מסדה (פואמה)
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית ספר ריקה.
מסדה היא פואמה שחיבר המשורר יצחק למדן בארץ ישראל בשנות העשרים של המאה ה-20. הפואמה עוסקת במבחר נושאי הקיום של העם היהודי לדורותיו, ובבעיות השעה הקשות שניצבו על סדר היום הציבורי מאז מלחמת העולם הראשונה בתפוצות ישראל וביישוב. למדן הקדיש את הפואמה, בפתח המהדורה הראשונה, לאחיו שנרצח באחד מהפוגרומים הרבים שהתחוללו במזרח אירופה מעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ועד ראשית שנות העשרים, במילים: "נר זיכרון לנשמת אחי בר הלבב ויקר הנפש, אשר נפל על אדמת אוקראינה בימות הטבח בישראל, וציון על קברו אשר לא אדע את מקומו".
המהדורה הראשונה של "מסדה" ראתה אור בהוצאת הדים בתל אביב בכסלו תרפ"ז 1926. הכרך הודפס בדפוס "אחדות" בתל אביב ועטיפתו עוטרה באיוריו של הצייר ש' גרודזנסקי.[2] "מסדה" הוכנסה לתוכנית הלימודים במערכת החינוך העברי של היישוב ושל מדינת ישראל. על כן, היא הודפסה במהדורות רבות תחת גגן של מספר הוצאות לאור, שכללו שינויי נוסח מעטים. המהדורה השנייה ראתה אור בשנת תרפ"ט (1929) גם כן בהדים. המהדורה השלישית ראתה אור בהוצאת שטיבל בתל אביב בשנת תרצ"ג (1933), והמהדורות הרביעית, בשנת ת"ש (1940) והחמישית בשנת תש"ג (1943), ראו אור בהוצאת דביר. מהדורות נוספות ראו אור בשנות החמישים והשישים.
משמעות השם "מסדה" הוא ארץ ישראל[דרוש מקור], אולם הכוונה גם למצדה ההיסטורית אשר נפלה במרד הגדול בידי רומא, ונתפסה במהלך הדורות כמעין תחנה אחרונה של ריבונות ועצמאות בתולדות עם ישראל.
פסוקים מ"מסדה" הולחנו על ידי ישראל פייבישס,[3] דניאל סמבורסקי,[4] וכן הוצמד לחן של מחבר לא ידוע לשיר "שלשלת המחולות", שפותח את הפרק השלישי של הפואמה.[5]
התקבלות
לפואמה הגדושה, העמוקה והמרתקת הייתה השפעה רבה על עולם הדימויים בחברה היישובית ולאחר תקומת מדינת ישראל, וביטויים רבים, שאולי הידוע בהם: "שנית מצדה לא תיפול", נלקחו ממנה גם אל שיח שנוצר לאחר היווצרה ולכאורה בהקשר היסטורי חדש ואחר, על משמעות והשפעות השואה והקמת הריבונות היהודית החדשה בארץ, בדמותה של מדינת ישראל.
"מסדה" התקבלה בציבור באהדה רבה, בשל התחושה שהיא מבטאת בממדים שונים את החוויות והתודעה הציבורית בארץ ובתפוצות. הפואמה הוקראה באירועים חגיגיים בתנועות הנוער הציוניות ובאירועים ציבוריים רבים נוספים. על שמה נקראו קבוצות חלוציות שהוקמו באירופה, בהן גרעין המייסדים של קיבוץ מסדה, אשר נקרא על שמה.
פרקי הפואמה
שישה פרקים לפואמה: "פליט", "אל החומה", "מדורות לילה", "מחוץ למחנה", "בדעֹך המדורות" ו"טרם".
