היסטוריה של סודאן
| היסטוריה של סודאן | ||
|---|---|---|
|
ההיסטוריה של סודאן מושפעת מהיותה מדינת חיץ בין אזורים שונים באפריקה. סודאן הושפעה ממצרים והתרבות הערבית מחד, ומקונגו, צ'אד ואתיופיה מאידך. בשל מעמדה האסטרטגי הייתה נתונה אף להשפעת מעצמות עולמיות כבריטניה וארצות הברית.
האזור בו מצויה כיום המדינה המודרנית סודאן נשלט בעידן העתיק על ידי ממלכת כוש, שהושפעה מאד מהתרבות המצרית העתיקה. שושלת מלכי כוש אף משלה תקופה מסוימת במצרים כפרעונים, ונקראה השושלת ה-25. לאחר נפילת השושלת ה-25, בין השנים 730 לפנה"ס ל-671 לפנה"ס. לאחר נפילת השושלת ה-25, הדרימו מלכי כוש וקבעו את בירתם במרואה. הממלכה המרואית שמרה על התרבות המצרית במשך מאות בשנים לאחר שזו חדלה במצרים עצמה. לאחר נפילת ממלכת מרואה, במהלך המאה ה-6, קיבלו על עצמם הנובים את הנצרות ובמשך מאות שנים הייתה סודאן נוצרית עד שנכבשה על ידי האסלאם, בתהליך שהסתיים אך במאה ה-16. במהלך המאה ה-19 החלו הבריטים להתערב בנעשה במצרים, ובמסגרת זו ניסו גם להשליט את שלטון המצרים בסודאן. ב-1882 השתלט על סודאן המהדי מוחמד אחמד שהביס את צבא מצרים, והרג את הגנרל הבריטי שהתיימר להיות מושל סודאן מטעם המצרים, צ'ארלס גורדון. המהדי מת ב-1885 ועד תחילת המאה ה-20 השתלטו הבריטים על סודאן בשורה של קרבות, שהידוע ביניהם קרב אומדורמאן ב-1898. בין 1899 ל-1953 הייתה סודאן נתונה לשלטון משותף (קו-דומיניום) בריטי ומצרי. ב-1956 הוכרזה סודאן כרפובליקה עצמאית. עצמאותה של סודאן מתאפיינת בשלטון רודנים צבאיים, בשתי מלחמות אזרחים עקובות מדם, בסכסוך גבולות עם צ'אד, ולאחרונה במשבר הומניטרי בחבל דארפור.
פרהיסטוריה, כוש, מרואה ונוביה
ערך מורחב – היסטוריה של סודאן: פרהיסטוריה, כוש, מרואה ונוביה
מחקר אנתרופולוגי וארכאולוגי הראה כי בתקופה הקדם-שושלתית במצרים לפני שנת 3400 לפנה"ס היו הנובים, תושביה הקדומים של סודאן, והמצרים הקדמונים, קרובים זה לזה מבחינה אתנית ומבחינה תרבותית. ממלכת נקדה הקדומה, ממלכה מצרית קדם-שושלתית, שיעבדה את הנובים והטמיעה בהם את התרבות המצרית.
עם איחודה של מצרים לממלכה אחת, החלה מתגבשת בדרום ממלכה בשם כוש שהייתה מושפעת מהתרבות המצרית. הסחר עם מצרים היה גורם מרכזי בכלכלת שתי המדינות, אך המצרים נמנעו מלספח את כוש או ליצור בה נוכחות צבאית קבועה, אם כי נותרו גורם השפעה מרכזי בממלכה. בשנת 1100 לפנה"ס כבש הפרעה יעחמס הראשון את כוש, והפכה למחוז במצרים. אך לאחר מכן נחלשה הסמכות המצרית, השלטון במצרים עצמה פוצל, ושליטת מצרים בכוש נפסקה. במהלך המאה השמינית לפנה"ס, קמה בכוש ממלכה חזקה ועצמאית, שהרחיבה את שליטתה אל תוככי מצרים, ואף הפכה לשליטת מצרים, ומלכיה הפכו לשושלת ה-25 של מלכי מצרים בשנת 750 לפנה"ס. במשך מאה שנים נשלטה כוש מתבי על ידי מלכים אלו. לאחר פלישת אשור למצרים, בשנת 671 לפנה"ס נסוגו מלכי כוש לבירה חדשה במרואה.
