מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה
| תאריכי הסכסוך | 5 ביוני 1983 – 9 בינואר 2005 (21 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | דרום סודאן, הנילוס הכחול, הרי נובה | |||||||||
| תוצאה |
| |||||||||
| ||||||||||
 | ||||||||||
מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה הייתה סכסוך צבאי שהתקיים משנת 1983 ועד 2005 בין ממשלת סודאן וצבא השחרור העממי הסודאני (SPLA). מדובר בהמשך ישיר למלחמת האזרחים הסודאנית הראשונה, שהתקיימה בין השנים 1972-1955. אף שהלחימה החלה במקור באזור דרום סודאן, המלחמה התפשטה עם הזמן גם להרי נובה ולאזור הנילוס הכחול.
המלחמה נמשכה למעלה מ-21 שנה, מה שהפך אותה לאחת ממלחמות האזרחים הארוכות ביותר בהיסטוריה המתועדת.
לפי הערכות, כשני מיליון אנשים מתו עקב המלחמה, הרעב, והמחלות שנגרמו כתוצאה ישירה מהסכסוך. ארבעה מיליון תושבים בדרום סודאן נאלצו לעקור מבתיהם לפחות פעם אחת במהלך המלחמה (ולעיתים יותר מפעם אחת). מספר האזרחים שנהרגו במלחמה הוא מהגבוהים ביותר מאז מלחמת העולם השנייה[1], כאשר המלחמה התאפיינה גם בהיקף נרחב של הפרות זכויות אדם, ביניהם אירועי טבח המוני ועבדות בהיקף רחב.
המלחמה הביאה בסופו של דבר להקמתה של מדינת דרום סודאן במהלך שנת 2011, שש שנים לאחר שהמלחמה הסתיימה.
רקע וגורמים למלחמה
ערך מורחב – מלחמת האזרחים הסודאנית הראשונה
מגמה מרכזית שבאה לידי ביטוי כמעט לכל אורך ההיסטוריה הסודאנית, היא המאבק המתמשך בין השלטון המרכזי, המבקש להרחיב את תחום שליטתו, ובין גורמי מפתח באזורי הפריפריה הסודאנית, שהעלו פעמים רבות טענות בדבר דחיקה לשוליים. השלטון המרכזי, אשר התבסס באופן מסורתי לאורך נהר הנילוס, נאבק במשך מאות שנים על מנת להחיל את שליטתו גם באזור פנים סודאן, הרחק מהנילוס. מאז המאה ה-18, הממשלות המרכזיות ששלטו באזור סודאן פעלו באופן שיטתי ומתמשך על מנת להשליט את כוחן ולנצל את האזור הדרומי והפריפריאלי של סודאן, במקרים רבים תוך התנגשות ישירה מול האוכלוסיות שהתגוררו באזורים אלו[2].
מספר מקורות תיארו את הסכסוך המתמשך כמאבק דתי, כאשר ניסיונותיו המתמשכים של השלטון המרכזי המוסלמי לכפות את עקרונות הדת המוסלמית והשריעה על הלא-מוסלמים תושבי הדרום, הובילו למאבק אלים, ובסופו של דבר למלחמת אזרחים[3][4][5][6][7].
בתקופה בה סודאן נשלטה על ידי הבריטים, השלטון הבריטי חילק את סודאן למחוז צפוני ולמחוז דרומי, כאשר כל מחוז נוהל בנפרד. בתקופה זו, אופיו של המחוז הדרומי היה דומה במידה רבה לזה של יתר המושבות הבריטיות במזרח אפריקה - קניה, טנגניקה ואוגנדה, בעוד שאופי המחוז הצפוני היה דומה יותר למחוז המצרי דובר הערבית.