פליט
הפרק סוקר את מצבו של עם ישראל במשך מלחמת העולם הראשונה, מתוך תולדותיו של המשורר כמקרה פרטי, ובהקשר ההיסטורי היהודי הכולל, מאז העת העתיקה וימי הביניים, ובכלל זה רדיפות האינקוויזיציה (וה"אוטא-דא-פי"), בממלכת ספרד, וגם במובנה המטפורי האל-זמני. מסתיים בתת-פרק (מספר ו') בשם בַּמָּבוֹא, המתאר את עלייתו לארץ ישראל, כאשר הוא ניצב בשעריה המוחשיים וההיסטוריים-הרעיוניים. המחבר מתאר בו חולשה תשישות גופנית ונפשית, חרדה ואימה, התפזרות וכאוס פנימי, יחד עם צפייה לקבלת תיקון לכל אלה ואף למעלה מזה מהארץ:[6]
"פִּתְחִי, מַסָּדָה, שְׁעָרַיִךְ וְאָבֹאָה הַפָּלִיט!
לְרַגְלַיִךְ הִנֵּה אָשִׂים נַפְשִׁי הַמִּתְפּוֹרֶרֶת –
שִׂימִיהָ עַל סְדָן סְלָעַיִךְ וְרַקְּעִיהָ, חַשֵּׁל וְרַקֵּעַ
מֵחָדָשׁ!
כִּי אַנָּה עוֹד אוֹבִיל צְרוֹר זֶה מִתְפּוֹרֵר,
בִּנְשׁוֹר גַּם חִשּׁוּקָיו הָאַחֲרוֹנִים?
אָן אוֹלִיךְ עוֹד גּוּפִי זֶה יָגֵעַ וְכוֹשֵׁל
וְכָל קְלִפּוֹת-הַמְּנוּחָה מֵעָלָיו נָשָׁלוּ?
הָהּ, פַּסּוּ חַסְדֵי-עוֹלָם!
הָיָה חוּג-הָאָרֶץ עֲנִיבַת-תְּלִיָּה לְצַוָּארִי
וּמֶרְחָבָהּ – לְכַף-תַּלְיָן
הַסּוֹגֶרֶת עָלַי בְּחֶנֶק כָּל אֶצְבְּעוֹת-דְּרָכֶיהָ.
וְהִנְנִי כֻּלִּי לְפָנַיִךְ הַפָּלִיט:
בְּחֵיקִי צְבֵה-מַדְוִים הִפְשִׁיל רֹאשׁ שָׁחוּט אֱלֹקי-יִשְׂרָאֵל
וְדָמָיו בְּדָמַי נָגָעוּ – –
בְּצֶלֶם-הָאָדָם שֶׁלִּי צִפָּרְנֵי-כְּפִירָה חַדּוֹת עֲוִית חָרְתוּ
וְקַעֲקַע מַשְׂטֵמָה לַכֹּל, לַכֹּל, לַכֹּל...
בְּמֹחִי – דִּגְלֵי-דָּם מִתְנַפְנְפִים לְסַעֲרַת-חֲרָדוֹת
הַנּוֹשֶׁבֶת מֵאַרְבַּע רוּחוֹת שָׁמַיִם,
וְלְשׁוֹנוֹת אוֹטָא-דַא-פֵי צוֹרְבוֹת יָלֹקּוּ פְּצָעַי – –
וְעַל הַכֹּל:
תֹּהוּ, תֹּהוּ, תֹּהוּ –
לֹא עָם, לֹא אֶרֶץ, לֹא קל וְלֹא אָדָם.
מִקְלָט מוּכָן הוּא תֹּהוּ זֶה, יָדַעְתִּי, לְפָלִיט כָּמוֹנִי,
וַאֲנִי, כְּפַרְפָּר עָיֵף, מְרֻמֵּה יוֹם וָשֶׁמֶשׁ,
נִמְשָׁךְ לְשַׁלְהַבְתּוֹ הַקָּרָה וְהָאוֹכֶלֶת –
הַצִּילִי!
אֶת עֵינַי אֶעֱצֹם לְבַל תִּנְהֶינָה לְמִקְלָט זֶה אָיֹם,
וּלְבִלְתִּי הִמָּשֵׁךְ לְשַׁלְהַבְתּוֹ –
לִבְרִיחֵי-שְׁעָרַיִךְ אֶת כֻּלִּי אַצְמִיד:
פִּתְחִים, מַּסָּדָה,
וְאָבֹאָה הַפָּלִיט!