התרבות המרואית שמרה על התרבות המצרית המקורית, ועל הכתב המצרי, שנים רבות לאחר שמצרים עצמה שועבדה לזרים ואיבדה את תרבותה המקורית. שליטי מרואה בנו פירמידות, סגדו לאלי מצרים, וכתבו בכתב חרטומים עד התמוטטות הממלכה במהלך המאה ה-4.
אסלאם ומהדיזם
- ערך מורחב – היסטוריה של סודאן: אסלאם ומהדיזם
במאה ה-6 קיבלו עליהם שליטי נוביה את הנצרות, והקימו ממלכות נוצריות, שהיו כפופות מבחינה דתית לפטריארך הקופטי באלכסנדריה. לאחר הכיבוש המוסלמי של מצרים, נותקה למעשה הנצרות הסודאנית משאר הנוצרים בעולם, והשפעתו של האסלאם החלה לחדור לאיטה לאזור. הממלכות הנוצריות בנוביה התקיימו עד המאה ה-15, ושמרו על דתן ותרבותן.
עם עליית האסלאם, וכיבוש צפון אפריקה על ידי הערבים במהלך המאה ה-7 נעשו ניסיונות לכבוש ולאסלם את הממלכות הנוביות הנוצריות, אך אלו כשלו. שליטי מצרים חתמו על הסכם שלום עם שליטי נוביה, שנקרא "באקט", והסכם זה הסדיר את יחסי השלום והסחר החופשי בין המדינות למשך מאות בשנים.
במקביל, התקיים תהליך של הגירה ערבית לנוביה, והטמעת יסוד ערבי אסלאמי באוכלוסייה, תוך התפוררות והתמוטטות הממלכות הנוביות המקוריות. על אף שלא כל המוסלמים באזור דיברו ערבית, החל תהליך של קבלת האסלאם שהגביר את תהליך קבלת התרבות הערבית. לא הייתה מדיניות של המרה בכוח, אך מניעים תרבותיים וכלכליים קידמו מאד את קבלת האסלאם באזור, הן באמצעות נישואי תערובת וקשרים עם מתיישבים ערבים, והן באמצעות פטור ממס שניתן למוסלמים שתושבי הממלכות המוסלמיות.
לאחר נפילת ממלכת מרואה, במהלך המאה ה-6, קיבלו על עצמם הנובים את הנצרות ובמשך מאות שנים הייתה סודאן נוצרית עד שנכבשה על ידי האסלאם, בתהליך שהסתיים אך במאה ה-16.
ב-1820, כבש צבאו של מוחמד עלי את סודאן.
במהלך המאה ה-19 החלו הבריטים להתערב בנעשה במצרים, ובמסגרת זו ניסו גם להשליט את שלטון המצרים בסודאן. המנהיג הדתי מוחמד אחמד הכריז על עצמו שהוא המהדי (המשיח באמונה האסלאמית) ניסה לאחד את השבטים של מערב ומרכז סודאן כנגד שלטון האימפריה הבריטית. הוא הנהיג מרד לאומני שהגיע לשיאו בנפילת חרטום בשנת 1885. בעת המצור, צ'ארלס ג'ורג' גורדון, הגנרל האנגלי נהרג. המדינה החדשה שרדה עד אשר כוח אנגלי חדש בהנהגתו של הורציו קיצ'נר הביס את המורדים בשנת 1898.