במהלך השנים הראשונות של הממשל הבריטי בסודאן, הבריטים מנעו מהערבים תושבי הצפון מלהחזיק בעמדות כוח בדרום, המתאפיין במנטליות ובמסורות אפריקאיות, ואף המסחר היה מצומצם בהיקפו בין שני המחוזות. עם זאת, החל משנת 1946, הבריטים נכנעו ללחץ הצפוני והחלו לפעול לשילוב בין שני המחוזות. הערבית נהפכה לשפת הממשל בדרום, ותושבי הצפון הערבים החלו לתפוס עמדות מפתח בממשל בדרום. בתגובה, חברי האליטה בדרום, ברובם המכריע דוברי אנגלית, התרעמו על שינוי מגמה זה, אשר הדיר אותם מחוץ לממשלתם[8]. במסגרת מגמת הדה-קולוניזציה, עמדות המפתח בממשל המקומי בדרום נמסרו ברובן לחברי האליטות הצפוניות שמקום מושבן בח'רטום, מה שגרר אי שקט בדרום.
החל משנת 1950 ועד לתום השלטון הבריטי בסודאן בשנת 1956, הבריטים פעלו באופן הדרגתי לקראת מתן עצמאות לסודאן, אבל תהליך זה התבסס בעיקרו על חיזוק האליטה הצפונית, תוך הזנחת בני האליטה בדרום. כך לדוגמה, במהלך המשא ומתן וההכנות הרשמיות לקראת מתן העצמאות לסודאן, מנהיגים דרום סודאנים כלל לא הוזמנו לקחת חלק במגעים. במהלך שנת 1953, הוועדה הסודאנית שלקחה חלק במגעים מול השלטון הבריטי כללה רק 6 מנהיגים מהדרום, אף שבאותו הזמן היו כ-800 מנהיגים דרומיים שאחזו במשרות מפתח במחוז הדרומי.
מלחמת העולם השנייה מצידה הסבה את תשומת הלב לסוגיית המשאבים הטבעיים. באזור שבין צפון ודרום סודאן משתרעים שדות נפט נרחבים, וכתוצאה מכך אינטרסים של גורמים זרים היו מעורבים בעתיד האזור באופן משמעותי (לאורך השנים, ההכנסות מהאזור הופקעו לטובת אינטרסים מערביים, כפי שקרה בניגריה). מנהיגי הצפון ביקשו לשלוט במשאבים אלו, זאת בשל מיקומו הגאוגרפי של המחוז הצפוני בקצה מדבר סהרה, אשר אינו מתאים לצורכי חקלאות. בהשוואה, דרום סודאן נהנית משיעור גבוה משמעותית של גישה למים ואדמה פורייה, בשל מספר יובלי הנילוס העוברים באזור ומשקעים כבדים ביחס לאזור הצפוני. מסיבה זו, מנהיגי המחוז הצפוני ראו חשיבות עליונה בשליטה על אזור שדות הנפט, כאשר תוצרי הנפט היוו כ-70% מכלל הרווח של סודאן מייצוא, ותרמו בעיקר לפיתוח המחוז הצפוני.
בתקופה זו, המחוז הדרומי התאפיין גם במספר רחב של סכסוכים עקובי דם בין השבטים השונים בדרום. עיקר הקונפליקט התנהל בין שבטי הנואר והדינקה, אך גם בקרב קבוצות אתניות אחרות. מאבקים מקומיים בין שבטים אלו המשיכו להתרחש גם לאחר קבלת העצמאות הדרום סודאנית.
בין השנים 1955 ל-1972, התלקחה בדרום סודאן מלחמת אזרחים בין תושבי הצפון המוסלמים ותושבי הדרום הנוצריים. המלחמה הסתיימה ב-1972, עם חתימת הסכמי אדיס אבבה. ההסכמים כללו מתן אוטונומיה דתית ותרבותית לדרום הנוצרי[9].
מלחמת האזרחים
לפני 1985
הפרת הסכם אדיס אבבה
- ערך מורחב – הסכמי אדיס אבבה (1972)
לאחר תום מלחמת האזרחים הראשונה, הסכמי אדיס אבבה שולבו בחוקה של סודאן; ההפרה של ההסכם מצד שלטונות סודאן הובילה ישירות למלחמת האזרחים השנייה[10].
