קארל גוסטף אמיל מנרהיים
 |
הברון קארל גוסטף אמיל מנרהיים (בשוודית: Carl Gustaf Emil Mannerheim; 4 ביוני 1867 - 27 בינואר 1951) היה איש צבא ומדינאי פיני, פיני-שוודי במוצאו, ראש המטה הכללי של צבא פינלנד ומאוחר יותר נשיא פינלנד (1944–1946), וממקימי פינלנד העצמאית.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
מנרהיים נולד בטירת לוהיסארי שבאסקיינן למשפחת אצולה פינו-שוודית ממוצא הולנדי. הוא היה הילד הצעיר במשפחה וככזה זכה לתואר ברון. הגם ששפת האם שלו הייתה שוודית, מנרהיים דיבר גם פינית, רוסית, צרפתית, גרמנית ואנגלית. את השפה הפינית רכש בילדותו המוקדמת, אולם השנים הרבות שבילה מחוץ לפינלנד, במיוחד שלושים שנות שירותו הצבאי בצבא הרוסי, השכיחו את השפה שלמד בילדותו והשפיעו על המבטא שלו.
סב-סבו של מנרהיים, הרוזן קרל אריק מנרהיים, החזיק במספר משרות בשירות האזרחי בפינלנד, אז עוד תחת חסות רוסית, ובהן חברות בסנאט הפיני. אביו של מנרהיים, הרוזן קרל רוברט, היה משורר, סופר ואיש עסקים. האב לא נחל הצלחה גדולה, ולאחר שפשט את הרגל היגר לפריז וחי בה כאמן.
כפרש פיני בצבא הצאר
לנוכח מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, מנרהיים נשלח למכללה הצבאית בעיר המינה בשנת 1882, והוא בן 15 שנים. בעיות משמעת הביאו להשעייתו מן המכללה ארבע שנים אחר כך. מאוחר יותר נרשם לבית ספר פרטי בהלסינקי ועבר את בחינות הכניסה לאוניברסיטה בשנת 1887. זמן קצר אחר כך הגיע לסנקט פטרבורג, והתקבל כצוער למכללת חיל הפרשים של הצאר ניקולאי. בתקופה זו הייתה פינלנד דוכסות אוטונומית למחצה תחת חסותה של רוסיה הצארית. ב-1889 סיים את לימודיו וסופח לחיל הפרשים הרוסי. בהמשך התקבל למשמר העלית של חיל הפרשים ושימש כשומר ראשם של בני משפחת הצאר. בינתיים נישא, ביוזמת משפחתו, לאנסטסיה ארפובה, בתו של גנרל רוסי ידוע. נישואיו אלה הסתיימו למעשה ב-1902 ולהלכה ב-1919.
מנרהיים לא התקבל לאקדמיה לקציני מטה, בעיקר משום שלא שלט היטב בשפה הרוסית. במקום זה, רכש מיומנות בטיפול בסוסים. בשנת 1903 סופח לצוות קצינים האחראי על אימוני גדודי הפרשים בצבא הצאר.
מנרהיים התנדב ולחם במלחמת רוסיה-יפן בשנת 1904 והוצב ברגימנט ה-52 במנצ'וריה. אומץ הלב שהפגין בקרב מוקדן העניק לו את דרגת הקולונל.
עם סיום המלחמה חזר לפינלנד ושהה תקופת מה בשוודיה. הוא נטל חלק פעיל בדיוני ועדות האצילים. הוא אף הנהיג משלחת לסין באוקטובר 1906 יחד עם המדען הצרפתי פול פליו (Pelliot). אחר כך הוביל משלחת נפרדת לסין אשר פעלה בה עד סתיו 1908. מטרותיה של המשלחת היו אסטרטגיות בעיקרן, ולא רק אנתרופולוגיות, שכן אזורי צפון סין עלולים היו להוות פוטנציאל למשבר בין רוסיה, סין ובריטניה. בתום הסיור מונה למפקד הרגימנט בנובומינסקי, פולין. ב-1911 הועלה לדרגה המקבילה לאלוף וב-1912 היה לחבר בצמרת הפיקוד של הצבא הקיסרי.
