מליצה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מליצה מנבואת ישעיהו

 וְנוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה:

יקרה שכנה גוי-ה- שיר מליצי
מאת רבי יהודה הלוי

 יְקָרָה שָׁכְנָה גֵוְיָהּ, כְּאוֹר יִשְׁכֹּן בְּמַאפֵּלְיָה.
 הֲלֹא תַחְמֹד פְּרִידַת גֵו, וְלָשׁוּב אֶל גְּאוֹן-עֶדְיָהּ?
 וְתׁאכַל יוֹם פְּרִידָתָה, פְּרִי דָתָהּ וְזֶה-פִּרְיָהּ:
 דְּבַשׁ-עֵדֶן וְצוּף-נֹעַם, לְהַשְֹבִּיעַ בְּטוֹב עֶדְיָהּ.
 הֲלִיכוֹת יוֹצְרָהּ תִּרְאֶה, וְתִשְׁכַּח אֶת יְמֵי עָנְיָהּ.
 תְּהַלֵּל אֶת שְׁמוֹ עִם-כָּל, נְשָׁמָה שֶׁתְּהַלֵּל יָהּ.

מליצהלשון גבוהה, פיוטית, שאינה נמצאת בשימוש יומיומי בדרך כלל, ומאפיינת את לשון הנביאים. ולשון השירה והספרות.

לשון מליצית מתאפיינת בכך שמלבד העברת המסר, משתמש הדובר במילים ובסגנון היוצר רושם רגשי חזק בלב השומע. בדרך כלל לשון מליצית היא גם מרומזת יותר, ויש בה אלמנטים של הומור. בלשון חז"ל המליצה פעמים רבות היא משל (מטאפאורה).

השימוש במליצה לסוגיה משמש את חכמי ישראל מהנביאים ועד לדורות האחרונים.

אטימולוגיה

משמעות המילה היא 'צחות לשון' לשון ברורה וחדה. קרוב אל ליצנות. כמו כן מתרגם נקרא בלשון הקודש- 'מליץ'[1]. מ.ל.צ. הוא שורש תנייני, (המ' אינה מן השורש.) בעברית החדשה נוצרו הטיות נוספות ('המלצה', 'מומלץ'). לדעת האבן עזרא אין לבלבל עם משמעות זו את הביטוי "מַה נִמְלְצוּ לְחִכִּי"(תהלים) שמשמעותו 'מתקו' והמ"ם מן השורש.

במקורות

המליצה היא אחד משמות הנבואה ורוח הקודש[2]

שלמה המלך פותח את ספר "משלי" וכותב: "לְהָבִין מָשָׁל, וּמְלִיצָה; דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם".[3]

הרמח"ל חיבר שני ספרים העוסקים בחכמת המליצה -כשרון הדיבור והשפה, 'המליצה' ו'לשון לימודים'.ולדבריו יסוד החכמה הזאת ניתן לנביאים מאת השם על מנת שיוכלו לפעול ולהשפיע על העם בדבריהם.

המליצה בתקופת המקרא ובשירת ימי הביניים

בטקסט המקראי ובשירת ימי הביניים שלטה המליצה בשירה ובפרוזה כאחד.

מגילת "שיר השירים", למשל, ושירת הנביאים משופעים בשפה גבוהה, מליצית, פיוטית עם שפע של מילים יחידאיות "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה', וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה"[4] היא דרך פיוטית מליצית לומר שהחלקאות תפרח באחרית הימים.  "ציּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?" היא בקשתו של יהודה הלוי לציון שתזכור גם את ההולכים בגולה.[5]

דוד ילין מונה איפיונים רבים ומגוונים למליצה, וביניהם:[6]

  • תפארת הפתיחה:  "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי"[7]
  • תפארת החתימה:  "אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב,  אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב – אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי,  נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!"[8]
  • פניית השאלה:  "אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ"[9]
  • פניית הקריאה:  "הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן--זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים"[10]
  • חזרה:  "וַיִּבְרָא אלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם"[11] 
  • תקבולת: "הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל;    וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ"[12]
  • דימוי:  "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ"[13]
  • מילים בעלות צליל דומה ומשמעות שונה או דומה:  "גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב.",[14] וכיוצא בזה

המליצה בתקופת ההשכלה והתחייה

שמעון הלקין חילק את סגנונות המליצה לשלוש קבוצות[15] חלקן הן משמעויות חדשות מעט.

  • לשון שאין קשר בינה לבין התוכן שהיא מייצגת. משמע, תוכן דל לעומת גודש הלשון. הכותב בהתלהבותו כאילו שופך מילים ללא צורך כדי להעשיר את התוכן.
  • לשונה של ספרות ההשכלה, בנוסף לסופרים או משוררים מסוימים מתקופת התחייה – הייתה מליצית ברובה, ועובדה זו נתפסה במהלך השנים כטעם לפגם. לדוגמה: יעקב כהן הרבה לכתוב בלשון מליצית, לעומת ביאליק שמיעט להשתמש בה. גם בקבוצה זו הכבירו המשתמשים במילים ומליצות, שלא הוסיפו הרבה לתוכן הטקסט.
  • שימוש בלשון מקראית, דהיינו בפסוקים וחלקי פסוקים. כביכול עיין הכותב בקונקורדנציה ושאב משם פסוקים, במקום לכתוב בלשונו, ובכך הוא בעצם יוצר המתהדר בשפת התנ"ך, ולא בסגנונו שלו.