ההפרה הראשונה של ההסכם התרחשה בשעה שנשיא סודאן, ג'עפר נומיירי, ניסה להשתלט על שדות הנפט שהשתרעו באזור הגבול שבין הצפון והדרום. נפט התגלה לראשונה בבנטיו ב-1978, בדרום כורדופאן ובחלק העליון של הנילוס הכחול ב-1979, בשדה Unity oilfield ב-1980, בשדה Adar oilfield ב-1981, ובהגליג ב-1982. גילוי שדות הנפט הוביל את השלטון הסודאני להפנים את הרווחים הכלכליים המשמעותיים שיצמחו למי שישלוט בשדות אלו.
פונדמנטליסטים אסלאמיים בצפון התנגדו לעקרונות הסכם אדיס אבבה, אשר הוביל לאוטונומיה בקרב הרוב הלא-מוסלמי בדרום סודאן. השפעתם של הפונדמנטליסטים על המשטר הסודאני גדלה בהדרגה, ובשנת 1983, הנשיא נומיירי הכריז כי סודאן, על כל חלקיה, היא מדינה אסלאמית, הכרזה שמשמעותה בפועל הייתה סופו של הממשל האוטונומי בדרום, ומשכך הפרה ישירה של הסכם אדיס אבבה[11].
צבא השחרור של העם הסודאני (SPLA)
זמן קצר לאחר ההכרזה בדבר ביטול האוטונומיה הדרומית, צבא השחרור של העם הסודאני (SPLA) נוסד בשנת 1983 בתור קבוצת מורדים, אשר מטרתה הראשונית הייתה לחדש את השלטון האוטונומי בדרום סודאן, וזאת באמצעות מאבק חמוש כנגד השלטון המרכזי בסודאן. התנועה, שהונהגה על ידי ג'ון גראנג, אמנם הייתה מבוססת על תומכים ומתנדבים בדרום סודאן, אך בהצהרותיה הפומביות הכריזה כי היא פועלת לטובת כלל אזרחי סודאן המדוכאים על ידי השלטון המרכזי. בימיה הראשונים, התנועה המשיכה לדגול בקיומה של סודאן המאוחדת, תוך ביקורת על פעילותו של השלטון המרכזי, אשר מדיניותו, וביטול האוטונומיה הדרומית, הובילה בהדרגה ל"התפוררות" לאומית.
1985–1991
ב-6 באפריל 1985, קצינים בכירים בצבא הסודאני, בראשות הגנרל עבד א-רחמן סוואר א-דהב, הובילו הפיכה צבאית במדינה. בין פעולותיה הראשונות של הממשלה החדשה הייתה השעיית החוקה של 1983, ביטול הצו המכריז על סודאן כמדינה אסלאמית, ופירוק מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של סודאן. בעקבות ההפיכה, השלטון במדינה עבר רשמית לידי מועצה צבאית, שכללה 15 חברים, וזאת עד לקיומן של בחירות חופשיות, כפי שהתחייב הצבא. עם זאת, החלת השריעה כחוק המדינה בכל רחבי סודאן לא בוטלה.
במהלך חודש אפריל 1986, ולאחר שהתקיימו הבחירות כמובטח, המועצה הצבאית, ששלטה בפועל בסודאן בעקבות ההפיכה הצבאית, פינתה את מקומה לממשלה אזרחית שנבחרה בבחירות הכלליות. בראש הממשלה החדשה עמד ראש הממשלה צאדק אל-מהדי ממפלגת האומה. הממשלה התבססה על קואליציה בין מפלגת האומה, מפלגת האיחוד הדמוקרטי, מפלגת החזית האסלאמית הלאומית (NIF) של חסן א-תראבי, ומספר מפלגות קטנות בעלות אוריינטציה דרומית. קואליציה זו עברה מספר שינויים במהלך השנים הבאות, אך ראש הממשלה צאדק אל-מהדי, ומפלגת האומה שבראשה עמד, המשיכו למלא תפקיד מרכזי בממשלה.