תחת כיבוש בריטי-מצרי
לאחר עצמאות סודאן
השלטון
סודאן זכתה בעצמאות בשנת 1956. בחירות ראשונות התקיימו רק בשנת 1965, אך הממשלות הסודאניות לא הצליחו לייצב את השלטון בידיהן ולא גובשה חוקה למדינה. ב־25 במאי 1969 ביצע קולונל ג'עפר נומיירי הפיכה צבאית אשר הפילה את הממשלה הדמוקרטית בראשותו של איסמעיל אל-אזהרי. נומיירי היה לראש הממשלה והוציא אל מחוץ לחוק את כל המפלגות האחרות. חילוקי הדעות בין המרקסיסטים למתנגדיהם בתוך החונטה השלטת גרמה להפיכה קומוניסטית ביולי 1971, אך הממשלה הקומוניסטית הופלה כעבור כמה ימים ונומיירי חזר לתפקידו.
בעקבות רעב המוני, מחסור בדלק ובלחם ואי שקט בדרום, התרחשה הפיכה נוספת בשנת 1985. ההפיכה הונהגה על ידי הגנרל עבד א-רחמן סוואר א-דהב שהחזיר את השלטון האזרחי. ב־1989 הגנרל עומר אל-בשיר הפך לנשיא, ראש ממשלה ומפקד הכוחות המזוינים. החוק הפלילי משנת 1991 קבע עונשים חמורים, כולל קטיעת איברים וסקילה. למרות שהמדינות הדרומיות, שהדת השלטת שם היא הנצרות, קיבלו פטור מהאיסורים והעונשים האסלאמיים, החוק איפשר לכפות עליהם את הדברים האלה בעתיד.
מלחמות אזרחים
- ערך מורחב – מלחמת האזרחים הסודאנית הראשונה
- ערך מורחב – מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה
שליטי סודאן היו ערבים מוסלמים אשר בקשו להביא במידה זו או אחרת להשפעה אסלאמית גם על תושבי הדרום שברובם היו נוצרים לא ערבים. דבר זה הביא למתיחות רבה בין הצפון לדרום ובמהרה נפתחה מלחמת אזרחים שנמשכה כ־16 שנים (1955–1972)[1]. גורם נוסף שהביא להעמקת האיבה בין הצפון לדרום היה מדיניות "האדמה החרוכה" שהנהיגה הממשלה, על פיה נמנעה המדינה מלספק בדרום סודאן משאבים כגון מקורות חינוך תשתיות בריאות ורווחה ומים וחשמל, כך שהאזרחים נותרו ללא אפשרות לגדל את גידוליהם[2]. על ידי מדיניות זו יצרה הממשלה המרכזית פער סוציו-אקונומי עמוק בין הצפון המוסלמי לבין הדרום הנוצרי שהעמיק את המתיחות האתנית בין הצדדים.
בשנת 1972 נחתם הסכם אדיס-אבבה אשר העניק לדרום סודאן אוטונומיה אזורית. אולם בשנת 1983, בקשה ממשלת סודאן להחיל את השריעה, על דרום סודאן דבר שהביא לפרוץ מלחמת האזרחים השנייה, בין כוחות הממשלה לבין צבא השחרור העממי הסודאני (SPLA), ארגון המורדים הגדול בדרום[3]. מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה הביאה למותם של מיליוני בני אדם, באופן ישיר בלחימה, או באופן עקיף מרעב. כן ברחו סודאנים רבים מבתיהם ונוצרה בעיית פליטי דרום סודאן. כ-4 מיליון איש עזבו את בתיהם בדרום סודאן. חלקם ברחו לערים דרומיות יותר, כג'ובה, אחרים צעדו צפונה לחרטום, וכמה מהם צעדו אף עד אתיופיה, קניה, אוגנדה, מצרים ומדינות שכנות אחרות. אנשים אלה לא יכלו לגדל מזון או להרוויח כסף כדי להאכיל את עצמם, ותת-תזונה ורעב נעשו נפוצים. חוסר השקעת הכספים בדרום, גרם למה שארגונים הומניטריים כינו "דור אבוד". דור שלא זכה לקבל חינוך, שירותי בריאות בסיסיים, ויש לו סיכוי קטן בלבד להשיג עבודה בסודאן.