במלחמת העולם הראשונה שירת מנרהיים כמפקד חיל הפרשים בחזיתות האוסטרו-הונגרית והרומנית. בראשית המלחמה באוגוסט 1914 פיקד על חטיבת משמר הפרשים בגזרת ורשה. לאחר שהוכיח עצמו בקרב מול הכוחות האוסטרו-הונגרים בדצמבר, זכה לאחד מהרמים שבעיטורי רוסיה הצארית, צלב ג'ורג' ה"קדוש". בשנת 1915 מונה מנרהיים לפקד על דיוויזיית הפרשים ה-12, ולאחר מהפכת פברואר ב-1917 הועבר לפקד על הקורפוס השישי של חיל הפרשים. מנרהיים לא זכה לאמונה של הממשלה הרוסית החדשה ושוחרר מתפקידו בספטמבר 1917, לאחר שנפל מסוסו. הוא החל לתכנן את פרישתו לקראת מעבר לחיים האזרחיים בפינלנד.
מניצחון במלחמת האזרחים להנהגת המדינה
עם הדחת הצאר על ידי הבולשביקים, הכריזה פינלנד על עצמאותה. בינואר 1918 מונה מנרהיים לשמש כראש המטה הכללי של צבא פינלנד על ידי הסנאט של המדינה החדשה, בראשותו של פר אבינד סווינופוד. הצבא הפיני בתקופה זו לא היה יותר ממיליציות מקומיות, או המשמר הלבן של פינלנד, גוף שנועד להגן על הממשלה במהלך מלחמת האזרחים בפינלנד. מנרהיים קיבל את המינוי והקים את מטה הצבא בעיירה סנאיוקי. משם ניהל את פעולות המשמר הלבן במהלך חודש מרץ 1918.
מנרהיים סלד מהשפעתה של גרמניה על הממשלה הפינית, וביוני 1918 עזב את פינלנד לזמן מה: כך היה הרמטכ"ל הפיני מחוץ למדינה בשלב האחרון והגורלי של מלחמת האזרחים, בו המונים מחיילי האויב ה"אדום" מתו כתוצאה מרעב וממחלות במחנות השבי.
בסתיו 1918 שב מנרהיים לפינלנד. בדיונים שניהל עם בריטניה ועם ארצות הברית זכה מנרהיים להכרתן של שתי המעצמות במדינתו העצמאית. הוא אף ארגן סיוע חיצוני בדמות אספקת מזון לפינלנד, על מנת למנוע רעב במדינה שליקקה עתה את פצעי המלחמה. למרות שהתנגד בתוקף לבולשביזם, סירב לכרות ברית עם קצינים רוסים "לבנים", תומכי הצאר, משום שאלה לא היו נכונים להכיר בעצמאותה של פינלנד. בשנת 1919 הפסיד מנרהיים בבחירות לנשיאות ופרש מהחיים הציבוריים.
בין המלחמות
בשנים שבין המלחמות היה עיקר פועלו של מנרהיים הומניטרי באופיו. הוא תמך בצלב האדום הפיני וייסד את קרן "ילדי מנרהיים". ב-1929 סירב לקחת חלק ביוזמתם של אנשי ימין רדיקליים בפינלנד, לפיה יהפוך לדיקטטור צבאי. אף על פי כן, הביע תמיכה מסוימת בתנועה הפאשיסטית למחצה, לפואה (Lapua). ב-1931 שב מנרהיים לחיים הפוליטיים לאחר שהסכים להתמנות לראש מועצת ההגנה של פינלנד. בו בזמן הובטח לו כי במקרה שתפרוץ מלחמה, יתמנה לרמטכ"ל הצבא. הבטחה זו תחודש שוב בשנת 1937. בשנת 1933 זכה בדרגת הכבוד פילדמרשל -- האדם היחיד בתולדותיה של פינלנד העצמאית שזכה בדרגה צבאית זו, שהיא הגבוהה ביותר. מנרהיים תמך בתעשייה הצבאית הפינית וביקש, ללא הצלחה, לכונן ברית הגנה משותפת יחד עם שוודיה. עם זאת, חימושו של הצבא הפיני ארך זמן רב יותר מכפי שהניח מנרהיים, והוא ידע כי צבאו אינו מוכן למלחמה. לכל אורך תקופה זו הרבה מנרהיים להסתכסך עם שרי הממשלה ואיים להתפטר מספר פעמים.