בין הסלמה למשא ומתן
במאי 1986, אל-מהדי וממשלת הקואליציה החלו במשא ומתן לשלום עם צבא השחרור של העם הסודאני (SPLA) בראשותו של ג'ון גראנג. באותה השנה צבא השחרור, יחד עם מספר מפלגות סודאניות, קיים פגישה משותפת באתיופיה, אשר הסתיימה בהכרזת ״סכר הקוקה״. הכרזה זו קראה לביטול החוק השרעי בסודאן, ולמעבר למשטר חוקתי ומתן אוטונומיה לדרום. ב-1988, צבא השחרור של העם ומפלגת האיחוד הסוציאליסטי ניסחו במשותף תוכנית שלום שקראה לביטול ההסכמים הצבאיים עם מצרים ולוב, הקפאה של חוקי השריעה, סיום מצב החירום במדינה, והפסקת אש במלחמת האזרחים. חרף זאת, דווקא במהלך תקופה זו מלחמת האזרחים במדינה התעצמה באופן ניכר, מספר ההרוגים נסק, והכלכלה הלאומית המשיכה להתדרדר, מה שאף הוביל לפרוץ מהומות המוניות בעקבות עליית המחירים של מוצרי היסוד ב-1988, מה שהוביל להתערבות ממשלת סודאן ולביטול עליות המחירים.
במהלך נובמבר 1988, ראש הממשלה צאדק אל-מהדי סירב לאשר את עקרונותיה של תוכנית השלום שגובשה על ידי צבא השחרור של העם ומפלגת האיחוד הסוציאליסטי, מה שהוביל לפרישתה של מפלגת האיחוד מהממשלה. הממשלה החדשה שהקים אל-מהדי התבססה על מפלגת האומה, יחד עם מפלגת החזית הלאומית האסלאמית הפונדמנטליסטית (NIF). בפברואר 1989, הצבא הציג לראש הממשלה אל-מהדי אולטימטום: או שיפעל לטובת הסכם שלום מול המורדים, או שיודח מתפקידו. אל-מהדי בחר באפשרות הראשונה, והזמין פעם נוספת את מפלגת האיחוד הסוציאליסטי להצטרף לממשלה, כאשר הממשלה החדשה אישרה את תוכנית השלום של צבא השחרור של העם ומפלגת האיחוד הסוציאליסטי. כמו כן, בשלב זה נקבע תאריך לקיום ועידה חוקתית, במהלך ספטמבר 1989.
ההפיכה הצבאית של 1989
מצב העניינים השתנה פעם נוספת ב-30 ביוני 1989, בשעה שקצינים בצבא הסודאני, בהנהגת הקולונל עומר חסן אל-באשיר, שנתמך על ידי מפלגת החזית האסלאמית (NIF), ביצע הפיכה צבאית והפיל את ממשלתו של אל-מהדי. בעקבות ההפיכה, אל-באשיר הפך למנהיג הטוטליטרי של סודאן בתור הנשיא, ראש הממשלה, ומפקד הכוחות המזוינים כאחד.
הממשל הצבאי החדש בראשות אל-באשיר אסר על קיומם של איגודים מקצועיים, מפלגות פוליטיות, ומוסדות אחרים בעלי אוריינטציה "שאינה דתית". במקביל, כ-78,000 אנשי צבא, משטרה ומנהל אזרחי ״טוהרו״ על מנת לעצב מחדש את השלטון במדינה.
חוק העונשין של 1991
במרץ 1991, חוק עונשין חדש, המבוסס על עקרונות השריעה, הנהיג עונשים קשים ברחבי סודאן לאלו המפרים את עקרונות השריעה, לרבות כריתת איברים וסקילה. אף שבאופן רשמי, תושבי האזור הדרומי זכו לפטור מאיסורים ומעונשים אלו, חוק העונשין של 1991 הצביע על האפשרות העתידית של החלת חוקי השריעה באזור דרום סודאן.
ב-1993, הממשלה העבירה את רוב השופטים הלא-מוסלמים שכיהנו בדרום לצפון, והחליפה אותם בשופטים מוסלמים באזור הדרום[12]. במקביל, פעילותה המוגברת של משטרת הסדר הציבורי לאכיפת השריעה בצפון, הביאה למעצרם ולהשתת עונשים חמורים על תושבי הדרום ומיעוטים אחרים, שהתגוררו באזור הצפוני.
