מימוס
המימוס היה מופע בידור עממי ברומא, החל מהמאה ה-2 לפנה"ס. הוא כלל מופעי לוליינים, חקיינים, בדרנים וליצנים, גברים ונשים, שסבבו בשווקים ובירידים ואספו כסף מהקהל. שחקני המימוס הופיעו בלהקות נודדות קטנות והקימו במות עץ פשוטות וקלות. הופעות מימוס מאוחרות יותר (המאה ה-3) כללו גם טקסטים קבועים, בעלי עלילה פשוטה וקבועה, אך עיקרו של המופע היה תנועתי ולולייני. מופעי מימוס שהתקיימו בחגיגות פולחן אליליות-פגניות כללו גם חלקים פורנוגרפיים ואף הוצאות להורג פומביות. מופעי המימוס המשיכו עד המאה השביעית אז נאסרו על ידי הכנסייה.[1]
שורשיו של המימוס
שורשיו של המימוס בקומדיה היוונית, שהייתה בראשיתה מקובעת למקום התיאטרון ולזמן חגיגות פולחן אליליות, תהליך הניידות של התיאטרון החל במאה הרביעית לפנה"ס על ידי אמני דיוניסוס. מופעי המימוס הם המשך של תהליך ההתניידות. במאה השלישית לפני הספירה ואילך עברו מופעי להקות דיוניסוס תרגום לרומאית על ידי אמנים רומיים דו-לשוניים.
בניגוד ליוון בה נחשבה הקומדיה לתרבות גבוהה ולא ערבו בה מופעים אחרים, המימוס היה חלק ממכלול של מופעים שכללו מרוצים, אתלטיקה, מופעי שחקנים עם מסכות-אטלנה, קרבות אדם מול חיה עד מוות- לודר, בלט מים, וכן "קטעים נבחרים" מקומדיות יווניות שברומא הרשו לעצמם לפרק לחלקים. במימוס היו גם יסודות אלתוריים.
בניגוד ליוון, ברומא מעמדם של השחקנים היה נמוך, חלקם היו עבדים משוחררים, כמו כן השתתפו במופע נשים דבר שלא היה מקובל בתיאטרון היווני.
במאה הראשונה לפני הספירה עלה מעמדו של המימוס בזכות מחברים שנתנו לו לבוש ספרותי.[1]
דעת חכמי ישראל על המימוס
חכמי ישראל התנגדו לתיאטרון הרומי בכלל ולמימוס בפרט. הם ציינו שיש בו פריצות ועבודת אלילים וגם תיאטרון שאין בו את אלו בצורה ישירה יש בו משום מושב לצים וחוקות הגויים.[2][3] יוספוס פלביוס מתאר שיחה בין הורדוס לזקני היהודים בה ניסה לשכנעם לבוא לתיאטרון שאין בו עבודת אלילים, אך הם סירבו ואמרו שלא הורגלו בכך אבותם.[2]
כמו כן הצביעו חז"ל על יסודות אנטישמיים במופעי המימוס, כגון לעג לעושרם או עניותם של היהודים[4] מצד שני ריש לקיש מצא טוב במופעי המימוס ואמר: ”צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם שהם מכניסים מימוסין לבתי תאטראות וקרקסאות שלהן ומשחקים בהם שלא יהיו יושבים ומסיחין אלו באלו ויבואו לידי קטטה.”[5]
הכנסייה והמימוס
טרטוליאנוס, תאולוג נוצרי קדום, הזהיר שיש בהם עבודת אלילים, שכרות ופריצות. הכנסייה לחמה נגד מופעי המימוס ומופעים פגאניים אחרים, אך הצליחה לאוסרם רק באמצע המאה השישית במזרח האימפריה הרומית ובמערבה באמצע המאה השביעית.[1]
השפעות המימוס על אמנות מאוחרת
ענף הפנטומימה שנקרא בתחילתו פנטומימוס צמח מתוך מופעי המימוס.[1] ליצן הפנטומימה בעל הפנים העצובות-פיירו הצרפתי והמוקיונים השוטים של ימי הביניים הם צאצאיו של המימוס. מהם נולד ארלקינו של הקומדיה דל ארטה ופולצינלה. משתה השוטים של ימי הביניים היה חגיגה של פריקת עול בסגנון מופעי מימוס. פרדריק בוסי ציין את דון קישוט כדמות המושפעת מליצני המימוס. הדמויות במחזה מחכים לגודו הן סוג של מוקיונים בעלי אפיוני מימוס. כמו כן נוהגין לציין את דמויות הסיטקום כגון ארצ'י באנקר ודומיהם כמושפעים מדמויות מימוס בהיותם דמויות בעלות חסרונות מובלטים, שלא משתנות.[6]
לקריאה נוספת
- התיאטראות בא"י בעת העתיקה. מוסד ביאליק ת"א 2006. הקדמה מאת דבורה גילולה ופרק על יחס חז"ל מאת אסתי דבורזצקי.
- שקיעת הלץ. אריה זקס. ספריית פועלים תל אביב 1978
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 דבורה גילולה בהקדמתה לספר התיאטראות בא"י בעת העתיקה. מוסד ביאליק. תל אביב, 1999
- ^ 2.0 2.1 אסתי דבורזצקי בפרק על יחס חז"ל בספר התיאטראות בא"י בעת העתיקה, מוסד ביאליק, ת"א, 1999
- ^ תוספתא עבודה זרה ה ו
- ^ פתיחתא דאיכה רבתי
- ^ בראשית רבה פ א
- ^ החוויה התאטרונית מבוא לדרמה- האונ' הפתוחה תל אביב 2006 עמ' 453 ואילך.
