ג'עפר נומיירי
 | |||||
| לידה | 1 בינואר 1930 (גיל: 94) | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| שם מלא | ג'עפר מחמד אלנמירי | ||||
| מדינה |
 סודאן | ||||
| עיסוק | איש צבא, פוליטיקאי | ||||
| דת | אסלאם | ||||
| |||||
ג'עפר מוחמד נומיירי (בערבית: جعفر محمد النميري, תעתיק מדויק: ג'עפר מחמד אלנמירי; 1 בינואר 1930 - 30 במאי 2009) כיהן כנשיא סודאן בין 1969 ל-1985.
ביוגרפיה
נומיירי נולד בואד נובאווי, אומדורמן, במדינת ח'רטום. הוא היה נכד למנהיג שבט מקומי בואד נמיירי, דונגולה, במחוז הסודאני א-שמאלייה.
ב-1952 סיים את חוק לימודיו במכללה הצבאית הסודאנית, שם הושפע מרעיונות הפאן-ערביות של המנהיג הטרי של מצרים, גמאל עבד אל נאצר. ב-1966, כקצין בכיר בצבא סודאן, למד במכללה לפיקוד[1] של צבא ארצות הברית בפורט לוונוורת'. ב-1969, יחד עם קצינים אחרים, הדיח את הנשיא איסמעיל אל-אזהרי, ומונה לראש ממשלת סודאן וראש מועצת ההפיכה. בעת שלטונו החל במסע להלאמת בנקים ומפעלי תעשייה ולרפורמות אגרריות ברוח הסוציאליזם והפאן-ערביות.
שנות השבעים - ניסיונות הפיכה
נומיירי עמד במוקד מספר ניסיונות הפיכה. ב-1970 ניסה להדיחו מהשלטון סאדק אל-מהדי, שהיה ראש ממשלה בעברו, וב-1971 ניסתה קבוצה קומוניסטית לעשות זאת, בהצלחה מזערית. נומיירי שרד, ובאותה שנה נבחר לתפקיד נשיא סודאן במשאל עם ברוב של 98.6%.
הוא חתם מטעם סודאן על הסכם אדיס אבבה שבו הוכרזה אוטונומיה לאזורים הלא-מוסלמיים בדרום סודאן, ושבעקבותיו הסתיימה מלחמת האזרחים הסודאנית הראשונה. לאחר שנחתם ההסכם, שרר בסודאן שקט יחסי במשך כ-11 שנים, עד לפרוץ מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה.
באותה עת החל נומיירי לנקוט מדיניות פרו-מערבית, ופעל להשבתם של הבנקים לבעלות פרטית ולעידוד השקעות זרות בארצו. ב-1975 שרד נומיירי ניסיון הפיכה קומוניסטי נוסף, וב-1976 שב סאדק אל-מהדי לסודאן כשהוא עומד בראש כוח שאומן בלוב בעידוד הנשיא הלובי קדאפי, וניסה להדיחו. הכוח חדר לח'רטום ולאומדורמן תוך שהוא גורם לכ-3,000 הרוגים לפני שהוכרע.
שנות השמונים
בתחילת שנות השמונים שינה נומיירי את טעמו וחבר לאחים המוסלמים. ב-1983 השליט בסודאן את השריעה, חוקי הדת האסלאמיים, וכפה אותה גם במחוזות הדרום, הנוצרי ברובו, תוך פיזור הממשלה האוטונומית שם ותוך הפרה של הסכם אדיס אבבה. צעדיו הציתו מחדש את מלחמת האזרחים בין הדרום לצפון, שארכה 22 שנים, והסתיימה רק ב-2005.
ב-1985 הודח נומיירי בעת שהותו בארצות הברית, על ידי שר ההגנה שלו, עבד א-רחמן סוואר א-דהב, ויצא לגלות בקהיר, ממנה שב לסודאן רק ב-1999. בשנת 2000 ניסה להתמודד בבחירות לנשיאות נגד הנשיא המכהן עומר אל-בשיר, אך כשל.
ג'עפר נומיירי היה אחד המנהיגים הערביים היחידים ששמרו על קשרי ידידות עם נשיא מצרים אנואר סאדאת לאחר חתימת הסכם השלום עם ישראל. נומיירי אף השתתף בהלווייתו של סאדאת לאחר הירצחו בידי קושרים.
המגעים החשאיים עם ישראל
ערך מורחב – מבצע משה
- ערך מורחב – יחסי ישראל-סודאן
בשנות השבעים יצרה ממשלת ישראל קשר עם נומיירי באמצעות המוסד והשיגה את הסכמתו להעלאת יהודי אתיופיה בחשאי משטח מדינתו. למאמצים סייע משה מני שהיה רופאם של מנהיגי מדינות ערב. לנומיירי הועבר תמורת שיתוף הפעולה, סכום של 40 מיליון דולר.[2] אלפים מיהודי אתיופיה עזבו את כפריהם וחצו את הגבול לסודאן ברגל, תוך התחזות לפליטים ממחוזות אחרים באתיופיה בהם שרר רעב. היהודים שוכנו במחנות פליטים של הצלב האדום, משם הוברחו לישראל בדרכי הים והאוויר. משנת 1977 עד נובמבר 1984 הגיעו לישראל כחמשת אלפים יהודים מבני העדה, ובמקביל נספו לפחות ארבעת אלפים יהודים בדרך לסודאן ובמחנות ממגפות, מרעב ומהתקפות שודדים רצחניות.
בשלהי 1984 גבר החשש לחיי היהודים הממתינים במחנות מוכי המגפות, והושגה הסכמתו של נומיירי להפעלת רכבת אווירית שתטיס את אלפי העולים משטח סודאן. כך יצא לדרך מבצע משה, במסגרתו הוטסו כשמונת אלפים עולים תחת איפול תקשורתי, המטוסים נחתו במסלולים צדדיים ורה"מ שמעון פרס הגיע להסכמה עם ועדת העורכים של העיתונים בארץ לא לפרסם. בינואר 1985 הידיעות על המבצע הגיעו ליהודי ארצות הברית על ידי נציג הסוכנות שגייס כסף למבצע. משם דלפו טרם סיום המבצע לתקשורת באמצעות עיתונאי ישראלי שכתב על כך בכתב העת נקודה (גיליון 82, 4/1/1985), הכתבה צוטטה בוושינגטון וממשלת ישראל אולצה לסיים את המבצע בטרם עת ב 5 בינואר 1985,[3] בעקבות החשיפה הופעלו לחצים על נומיירי מצד מנהיגים ערביים אחרים להפסיק את הסיוע. באתיופיה ובסודאן נותרו עוד קרוב ל-15,000 יהודים, ומשפחות רבות נקרעו: חלק מההורים או הילדים נשארו באתיופיה וחלק הגיעו לישראל.[4] בהמשך אותה שנה הועלו מהמחנות בסודאן לארץ כאלף יהודים במבצע שבא, ביוזמת ג'ורג' בוש האב, שהיה אז סגן נשיא ארצות הברית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Command and General Staff College
- ^ יורם גביזון, החיים הכפולים שניהל סגן יו"ר טבע: נסיעות מסתוריות לפרס לצד ניהול מחלקה בביה"ח, באתר TheMarker, 15 במאי 2013
- ^ מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, תשמ"ט 1988 עמ' 22-23
- ^ על ההיסטוריה של יהודי אתיופיה באתר הספרייה היהודית המקוונת
