חתם באונס, ותחת לחץ, ולכן אין לשטר תוקף.
במקרה כזה נחלקו חכמי הגמרא:
לשיטת רב נחמן לא יהיו דברי העדים נאמנים, מכיוון שבהצהרתם כי "מודעה היו דברינו" נעקרת עדותם לחלוטין.
לשיטת רב אשי כן יהיו העדים נאמנים לסייג את עדותם ולומר "מודעה היו דברינו", מכיוון שאמירת זאת, אינה סותרת את האמור בשטר. שכן אפילו שטר שאין בו כל רמז לכך שהיה באונס, ייתכן שנמסרה בגינו מודעה, וכשבא לפני בית הדין שטר רגיל, אין בית הדין יכולים לדעת עובדה זאת, וכאשר העדים באים ואומרים שנמסרה מודעה, אין בכך עקירת העדות.
מודעה רבה לאורייתא
על מעמד הר סיני, מספרת לנו התורה כך:
”וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר”[3].
הגמרא מתקשה בהסבר הסיטואציה המתוארת במילים "וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר". כיצד ייתכן שבני ישראל התייצבו מתחת להר?
מסביר רב אבדימי בר חמא:
”מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם”[4].
שואל על כך רבי אחא בר יעקב:
”מכאן, מודעא רבה לאורייתא”? כלומר: האם ישראל יכולים לחזור בהם מהתחייבותם לקבל את התורה? שכן הרי הם נאנסו על ידי הקב"ה לקבל אותה, ואם אין הם מקיימים את המצוות, ממילא הם צריכים להיות פטורים מעונש, שהרי זהו דין מודעה גדול.
משיבה על כך הגמרא: ”אמר רבא אף על פי כן, הדור קיבלוה (חזרו וקיבלו את התורה) בימי אחשוורוש. דכתיב (שכתוב במגילת אסתר) "קיימו וקיבלו היהודים", מכאן שקיימו את מה שקיבלו כבר”.
מטבע לשון
בימינו קיבל הביטוי "מודעה רבה לאורייתא", משמעות נוספת. כאשר מתפרסמת מודעה (בדרך כלל על לוחות המודעות), באשר להרצאה תורנית, אשר תימסר על ידי רב ידוע, עם כל פרטי ההרצאה. נוהגים לשים ככותרת למודעה את הביטוי "מודעה רבה לאורייתא".
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ' עמוד א'
- ^ רשב"ם, בבא בתרא, דף מ', עמוד א', ד"ה וכן מודעה בפני שניים
- ^ ספר שמות, פרק י"ט, פסוק ט"ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ח עמוד א'