המשך המלחמה: 2001-1991
לקראת סוף שנת 1989, ולאחר שורה של פעילויות צבאיות מוצלחות, צבא השחרור של העם הסודאני החזיק בשטחים נרחבים במחוזות אקווטוריה, בחר אל-ע'זאל, מדינת הנילוס העליון, וכן פעל בחלקים הדרומיים של דרפור, כורדופאן והנילוס הכחול. במקביל, הממשלה הסודאנית שלטה על מרבית הערים הגדולות בדרום, כולל ג'ובה, ואו ומלקאל. הפסקת האש לא רשמית בין הצדדים התמוטטה באוקטובר 1989.
ביולי 1992, מתקפה יזומה מצד כוחות הממשלה השיגה שליטה על מרבית שטח דרום סודאן, ואף הצליחה להשתלט על מטה צבא השחרור של העם הסודאני בטוריט[13].
הן כוחות הצבא הסדיר, והן כוחות המיליציה הממשלתית הידועים לשמצה (מוכרים גם בשם צבא ההגנה של העם, PDF) נהגו לתקוף ולפשוט בשגרה על כפרים בדרום סודאן ובהרי נובה[14]. ממשלות סודאן נהגו לאורך השנים לעשות שימוש רחב בכוחות חמושים שאינם מהווים חלק מהצבא הרגיל, במעין מלחמת פרוקסי, במיוחד בדרום סודאן ובאזורי הגבול בין הצפון והדרום, לצורך ניהול המלחמה ועל מנת לשמור על מצבת הצבא הסדיר. מיליציות אלו גויסו להלכה באופן מקומי בכל אזור ואזור, אך בפועל הגיוס נעשה עם קשרים סמויים מובהקים לגורמים בממשלה הסודאנית. חלק ניכר מהמיליציות החמושות שפעלו באזור ח'רטום לטובת הממשלה לדוגמה, עשו זאת בהנחיית החזית האסלאמית (NIF), כחלק מטקטיקת "הפרד ומשול"[15].
מחלוקת פנימית בקרב צבא השחרור של העם הסודאני
באוגוסט 1991, מחלוקת פנימית בקרב המורדים הובילה את יריביו של הקולונל גראנג, מנהיג צבא השחרור של העם הסודאני, להתפצל מהצבא וליצור את מה שכונה "פלג נאסיר של צבא השחרור של העם הסודאני". הניסיון להדיח את גראנג הובל על ידי רייק מכאר ולאם אקול. בנובמבר 1991, פלג נאסיר ביצע את טבח בור, במהלכו נהרגו כ-2,000 אזרחים. בספטמבר 1992 התפצל מצבא השחרור פלג נוסף, בהנהגת ויליאם ניון באני, ובפברואר 1993 התפצל פלג שלישי מהצבא, בהנהגת קרובינו קואנין בול. ב-5 באפריל 1993 הכריזו שלושת הפלגים הפורשים מצבא השחרור במסיבת עיתונאים בניירובי שבקניה, על הקמת קואליציה משותפת, בשם "צבא השחרור המאוחד של העם הסודאני".
התנהלות ממשלת סודאן
במהלך השנים 1990–1991, הממשלה הסודאנית תמכה בסדאם חוסיין בתקופת מלחמת המפרץ. תמיכה זו הובילה לשינוי לרעה ביחס האמריקאי כלפי השלטון הסודאני. הממשל האמריקאי תחת הנשיא ביל קלינטון הכריז על איסור השקעות של אמריקאים במדינה, ואף העביר כסף לשכנותיה של סודאן על מנת לסייע בהדיפת הכוחות של ממשלת סודאן שנהגו לחצות את הגבול במסגרת הלחימה כנגד המורדים. במקביל, ארצות הברית החלה בקמפיין דיפלומטי על מנת "לבודד" את סודאן, מה שהוביל יותר ויותר מדינות להתייחס אליה כאל מדינה סוררת.