רמטכ"ל בתקופת מלחמת העולם השנייה
ערך מורחב – פינלנד במלחמת העולם השנייה
משנכשל המשא ומתן עם ברית המועצות ב-1939, משך מנרהיים את מכתב ההתפטרות שהגיש לנשיא, ואישר את מינויו לרמטכ"ל הצבא הפיני במקרה של מלחמה. הוא ארגן את מטהו בעיר מיקלי. על מינויו הרשמי לרמטכ"ל פינלנד הוכרז לאחר ההתקפה הסובייטית ב-30 בנובמבר 1939.
מנרהיים הרבה להישאר במטהו לאורך המלחמה עם רוסיה שפרצה בעקבות זאת, על שתי מערכותיה: מלחמת החורף ומלחמת ההמשך. למרות זאת, הוא ביקר לא פעם בחזית. הוא המשיך להחזיק בתפקיד הרמטכ"ל גם בתקופה הקצרה שבין המלחמות הללו. במלחמת ההמשך מנרהיים שמר על יחסים פורמליים בלבד עם גרמניה הנאצית, והתנגד להצעתה לכריתת ברית משותפת. בנוסף, מנרהיים התנגד לשליחת כוחות פיניים לסייע לגרמנים במצור על לנינגרד.
ב-4 ביוני 1942, חגג מנרהיים את יום הולדתו ה-75. במעמד זה הוענק לו התואר "המרשל של פינלנד". ביקור פתע של אדולף היטלר גרם למבוכה ברחבי המדינה.
קיים קושי בהערכת תפקודו של מנרהיים כרמטכ"ל פינלנד. יוקרתו האדירה של האיש הערימה קשיים על כל הניסיונות להעמיד לביקורת את אופן ניהולו את המלחמה בסובייטים. ביקורת על מנרהיים שקולה הייתה לבגידה, מה עוד שמרבית הביקורת שהוטחה בו באה ממקורות סובייטים וקומוניסטיים. אפשר לחלק את פועלו של מנרהיים לשניים: כברון-מלחמה וכפוליטיקאי.
כברון מלחמה, נחל מנרהיים הצלחה מעורבת. תחת הנהגתו לחם הצבא הפיני במלחמה מוצלחת יחסית, שבסופה ניצלה פינלנד מכיבוש סובייטי. מנרהיים נזהר שלא לסכן לשווא את חיי חייליו, ונמנע מליטול סיכונים מיותרים. דומה כי החיסרון הגדול ביותר שלו התבטא בחוסר נכונותו להאציל סמכויות. פקודיו - קציני המטה הפיני, ובראש ובראשונה עוזרו אקסל אירו - היו איכותיים ביותר, אולם אף על פי כן תבע מנרהיים כי כל ראשי המחלקות במטה הכללי של צבא פינלנד ידווחו אליו בלבד, ובכך למעשה רוקן מתוכן את תפקידו של ראש זרוע היבשה, אריק היינריכס. ואמנם, מנרהיים עצמו הודה כי לא רצה להיות 'שבוי בידי איש.' הוא העמיס על עצמו עבודה רבה מדי, וכתוצאה מכך התיאום בין המחלקות השונות במטה הכללי לקה בחסר. יש הטוענים כי אחת הסיבות שבגינה הופתעו הכוחות הפינים נוכח ההתקפה הסובייטית בקרליה ביוני 1944, הייתה כישלונו של מנרהיים לראות את התמונה הכוללת מבעד לפרטים הקטנים. בידי מנרהיים הייתה הסמכות העליונה, והבלעדית, לאיסוף המודיעין ולהפיכתו להנחיות מבצעיות.