בנוסף לכוחות הממשלה הרשמיים, נטען בידי ארגוני זכויות אדם בינלאומיים כי הממשלה מחמשת ותומכת בחשאי בפשיטות טרור של שבטים מוסלמים כנגד אנשי דרום סודאן[3]. כוח ה- SPLA הוא אמנם הכוח העיקרי הלוחם בשם אזור דרום סודאן, אך פילוגים והתפצלויות של מחתרות ומורדים שונים התרחשו לאורך כל שנות מלחמת האזרחים. פיצולים אלו בעיקר נובעים מהגיוון האתני באזור, בו מתגוררות כמאה קבוצות אתניות אפריקניות שונות. הפיצולים במחנה המורדים בדרום המדינה, יחד עם תחרות על משאבים מועטים וריבוי כלי הנשק בידי אזרחים, הובילו לאלימות בין-שבטית קשה באזור זה[4].
בנוסף למתיחות האתנית והדתית, אבן נגף גדול שמנע את סיום מלחמת האזרחים היה מאגרי הנפט הגדולים בדרום סודאן, אשר שני הצדדים בקשו ליהנות מרווחיהן. מצד שני, הנפט היה תמריץ לצדדים ולכוחות בינלאומיים לסיום הלחימה כדי לאפשר לכל הצדדים ליהנות מרווחי הנפט. בשנת 1999 נפתח קו הנפט המוביל ממאגרי הנפט הגדולים הממוקמים בעיקר באזור דרום סודאן אל החוף הסודאני הנמצא בצפון-מזרח המדינה[4]. התקדמות מגעי השלום בין הצדדים הלוחמים בין השנים 2002-2004 הביאו לחתימה הסופית על הסכם שלום ב־31 בדצמבר 2004 (CPA- Comprehensive Peace Agreement). עיקרי ההסכם כללו חלוקה שווה ברווחי הנפט בין הממשלה לבין כוחות המורדים ואוטונומיה שלטונית לכוחות המורדים בדרום המדינה לתקופה של 6 שנים. הוסכם שבתום תקופה זו, יערך משאל עם בקרב אזרחי דרום סודאן, על עתיד האזור. ההצבעה אכן התקיימה ב-9 בינואר 2011, ותושבי דרום סודאן הצביעו בעד עצמאות[1].
בתחילת 2003 החל מרד נוסף במחוז דארפור שבמערב. ממשלת סודאן הופתעה, וכדי לסיים את המרד חימשה מיליציות ערביות, מיליציות הג'נג'אוויד (שפירוש שמן הוא "אדם חמוש רכוב על סוס"), ואלו החלו להיאבק במורדים. אלא שהמיליציות לא נאבקו רק בארגוני המורדים במחוז, אלא הפכו את הסכסוך ליותר ויותר אתני. שמן נקשר באונס, טבח ושרפת כפרים של שחורים אנימיסטים במחוז. בפברואר 2004 הכריזה הממשלה כי היא ניצחה את המרד במערב, אולם דיווחים אחרים העידו כי הלחימה עודה נמשכת. לפי הערכות שונות, כ־400 אלף מתושבי חבל דארפור נהרגו במהלך הסכסוך, וכשני מיליון וחצי נוספים איבדו את בתיהם, חלקם עקרו לצ'אד הסמוכה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 CIA
- ^ New appeal for drought-hit Sudan, BBC
- ^ 3.0 3.1 'Sudan - Civil War and Genocide' Deng,
- ^ 4.0 4.1 National Geographic,"Shattered sudan", Paul Salopek
| היסטוריה של מדינות אפריקה | ||
|---|---|---|
|