מאז 1993, שכנותיה של סודאן, אריתריאה, אתיופיה, אוגנדה, וקניה, פעלו לקידום יוזמת שלום בסודאן בחסות הרשות הבין-ממשלתית לפיתוח (IGAD), ללא הצלחה. חרף החוסר בהתקדמות ממשית, הרשות יזמה בשנת 1994 את פרסום הצהרת העקרונות (DOP), במטרה להגדיר את המרכיבים החיוניים הדרושים לצורך יישוב הסכסוך בצורה צודקת; ההצהרה התייחסה בין היתר ליחסי דת-מדינה, חלוקת הכוח בין הצפון והדרום, חלוקת המשאבים הטבעיים, וזכותו של הדרום להגדרה עצמית. הממשלה הסודאנית סירבה לחתום על הצהרת העקרונות עד שנת 1997, לאחר שורת הפסדים של כוחות הממשלה בקרבות כנגד צבא השחרור.
התנהלות צבא השחרור של העם הסודאני
ב-1995, האופוזיציה לממשלה הסודאנית בצפון יצרה קשרים עם גורמים באופוזיציה הדרומית על מנת ליצור קואליציה של מפלגות האופוזיציה, אשר זכתה לשם "הברית הדמוקרטית הלאומית" (NDA). התפתחות זו הובילה ליצירת חזית נוספת במלחמת האזרחים כנגד כוחות הממשלה, הפעם באזור צפון-מזרח סודאן, מה ששינה את אופי הסכסוך המסורתי בין הצפון והדרום לכדי מאבק רחב יותר בין השלטון המרכזי ואזורי הפריפריה. הגורמים המרכזיים בברית הדמוקרטית הלאומית היו צבא השחרור של העם הסודאני, מפלגת האומה ומפלגת האיחוד הדמוקרטי, וזאת יחד עם מספר מפלגות וקבוצות מאורגנות מאזור צפון סודאן.
באותה השנה, אריתריאה, אתיופיה ואוגנדה הגבירו את היקף הסיוע הצבאי לצבא השחרור, עד כדי שליחת כוחות צבא סדיר לתוך סודאן. עם זאת, המעורבות הצבאית האתיופית והאריתראית נחלשה בשעה ששתי המדינות נקלעו לסכסוך גבולות ב-1998, והמעורבות האוגנדית נחלשה בעקבות ההתמקדות האוגנדית בסכסוך ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
בשנת 1997, שבע קבוצות שפעלו לצד הממשלה, בראשות רייק מכאר, לשעבר סגנו של קולונל גראנג בצבא השחרור המאוחד, חתמו על הסכם השלום של חרטום עם החזית האסלאמית הלאומית, מה שהוביל להקמתו הרשמית של צבא ההגנה הדרום סודאני (SSDF), כארגון גג לקבוצות השונות. עוד ב-1997, הממשלה חתמה על הסכמי פשודה והרי נובה מול מספר פלגים מורדים. רבים מאותם המורדים לשעבר, שחתמו על ההסכמים מול הממשלה, עברו לאחר מכן לחרטום, שם מילאו תפקידים שוליים במסגרת הממשלה המרכזית, וחלקם אף שיתפו פעולה עם הממשלה כנגד צבא השחרור של העם הסודאני. הסכמים אלו בין הממשלה לארגוני המורדים התבססו במידה רבה על הצהרת העקרונות משנת 1997, ובין היתר ההצהרה בדבר מתן מידה מסוימת של אוטונומיה לדרום, כמו גם הזכות להגדרה עצמית.
חתימה על הסכם שלום
שיחות השלום בין המורדים מהדרום והממשלה התקדמו בצורה משמעותית במהלך שנת 2003 ותחילת 2004, זאת חרף המשך הקרבות בחלקים שונים של דרום המדינה. המגעים הובילו בסופו של דבר לחתימת הסכם השלום בין הצדדים ב-9 בינואר 2005, בניירובי.
