מטא-הלכה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מטא-הלכה הוא מושג במחקר ההלכה המודרני המכוון לעקרונות יסוד בתשתית ההלכה - כדוגמת רעיונות מחשבתיים להם השפעה מסוימת על כל תחומי ההלכה, וכן כללי פרשנות ופסיקה אשר משפיעים פוטנציאלית על כל הלכה באשר היא, כאשר הם מודדים אותה לפי עקרונות-על. אין הסכמה על עצם קיומם של כללים מטא-הלכתיים, ולא על טיבם המדויק.

דוגמה לכלל מטא-הלכתי לחלק מהשיטות הוא דרכיה דרכי נועם - שלפי הנוקטים שמדובר בכלל מטא-הלכתי, הוא חל על תחומים רבים ומגוונים וקובע שההלכה צריכה להתחשב גם בעקרונות מופשטים כגון נועם ושלום. דוגמה נוספת היא הכלל "התורה חסה על ממונם של ישראל", כנימוק להקל במקום הפסד כספי ניכר ליחיד או לרבים, וזאת בתחומים הלכתיים רחבים.

המושג הומצא על ידי פרופ' אליעזר גולדמן בשנת 1958[1].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Alexander Kaye, ELIEZER GOLDMAN AND THE ORIGINS OF META-HALACHA, Modern Judaism 34 (3), 2014, עמ' 309-333 doi: 10.1093/mj/kju010
Scroll 2 (PSF).png ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0