תקופת ההשכלה נזקקה למליצה, טוען הלקין, כדי להביע את היפה שבאדם. כביכול התהדרו הדמויות הנעלות במחלצות המליצה. אך החל משנות השישים של המאה התשע עשרה החלו לזלזל במליצות. הסופר מנדלי מוכר ספרים היה בין הראשונים שהתנערו מהמליצה המקראית ואימצו לעצמם אוצר מילים ותחביר שהתבססו גם על ספרות חז"ל מחד גיסא ועל לשון היידיש המדוברת מאידך גיסא. בכך הוא יצר סגנון קולח ועשיר שהתבסס על כל הרבדים ההיסטוריים של העברית והכיל פתגמים ומטבעות לשון בלשון חז"ל, בשילוב עם מאפיינים תחביריים משפות אירופאיות.

פרץ סמולנסקין הזהיר במכתבו: "דמיון המבקשים עולם אחר בהמליצה הוא כאלה מבני אצות הקדם אשר יאכלו חאשיש למען יחזו מחזות נעימים, מחזות שוא וכאשר יצאו מעולם הדמיון לעולם האמת יראו עולם הפוך רע ומשחת ויקוצו בחייהם"[16] אחד העם ציפה "שגבּוֹרי המליצה ישתתקו",[17] ואילו ביאליק ציין לזכות את אחד העם ש "היה מן הפּובליציסטים המעטים הראשונים, שהסתלקו מן המליצה ההולכת סחור סחור" [18]

הפובליציסטיקה, שהתפתחה במיוחד בשנות השישים של המאה התשע עשרה הייתה כמין שתדלנות או הטפה לשמה. מעין לשון משובצת של מליצות ריקות מתוכן, מפני שהן חוזרות תמיד על אותם עניינים, ואילו העיתונות התחילה לכתוב חצאי פסוקים כמו משוררים מדרגה שנייה ושלישית, טוען הלקין.[15] דוד פרישמן האשים את כותבי המאמרים בכך ש"יש אשר בהתלהבות דמיונם ירכיבו מליצה על גבי מליצה ופסוק על גבי פסוק, עד כי לא נדע עוד את העיקר".l[19]

דוגמה לטקסט השופע מליצות ניתן למצוא במאמרו של מנחם מנדל דוליצקי: "ולמען ירושלים לא אשקוט" שפורסם בעיתון "המליץ", 1882.[20]

מה תהי אחריתך ישראל?! - פה עמוד נא עטי! התפוצץ לרסיסים טרם תמצה דמי לבבי! היה לאבק דק בידי בעוד לא תושקה ממח עצמותי! הרפו הרפו כל חושי ובגדו בי רעיוני! כי מוקדי עולם בלבי, אש תיקד בי כל היום! לא יכבוה דמעות עיני ודמי הרוגי עמי! חנוני חנוני אתם רעי! הניחו רגע לעיף! תנו מרגוע לאבד באובדן עמו! הרפו ממנו וירוח לו או יחריש ויגווע...

מנחם מנדל דוליצקי / ולמען ירושלים לא אשקוט

גם משוררים רבים ששוררו לציון הכבירו מליצות ותרמו לשם הרע שנקשר למושג: "לשון מליצית". עם זאת, יש לזכור שהשפה העברית הייתה חסרה עדיין מילים רבות כדי לבטא את רחשי לבם של הכותבים, והם פנו אל התנ"ך ואל לשון המליצה, שבתקופת ימי הביניים איפיינה את שירת המשוררים.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. בראשית מב
  2. אבות דרבי נתן
  3. משלי, פרק א', פסוק ו'
  4. עמוס, פרק ט', פסוק י"ג
  5. יהודה הלוי, ציון הלא תשאלי, פרוייקט בן יהודה
  6. דוד ילין, כתבים נבחרים, כר' ב': לתורת המליצה בתנ"ך והשירה העברית בימי הביניים., ועד היובל למלאת שבעים שנה לרבי דוד ילין, תרצ"ו-תרצ"ט
  7. דברים, פרק ל"ב, פסוק א'
  8. אברהם אבן עזרא, אשכים לבית השר, פרוייקט בן יהודה
  9. שיר השירים, פרק ו', פסוק א'
  10. ישעיהו, פרק א', פסוק ד'
  11. בראשית, פרק א', פסוק כ"ז
  12. תהילים, פרק י"ט, פסוק ב'
  13. שמואל ב', פרק א', פסוק כ"ג
  14. בראשית, פרק מ"ט, פסוק י"ט
  15. 15.0 15.1 שמעון הלקין, מוסכמות ומשברים בספרותינו, מוסד ביאליק, תש"מ, עמ' 38 - 44
  16. פרץ סמולנסקין, מכתב שלישי (לרד"ק), פרוייקט בן יהודה
  17. אחד העם, כוח המעשים, פרוייקט בן יהודה
  18. חיים נחמן ביאליק, ביאליק על אחד העם, פרוייקט בן יהודה
  19. דוד פרישמן, גם זה לנו מאסף, פרוייקט בן יהודה
  20. מנחם מנדל דוליצקי, ולמען ירושלים לא אשקוט, עיתונות יהודית היסטורית, ‏המליץ, 12 בינואר, 1882
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0