- בין תנאיו של הסכם השלום נקבע כי:
- הדרום ייהנה מאוטונומיה שלטונית במהלך שש שנים, ולאחר מכן בשנת 2011, יתקיים משאל עם בדרום בדבר עצמאות.
- אם משאל העם בשנת 2011 יוביל להישארותה של דרום סודאן במדינה המאוחדת, שני הצדדים לסכסוך ימזגו חלק מהכוחות המזוינים שלהם לטובת יצירת כוח צבאי מאוחד שימנה 39,000 חיילים.
- ההכנסות משדות הנפט באזור הגבול בין האזורים יתחלקו שווה בשווה בין הממשלה לבין צבא השחרור של העם הסודאני במהלך שש השנים של האוטונומיה.
- משרות הניהול הממשלתיות יחולקו בצורה מוסדרת בין הצדדים, לפי אזורים.
- השריעה האסלאמית תמשיך להיות מיושמת בצפון, בעוד שהיקף ומידת החלת השריעה בדרום תיקבע על ידי אספה נבחרת של תושבי הדרום.
התערבויות חיצוניות וסיוע הומניטרי
בעקבות מחאה פנימית, ממשלתו של אל-מהדי אישרה במרץ 1989 תוכנית סיוע הומניטרי מטעם האו"ם בשם "מבצע הצלה סודאן", במסגרתה כ-100,000 טונות של מזון הועברו לתושבים האזורי העימות בדרום, מה שסייע במניעת התפשטות רעב המוני.
בשנת 1999, מצרים ולוב פרסמו את היוזמה המצרית-לובית (ELI). בשלב הזה, הניסיון של הרשות הממשלתית לבצורת ופיתוח (IGADD) להתניע את תהליך השלום בין הצדדים - הגיע למבוי סתום. המטרה העיקרית של היוזמה המצרית-לובית הייתה לשתף בשיחות השלום גם חברי אופוזיציה לא-דרומיים (במיוחד מקרב האופוזיציה בצפון סודאן). עם זאת, מאחר שהיוזמה נמנעה מלגעת בנושאים שנויים במחלוקת, כגון האפשרות של פרישת הדרום מהמדינה, צבא השחרור של העם הסודאני נמנע מלאמץ אותה, מה שהוביל במידה רבה לחוסר הצלחתה בפריצת המבוי הסתום בין הצדדים[16].
במהלך חודש ספטמבר 2001, חבר הסנאט של ארצות הברית, ג'ון דנפורת', נשלח מטעם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש כשליח נשיאותי למען השלום בסודאן. תפקידו של דנפורת' היה לבחון האם ארצות הברית תוכל למלא תפקיד משמעותי בסיום מלחמת האזרחים, ובשיפור המצב ההומניטרי באמצעות משלוח סיוע לאזורי הלחימה, במטרה לסייע ולהפחית את הסבל של תושבי סודאן המתגוררים באזורי העימות.
ילדים-חיילים במלחמה
- ערך מורחב – שימוש צבאי בילדים ובנערים
לאורך כל מלחמת האזרחים, כוחות לוחמים מכל הצדדים גייסו ילדים לשורותיהם בתפקידי לחימה וסיוע. בהסכם השלום משנת 2005 נקבע כי ילדים-חיילים ישוחררו וישלחו לביתם, כאשר צבא השחרור טען ששחרר 16,000 ילדים-חיילים לביתם בין 2001 ו-2004. עם זאת, משקיפים בין-לאומיים גילו שהילדים ששוחררו גויסו במקרים רבים מחדש על ידי צבא השחרור. נכון לשנת 2004, היו בין 2,500 ל-5,000 ילדים בשירות הצבא השחרור. בעקבות הגילוי, המורדים הבטיחו לפרוק מנשקם את כל הילדים עד סוף 2010, מטרה שלפי הנתונים העדכניים הוגשמה[17].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- רונן, יהודית (ד"ר), בין הפטיש לסודאן, פורסם בכתב העת "טבע הדברים: החברה לחקר האדם והסובב"; פברואר-מרץ 1997, גיליון 20
הערות שוליים
- ^ Sudan: Nearly 2 million dead as a result of the world's longest running civil war, U.S. Committee for Refugees, 2001. Archived 10 December 2004 on the Internet Archive. Retrieved 10 April 2007.