מאידך, ניתן לטעון כי מנרהיים הצטיין כפוליטיקאי. על אף שהיה חייל, וככזה לא היה אמור ליטול חלק בפוליטיקה, מנרהיים הוכיח עצמו כפוליטיקאי לכל דבר ועניין. מרגע שהבין, סמוך לשנת 1942, כי ייתכן שגרמניה לא תצליח להכריע את ברית המועצות במערכה הצבאית, הביע נכונות לנצל את ההזדמנות, ליטול את המנהיגות ולהוביל את פינלנד לשלום. היה לו חזון ברור באשר לדרך שבה פינלנד צריכה לנהל את המלחמה במצב שבו סופה המוחלט אינו ידוע. הוא ידע כיצד לנהוג בגרמנים על מנת להבטיח תמיכה צבאית מרבית מבלי לערב את פינלנד בחוזים מחייבים. מדיניות זו הגיעה לידי מימוש כאשר התמנה מנרהיים לנשיא פינלנד באוגוסט 1944.
סוף המלחמה ותקופת הנשיאות
ברגע שגרמניה נראתה חלשה דיה, ראו מנהיגיה של פינלנד הזדמנות לשלום עם ברית המועצות. הנשיא ריסטו רוטי התפטר מתפקידו, ומנרהיים החליפו כנשיא פינלנד ב-4 באוגוסט 1944, בעיקר משום שהיה האדם היחיד בפינלנד שנהנה מלגיטימציה מספקת, הן פנימית והן בינלאומית. כחודש לאחר מכן הסתיימה מלחמת ההמשך בתנאים קשים, אך בסופו של דבר היו אלה תנאים חמורים פחות מאלה שנכפו על מדינות אחרות בתחום ההשפעה הסובייטי. פינלנד שמרה על ריבונותה; אובדן השטחים היה מוגבל, אולם פיצויי המלחמה היו כבדים. פינלנד נאלצה עוד להילחם את מלחמת לפלנד כנגד הכוחות הגרמנים הנסוגים בצפון, ובה בעת היה עליה לשנע את כל צבאה.
במרץ 1946 התפטר מנרהיים מתפקידו בעקבות בריאותו הלקויה. אפילו הקומוניסטים הפינים, אויביו ב-1918, העריכוהו בשל מאמצי השלום שעשה. מנרהיים הוחלף על ידי ראש ממשלתו השמרן אם כי רוסופיל, יוהו פאסיקיווי (Paasikivi).
מנרהיים עבר למונטרה, שווייץ, שם שקד על זיכרונותיו. הוא נפטר ב-28 בינואר 1951 בעיר לוזאן שבשווייץ. הוא נקבר בבית הקברות הייטניימי שבפינלנד בהלוויה רשמית.
שמו של מנרהיים נחרת בזיכרון ההיסטורי של אזרחי פינלנד כאחד מגדולי המדינאים הפינים. על שמו קרויה השדרה הראשית בהלסינקי, ובדצמבר 2004 בחרו בו צופי הטלוויזיה הפינית כאישיות הפינית הגדולה ביותר בתולדותיה של אומה זו.
קישורים חיצוניים
| נשיאי פינלנד | ||
|---|---|---|
|
- נשיאי פינלנד
- גנרלים פינים
- פוליטיקאים פינים
- מפקדי צבאות סדירים בעת החדשה
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- אבירי הצלב הגדול של מסדר האימפריה הבריטית
- גנרלים בצבא האימפריה הרוסית
- מקבלי עיטור גיאורגי ה"קדוש"
- מעוטרי צלב הברזל
- אנשי צבא רוסים במלחמת העולם הראשונה
- מפקדי גייסות בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה
- פינים שוודים
- אנשי צבא פינים במלחמת העולם השנייה
- מעוטרי צלב האבירים עם עלי אלון
- מרשלים
- מעוטרי הצלב הגרמני בזהב
- אבירי מסדר הפיל
- ילידי 1867
- נפטרים ב-1951