מדורות-לילה
הפרק מתאר את תולדות עם ישראל ומראה על המשכיות מדור לדור במסירת המורשת היהודית ובנכונות להקרבה עליה, שכללה מלחמה חמושה או התאבדות מאורגנת, הן בעת העתיקה והן בימי הביניים. תת-פרק ג' נקרא שלשלת המחולות, משווה את התנהלות השמירה על המורשת והעברתה מדור לדור, מבלי להתחשב בקשיים הרבים שכרוכים בהעברה זו, למחול דורות קבוצתי שנעשה בעצימת עיניים; זו נדרשת, הן משום השאיפה לדבקות של המחוללים, והן בשל הקשיים שההתעלמות מהם מסייעת למחוללים להמשיך בפועלם. למדן ממליץ לבני דורו להתנהג בדומה למחול הדורות, ובכך ישנה המשכיות כפולה, עקרונית והתנהלותית, אשר מופנה הפעם לבניית המפעל הציוני בארץ ישראל:[7]
אֲבוֹתֵינוּ עֵת רָקָדוּ
עָצְמוּ הֵיטֵב, עָצְמוּ עֵינַיִם,
וּמַעְיְנוֹת־חֶדְוָה נִפְתָּחוּ,
קַלּוּ רַגְלֵיהֶם, מַה־קַּלּוּ
בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת –
אֲבוֹתֵינוּ עֵת רָקָדוּ...
יָדְעוּ, יָדְעוּ אָז אֲבוֹתֵינוּ
כִּי עַל תְּהוֹמוֹת יִרְקֹדוּ
וְעֵינַיִם אִם יִפְקָחוּ –
יִסָּכְרוּ מַעְיְנוֹת־חֶדְוָה,
תִּתְפּוֹרֵר לִתְהוֹם שַׁלְשֶׁלֶת.
יָדְעוּ, יָדְעוּ אָז אֲבוֹתֵינוּ...
כָּךְ נִרְקֹדָה גַם אֲנַחְנוּ
וַעֲצוּמוֹת הֵן כָּךְ עֵינֵינוּ,
כֹּה נַמְשִׁיכָה הַשַׁלְשֶׁלֶת
בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת –
פֶּן תְּנֻתַּק וְתִתְפּוֹרֵר.
כָּךְ נִרְקֹדָה גַם אֲנַחְנוּ...
כָּך נַמְשִׁיכָה הַשַׁלְשֶׁלֶת,
לֹא נֻתְּקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת.
אָן תּוֹבִיל? לְאָן עוֹלָה הִיא?
הָלְאָה, הָלְאָה, הָלְאָה, הָלְאָה,
אַל נַחְקֹרָה, אַל נִשְׁאָלָה,
כָּךְ נַמְשִׁיכָה הַשַּׁלְשֶׁלֶת! – –
לקריאה נוספת
- דני הדרי, היחס ל"מסדה" של יצחק למדן כביטוי לגישות שונות אל הציונות ובציונות, שורשים, ח', תשנ"ד 1994.
- יריב בן-אהרן, "מסדה", מסכת על הפואמה, (בהשתתפות תלמידיו של בן-אהרן), (עם איורים בשחור-לבן מאת נחום גוטמן), בהוצאת המחנות העולים והוצאת שחרות, 2011.
קישורים חיצוניים
- יצחק למדן, מסדה - פרק ראשון, באתר yekod - כתב-עת לספרות עברית
- דן ביתן, מצדה - הסמל והמיתוס, באתר מט"ח
- גילי חסקין, על הפואמה מסדה(הקישור אינו פעיל, 25 במאי 2020), באתר הבית של גילי חסקין
- גדעון עפרת, גוטמן ו"מסדה": בין פאתוס לאומי לליריקה
- נורית גוברין, הנחמה שבספרות, באתר e-mago
- על מסדה(הקישור אינו פעיל, 25 במאי 2020), באתר בית אבי חי
הערות שוליים