- ^ Seymour, Lee J. M. (2003), "Review of Douglas Johnson, The Root Causes of Sudan's Civil Wars", African Studies Quarterly, 7 (1), אורכב מ-המקור ב-30 באוגוסט 2006, נבדק ב-10 באפריל 2007
{{citation}}: (עזרה) - ^ "Sudan". Country Studies. Library of Congress. נבדק ב-10 בינואר 2016.
The factors that provoked the military coup, primarily the closely intertwined issues of Islamic law and of the civil war in the south, remained unresolved in 1991. The September 1983 implementation of the sharia throughout the country had been controversial and provoked widespread resistance in the predominantly non-Muslim south ... Opposition to the sharia, especially to the application of hudud (sing., hadd), or Islamic penalties, such as the public amputation of hands for theft, was not confined to the south and had been a principal factor leading to the popular uprising of April 1985 that overthrew the government of Jaafar an Nimeiri
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "PBS Frontline: "Civil war was sparked in 1983 when the military regime tried to impose sharia law as part of its overall policy to "Islamicize" all of Sudan."". Pbs.org. נבדק ב-4 באפריל 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Sudan at War With Itself" (PDF). The Washington Post.
The war flared again in 1983 after then-President Jaafar Nimeri abrogated the peace accord and announced he would turn Sudan into a Muslim Arab state, where Islamic law, or sharia, would prevail, including in the southern provinces. Sharia can include amputation of limbs for theft, public flogging and stoning. The war, fought between the government and several rebel groups, continued for two decades.
- ^ Tibi, Bassam (2008). Political Islam, World Politics and Europe. Routledge. p. 33. "The shari'a was imposed on non-Muslim Sudanese peoples in September 1983, and since that time Muslims in the north have been fighting a jihad against the non-Muslims in the south."
- ^ Karl R. DeRouen and Uk Heo. Civil wars of the world: major conflicts since World War II. Vol. 1. ABC-CLIO. p. 743.
- ^ What's happening in Sudan?, Sudanese Australian Integrated Learning (SAIL) Program. Archived 27 December 2005 on the Internet Archive. Retrieved 10 April 2007.
- ^ Karl R. DeRouen and Uk Heo. Civil wars of the world: major conflicts since World War II. Vol. 1. ABC-CLIO. p. 744.
- ^ Brian Raftopoulos and Karin Alexander (2006). Peace in the balance: the crisis in the Sudan. African Minds. pp. 12–13.
- ^ Karl R. DeRouen and Uk Heo. Civil wars of the world: major conflicts since World War II. Vol. 1. ABC-CLIO. p. 745.
- ^ U.S. DEPARTMENT OF STATE [1] "SUDAN HUMAN RIGHTS PRACTICES", 1994, Section 1b, paragraph 4. Retrieved 7 February 2010
- ^ Karl R. DeRouen and Uk Heo. Civil wars of the world: major conflicts since World War II. Vol. 1. ABC-CLIO. p. 748.
- ^ Sabit A. Alley, War and Genocide in the Sudan, iAbolish. Paper originally delivered at "The 19th Annual Holocaust and Genocide Program: Learning Through Experience" hosted by the Institute for Holocaust and Genocide Studies of Raritan Valley College in New Jersey on 17 March 2001. Archived 21 December 2005 on the Internet Archive. Retrieved 10 April 2007.
- ^ Claire Mc Evoy and Emile LeBrun, Uncertain Future: Armed Violence in Southern Sudan, HSBA Working Paper No. 20, April 2010, p.13
- ^ Brian Raftopoulos and Karin Alexander (2006). Peace in the balance: the crisis in the Sudan. African Minds. p. 19.
- ^ "SPLA to demobilize all child soldiers by end of the year". Sudan Tribune. אורכב מ-המקור ב-15 בפברואר 2011.
{{cite news}}: (עזרה)
